וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"קוסמופוליס" של דון דלילו

22.3.2007 / 13:53

גדול הסופרים האמריקאים בימינו מתייצב למבצע הפרק הראשון לקראת הפסח. קבלו את "קוסמופוליס" של דון דלילו

כעת בגדה בו השינה לעתים קרובות יותר, לא פעם או פעמיים בשבוע, אלא ארבע פעמים, חמש. מה היה עושה אז? הוא לא יצא להליכות ארוכות בשחר העולה. לא היה לו חבר אהוב דיו לייסרו בטלפון. ומה כבר היה לומר? זה היה עניין של שתיקות, לא של מילים.

הוא ניסה להרדים עצמו בקריאה, אבל רק נהיה ערני יותר. הוא קרא מדע ושירה. הוא אהב שירים צנומים הממוקמים בקפידה במרחב לבן, שורות של הטחות אלפביתיות צרובות בנייר. שירים עשו אותו מודע לנשימתו. שיר עירטל את הרגע לדברים שהוא עצמו לא היה ערוך להבחין בהם ב??רגיל. זה היה השוני הדק בכל שיר, לפחות עבורו, בלילה, באותם שבועות ארוכים, נשימה אחרי נשימה, בחדר המסתובב שברו?ם הדירה התלת-מפלסית.

לילה אחד הוא ניסה לישון בעמידה, בקיטון המדיטציה שלו, אבל לא היה מומחה דיו, נזיר דיו להצליח בכך. הוא עקף את השינה והגיע לשיווי משקל, רגיעה ללא ירח שכל כוח בה מאוזן בכוח אחר. היתה זו הקצרה בהרפיות, הפוגה קלה בסערה של זהויות חסרות מנוח.

לא היתה תשובה לשאלה. הוא ניסה סמי הרגעה וסמי הרדמה, אבל הם עשו אותו תלותי, שלחו אותו אל תוך עצמו בספירלות צרות. כל פעולה שביצע היתה רדופת-עצמה וסינתטית. אפילו לחיוורת במחשבות נ?לווה צל חרד. מה הוא עשה? הוא לא נועץ באנליטיקאי בכורסת עור גבוהה. פרויד גמו?ר, ואיינשטיין אחריו. הלילה הוא קרא את "תורת היחסו?ת הפרטית", באנגלית ובגרמנית, אבל לבסוף הניח את הספר בצד ושכב בלא ניע וניסה לגייס רצון לומר את המילה האחת שתכבה את האורות. דבר לא התקיים סביבו. היה רק הרעש בראשו, המחשבה בזמן.
במותו, הוא עצמו לא יסתיים. העולם יסתיים.

הוא עמד בחלון וצפה בשחר הש?גיא. הנוף השתרע מע?בר לגשרים, לתעלות, ללשונות ים, והלאה מע?בר ל?רבעים ול?פרברים צחורי שיניים, אל מרחבי יב?שה ושמים שאפשר לכנותם רק "מרחקים". הוא לא ידע מה הוא רוצה. למטה בנהר היה עדיין לילה, אפלולית, וקיטור אפרורי התבדר מן הארובות ומעליהן בגדה המרוחקת.

הוא שיער שהזונות כולן כבר פרשו מן הפינות המוארות בפנסי הרחוב, דמיין את עכוזיהן הרחבים מיטלטלים, בעוד עסקים עתיקים מסוגים אחרים רק החלו לרחוש, משאיות עמוסות בתוצרת יוצאות מן השווקים, משאיות עמוסות בחדשו?ת מרציפי ההעמסה.
מ?חלקי הלחם מתחילים לחצות את העיר, וכמה מכוניות תועות, פליטות מוסדות סגורים, מזגזגות בשדרות, רמקוליהן מפמפמים בצלילים רועמים. הדבר האצילי ביותר, גשר על נהר, והשמש המתחילה לשאוג מאחוריו.

הוא צפה במאה שחפים נשרכים כשובל מאחורי ארב??ה המתנודדת בנהר. היה להם לב גדול וחזק. הוא ידע זאת, בלא התאמה לממדי גופם. פעם התעניין בפרטי-הפרטים ומים הנוגעים למבנה גופן של ציפורים ולמד אותם על בוריים. לציפורים יש עצמות חלולות. הוא למד את הדברים המופלגים ביותר על בוריים בחצי אחר-צהריים.

הוא לא ידע מה הוא רוצה. ופתאום הוא ידע. הוא רצה להסתפר.
הוא הוסיף לעמוד זמן-מה, צפה בשחף בודד מתרומם ומתרטט בקפל אוויר, העריץ את הציפור, מיקד בה את מחשבתו, ניסה לדעת אותה, חש בפעימה היציבה והנמרצת של לב אוכל-הנבלות הרעבתני שלה.

הוא לבש חליפה וענב עניבה. חליפות עימעמו את הקימור הקל של חזהו המפותח יתר על המידה. הוא אהב להתאמן בלילות, למשוך מגררות עמוסות במטילי מתכת, להרים משקולות רק בכוח אמות הידיים ולדחוק בשכיבה על ספסל, בחזרות סטו?איו?ת שאיכלו את המולת היום ולחציו.
הוא שוטט ברחבי הדירה, ארבעים ושמונה חדרים. הוא עשה זאת בכל פעם שחש מהוסס ומדוכדך, חלף על פני בר?כת השחייה, טרקלין הקלפים, חדר הכושר, על פני אקווריום הכרישים וחדר ההקרנה. הוא עצר מול מ?כלא הב?ו?רזו?י ודיבר אל כלביו. אחר כך פנה לאגף נפרד בדירה, שם היה עליו לעקוב אחרי שערי מטבעות ולבחון דוחות מחקר.
הי?ן עלה בן לילה בניגוד לציפיות .

הוא חזר מעלה אל שטחי המגורים וכעת פסע לאיטו, מתעכב בכל חדר, סופג את תכולתו, מעמיק ראו?ת, משמר כל גרגר של אנרגיה בקרניים ובגלים. האמנות על הקירות היתה ברובה שדות-צבע וצורות גיאומטריות, בדים גדולים שחלשו על חדרים והשליכו הס של תפילה בא?טריו?ם המואר בתאורה טבעית, על ציוריו הלבנים הגבוהים והמזרקה המזרזפת. בא?טריו?ם שררו המתיחות והציפייה הדרוכה של חלל נישא הדורש דומיית קודש כדי שייראה וייחווה כיאות, מסגד של טפיפות רגליים רכות ושל יונ?י סלעים המאווששות בקמרון.

הוא אהב ציורים שאורחיו לא ידעו איך להתבונן בהם. הציורים הלבנים נפלאו מידיעתם של רבים, פרוסות עבות של צבע רירי שהונחו בסכין. היצירה אף היתה מסוכנת יותר מפני שלא היתה חדשה. אין עוד סכנה בחדש.

הוא ירד למבואה המשוישת במעלית שניגנה סאטי. בלוטת הערמונית שלו היתה א-סימטרית. הוא יצא מן המבואה וחצה את הכביש, ואחר הסתובב ועמד מול הבניין שבו גר. הוא חש משיק לו. היו בו שמונים ותשע קומות, מספר ראשוני, נתונות בנדן נטול הבחנות של זכוכית מאובכת בצבע הארד. הם חלקו שוליים או גבולות משותפים, גורד השחקים והאדם. גובהו היה מאתיים שבעים וחמישה מטרים, מגדל המגורים הגבוה ביותר בעולם, מלבן רגיל לגמרי שאמירתו היחידה היא גודלו. היתה בו בנאליות מן הסוג המתגלה עם הזמן כברוטאלי באמת. לכן הוא חיבב אותו. כשחש
כך, אהב לעמוד ולהביט בו. הוא נאחז חשש וחש מנומנם וחסר ממשות.

רוח צולפת באה מן הנהר. הוא הוציא מחשב כף-יד ודיק?ר הערה על איכותו האנכרוניסטית של צירוף המילים "גורד שחקים". שום מבנה עכשווי לא אמור לשאת את צירוף המילים הזה. הוא השתייך לנשמתה המיושנת של יראת הכבוד, למגדלים הח?ציים שהיו נראטיב הרבה לפני שנולד.
המכשיר עצמו היה חפץ שתרבותו המקורית כבר כמעט נעלמה. הוא ידע שיהיה עליו להשליך אותו לפח האשפה.

המגדל נתן לו כוח ועומק. הוא ידע מה הוא רוצה, להסתפר, אבל עמד זמן-מה בסאונו המרקיע של הרחוב ובחן את מסתו וממדיו של המגדל. המעלה היחידה של פני השטח שלו היתה שגרפו והטו את אור הנהר וחיקו את זרמי הגאות והשפל של שמים פתוחים. היתה הילה של מ?רקם והשתקפות. הוא סרק את מלוא אורכו וחש מקושר עמו, חלק עמו את פני השטח ואת הסביבה הבאה במגע עם פני השטח משני הצדדים. פני שטח מפרידים בין פ??נים לחוץ ומשתייכים לשניהם בשווה. הוא כבר חשב על פני שטח, פעם, במקלחת.

הוא הרכיב את משקפי השמש. אחר חצה את הכביש בחזרה וניגש אל טור הלימוזינות הלבנות. היו עשר מכוניות, חמש בשורה בצד הכביש, בחזית המגדל, בשדרה הראשונה, וחמש ערוכות זו אחר זו ברחוב החו?צ?ה ופניהן מערבה. במבט חטוף הן נראו זהות. אחדות היו אולי ארוכות מאח?רות בכמה עשרות סנטימטרים, בהתאם לפרטי ההזמנה האישית ולדרישות המיוחדות של הבעלים.

הנהגים עישנו ודיברו על המדרכה, גלויי ראש ובחליפות כהות, חולקים דריכו?ת שתתחוור רק במבט לאחור, כשעיניהם יתלהטו והם ישילו את הסיגריות מפיהם וינטשו את תנוחותיהם הבלתי מעושות לאחר שיאתרו את מושאי העניין שלהם.בינתיים דיברו, במבטאים בולטים, כמה מהם, או בשפותיהם הראשונות, אחרים, וחיכו לבנקאי ההשקעות, ליזם הנדל"ן, למקים קרן ההון סיכון, למ?פתח התוכנה, לאדון-האדונים הגלובלי של לוויין וכבלים, לברוקר-הע?ל, לבכיר התקשורת החו?טמני, לראש המדינה הגול?ה של איזשהו נוף מרוסק של רעב ומלחמה.

בגן שמעבר לכביש היו סוכות ברזל מסוגננות ומזרקות ארד שבקרקעיתן תפזורת של מטבעות קטנים בכל צבעי הקשת. גבר בלבוש אישה טייל עם שבעה כלבים אלגנטיים.
הוא אהב את העובדה שלא ניתן היה להבחין בין המכוניות. הוא רצה מכונית כזאת כי חשב שהיא העתק אפלטוני, חסרת משקל חרף גודלה, רעיון יותר מאשר חפץ.
אבל הוא ידע שזה לא נכון. הוא אמר זאת למען הרושם ולא האמין בכך אף לא לרגע.
הוא האמין בכך לרגע, אבל זה הכול. הוא רצה את המכונית כי היתה לא רק גדולה מדי, אלא כי היתה כזו באורח תוקפני ומלא בוז, היתה כזו באורח גרו?רתי, דבר מו?ט?נטי כביר שניצב פשוק-רגליים מעל לכל טענה נגדו.


קצין הביטחון שלו אהב את המכונית בשל אלמוניותה. לימוזינות לבנות ארוכות נהפכו לכלי הרכב השקופים ביותר בעיר. כעת הוא חיכה על המדרכה, טו?ר?ב?ל, קירח ומחו?סר צוואר, גבר שראשו נראה ניתן להסרה לצורכי תחזוקה.
"לאן?" הוא אמר.
"אני רוצה להסתפר."
"הנשיא בעיר."
"לא אכפת לנו. אנחנו צריכים להסתפר. אנחנו צריכים לחצות את העיר."
"אתה תיתקע בפקקים שזזים בחצאי סנטימטרים."
"כל זה ידוע לי. באיזה נשיא מדובר."
"ארצות הברית. יוצבו מחסומים," הוא אמר. "רחובות שלמים יימחקו מהמפה."
"תראה לי את המכונית שלי," הוא אמר לו.
הנהג החזיק את הדלת פתוחה, מוכן לרוץ מעבר לירכתי המכונית אל דלתו שלו, מרחק עשרה מטרים בערך. במקום שהסתיים טור הלימוזינות הלבנות, במקביל לכניסה ל"אגודה היפנית", החלה שורה נוספת של מכוניות, רכבי שרד, שחורים או כחולים כהים, והנהגים חיכו לחברי משלחות דיפלומטיות, לנציגים רשמיים, לקונסולים ולנספחים זרים במשקפי שמש.
טורבל ישב עם הנהג מלפנים, שם היו מסכי מחשב קבועים בלוח המחוונים וצג לראיית לילה בשיפולי השמשה הקדמית, תוצר של מצלמת האינפרה-אדום המותקנת בשבכת המנוע.
ש?יינ?ר חיכה בתוך המכונית, קצין הטכנולוגיה שלו, קטן-קומה ובעל פני ילד. הוא לא הביט עוד בשיינר. הוא לא הביט כבר שלוש שנים. אם הבטת פעם אחת ויחידה, ראית הכול. יכולת לזהות את מוח העצמות שלו בכוס מעבדה. הוא לבש ג'ינס וחולצה מהוהים וישב מכווץ בתנוחת אוננות.
"אז מה למדנו?"
"המערכת שלנו בטוחה. אנחנו בלתי חדירים. אין שום תוכנה עוינת," אמר שיינר.
"כך נראה, בכל אופן."
"א?ריק, לא. ביצענו את כל הבדיקות. אף אחד לא מציף את המערכת שלנו או משתמש לרעה באתרים שלנו."
"מתי עשינו את כל זה?"
"אתמול. במוקד. צוות התגובה המהירה שלנו. אין שום נקודת תורפה. המ?בט?ח שלנו עשה ניתוח סיכונים. אנחנו ממוגנים מפני מתקפה."
"בכל מקום."
"כן."
"כולל המכונית."
"כולל, בהחלט, כן."
"המכונית שלי. המכונית הזאת."
"אריק, כן, בבקשה."
"אנחנו יחד, אתה ואני, מהרגע הראשון-הראשון. אני רוצה שתגיד לי שעוד יש לך כוח למלא את התפקיד הזה. הדבקו?ת במטרה אחת."
"המכונית הזאת. המכונית שלך."
"רצון חסר רחמים. כי כל הזמן אני שומע את האגדה עלינו. אנחנו צעירים וחריפים, וזאבים גידלו אותנו. אבל התופעה המכונה מוניטין היא עניין עדין.
אנשים קמים במילה ונופלים בהברה. אני יודע שאני שואל את האדם הלא נכון."
"מה?"
"איפה היתה המכונית אמש, אחרי שביצענו את הבדיקות שלנו?"
"אין לי מושג."
"לאן נוסעות כל הלימוזינות האלה בלילה?"
שיינר שקע כלאחר ייאוש במצולות השאלה הזאת.
"אני יודע שאני מחליף נושא. לא ישנתי הרבה. אני בוהה בספרים ושותה ברנדי. אבל מה קורה לכל הלימוזינות שמשחרות לטרף בעיר הפועמת הזאת בכל שעות היום? איפה הן עושות את הלילה?"

המכונית נתקעה בפקק עוד לפני שהגיעה לשדרה השנייה. הוא ישב במושב המרו?וח שבירכתי תא הנוסעים והביט במערך הצגים. על המסכים הופיע פסיפס של נתונים, סמלים זורמים ותרשימים א?ל?פ?יניים ומספרים מהבהבים בשלל צבעים. הוא התעמק בחומר שתי שניות ארוכות וקפואות, מתעלם מקולות הדיבור הבוקעים מראשים מרוחים באיפור. היו מיקרוגל ומוניטור אק"ג. הוא הביט במצלמה הזעירה הקבועה על מ?חב??ר סיבובי, והיא השיבה מבט. פעם הוא היה יושב כאן עם שלט-רחוק ידני, אבל כל זה כבר נגמר. ההקשר היה כמעט נטול מגע. הוא יכול להפעיל את רוב המערכות בדיבור, או לנופף בידו כלפי המסך ולרוקן אותו.
מונית נדחקה לצד המכונית, ונהגה? צפר. זה הקים מאה צופרים נוספים.
שיינר נע קלות במושב המתקפל, ליד בר המשקאות, פניו כנגד כיוון הנסיעה.
הוא שתה מיץ תפוזים טרי בקשית פלסטיק שהזדקרה מן הכוס בזווית קהה. נראה היה שהוא שורק משהו אל פי הקשית בין יניקות הנוזל.

אריק אמר, "מה?"
שיינר הרים את ראשו.
"יש לך לפעמים הרגשה שאתה לא יודע מה קורה?" הוא אמר.
"אני אמור לשאול עכשיו מה בדיוק אתה רוצה להגיד?"
שיינר דיבר אל תוך הקשית כאילו היא מכשיר שידור המובנה ברכב.
"כל האופטימיות הזאת, כל הגאות, הנסיקה הזאת. דברים קורים במ?כ?ה. בו-זמנית. אני מושיט את היד ומה אני חש? אני יודע שבכל עשר דקות אתה מנתח אלפי דברים.
דפוסים, יחסים, מדדים, מפות מידע שלמות. אני אוהב מידע. זה האור המתוק שלנו.
חתיכת פלא מזורגג. ויש לנו משמעות בעולם. אנשים אוכלים וישנים בצ?ל מה שאנחנו עושים. ובאותו זמן, מה?"

השתררה שתיקה ארוכה. לבסוף הוא הביט בשיינר. מה הוא אמר לו? הוא לא ה?פנה כלפיו הערה קשה ונוקבת. בעצם הוא לא אמר כלום.
הם ישבו בתוך גל של צופרים צופ?רים. היה ברעש הזה משהו שגרם לו לא לקוות שייפסק. נימה של משהו כאוב ביסודו, קינה נושנה כל כך עד שנשמעה קמאית.
הוא חשב על חבורות גסות ופרועות של גברים הגועים באורח טקסי, יחידות חברתיות שנוצרו כדי להרוג ולאכול. בשר אדום. זו היתה הדרישה, הצורך האנו?ש. במקרר היו היום משקאות. שום דבר מוצק למיקרוגל.

שיינר אמר, "יש איזו סיבה מיוחדת שאנחנו יושבים במכונית במקום במשרד?"
"מנין לך שאנחנו במכונית במקום במשרד?"
"אם אענה על השאלה הזאת..."
"על סמך אילו הנחות?"
"אני יודע שאגיד משהו מחוכם למחצה, אבל בעיקר רדוד, ומן הסתם לא מדויק ברמה מסוימת. ואז תרחם עלי, על עצם זה שנולדתי."
"אנחנו במכונית כי אני צריך להסתפר."
"תזמין את הס?פ?ר למשרד. תסתפר שם. או שתזמין את הס?פ?ר למכונית. תסתפר ותמשיך למשרד."
"מה יש בתספורת? אסוציאציות. לוח שנה על הקיר. מראות בכל מקום. אין כאן כורסת מספרה. שום דבר כאן לא מסתובב ב??מקום מלבד המצלמה."
הוא שינה תנוחה במושבו וצפה במצלמת העיקוב המתכווננת. לפנים היתה דמותו נגישה כמעט כל הזמן, מוקרנת בווידיאו ברחבי העולם מן המכונית, מן המטוס, מן המשרד ומאתרים נבחרים בדירתו. אבל סוגיות אבטחה שונות דרשו טיפול, וכעת פעלה המצלמה במעגל סגור. אחות ושני שומרים חמושים צפו בקביעות בשני מסכים בחדר חסר חלונות במשרד. המילה "משרד" פג תוקפה. רוו?יה לגמרי.

הוא הציץ החוצה מבעד לחלון החד-כיווני שמשמאלו. עבר רגע עד שהבין כי הוא מכיר את האישה במושב האחורי של המונית שעמדה בסמוך. היתה זו אשתו זה עשרים ושניים ימים, א?ליס שיפ?רין, משוררת ויורשת חוקית של ההון הבנקאי האגדי של שיפרין באירופה ובעולם.
הוא אמר מילת קוד לטורבל שמלפנים. אחר יצא לרחוב והקיש על חלון המונית.
היא חייכה אליו, מופתעת. היא היתה כבת עשרים וחמש, עם עידון צרוב בתווי הפנים ועיניים גדולות ונטולות גינונים. ביופייה היה יסוד של ריחוק. זה היה מסקרן, אבל אולי לא. ראשה נטה מעט לפנים על צוואר ארוך ודק. היה לה צחוק לא צפוי, מנוסה ומיוגע מעט, והוא אהב את האופן שבו הניחה אצבע על שפתיה כשרצתה להיראות מהורהרת. השירה שלה היתה זבל.

דון דלילו, קוסמופוליס/ מאנגלית: אמיר צוקרמן (זמורה ביתן)

  • עוד באותו נושא:
  • ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully