פרק ראשון: מעשיות מעיירה של אלמנות

"מעשיות מעיירה של אלמנות ורשומות מארץ של גברים" - ג'יימס קאניון; הוצאות מטר וכתר, מאנגלית: מרב זקס-פורטל

יבוא יום שבו יכירו הגברים בנשים כשוות בין שווים, לא רק בין כותלי הבית אלא גם ברשות הציבור. או-אז, ורק אז, תיווצר שותפות אמיתית, איחוד אידיאלי בין המינים אשר בזכותו תגיע האנושות לשיאים חדשים.
סוזן ב' אנתוני

מ?ריקיט?ה, 15 בנובמבר 1992


היום שבו נעלמו הגברים החל כמו כל יום ראשון אחר במריקיטה: התרנגולים שכחו להכריז על עלות השחר, ש?מ?ש הכנסייה איחר לקום, פעמון הכנסייה לא זימן את המאמינים לתפילת הבוקר המוקדמת, וכך (כמו בכל יום ראשון בעשר השנים האחרונות) התייצב רק אדם אחד למיסה של שש בבוקר: דו?ני?ה ויקטוריה, אלמנתו של מור?ל?ס. האלמנה מורלס היתה רגילה לשגרה הזו, וכך גם פ?אדר?ה ר?פא?ל. בפעמים הראשונות חשו שניהם שלא בנוח: הכומר הזעיר, מוסתר כמעט לגמרי על-ידי הדוכן שלו, נשא את דרשתו, בעוד האלמנה הגבוהה והשופעת יושבת לבדה בשורה הראשונה בלי לזוז כמעט, וראשה מכוסה בהינומה שחורה שמגיעה עד כתפיה. בסופו של דבר הם החליטו להתעלם מכללי הטקס ונהגו לשבת יחד בפינה, לשתות קפה ולרכל. ביום שבו נעלמו הגברים, התלונן הכומר באוזני האלמנה על הירידה החדה בהכנסות הכנסייה, והם דנו בשאלה כיצד לחדש את גביית המ?ע?ש?ר מהמאמינים. לאחר שפטפטו, החליטו לדלג על הווידוי, אבל האלמנה קיבלה בכל זאת את לחם הקודש. ואז התפללה קצת וחזרה לביתה.
מבעד לחלון הפתוח של חדר המגורים שלה, שמעה האלמנה מור?ל?ס את הרוכלים מנסים לעניין עוברים ושבים משכימי קום במעדנים שלהם: "מו?רס?יאס! א?מפ??נ?ד?ס! צ'יצ?'רו?נ?ס!" היא סגרה את החלון; ריחם הלא נעים של נקניקי הדם והאוכל המטוגן הטריד אותה יותר מאשר הקולות הצורמניים שהכריזו עליהם. היא העירה את שלוש בנותיה ואת בנה היחיד וחזרה למטבח, שם עמדה ושרקה איזה מזמור תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר למשפחתה.
עד שמונה בבוקר כבר נפתחו רוב הדלתות והחלונות במ?ריקיטה. גברים האזינו למנגינות טנגו ובולרו שהתנגנו על פטפונים ישנים, או הקשיבו לחדשות ברדיו. מושל העיירה, ח?סינטו? חימ?נ?ס, וסמל המשטרה, נפוליאון פ?אטיניו, הציבו ברחוב הראשי שולחן עגול ושישה כיסאות מתקפלים תחת עץ מנגו גבוה כדי לשחק פ?ארצ'יז?י עם כמה שכנים נבחרים. עשר דקות לאחר-מכן, בפינה הדרומית-מערבית של הכיכר הרבועה, נשא דון מרקו טו?ליו סיפו?א?נט?ס, האיש הגבוה ביותר במריקיטה ובעליה של רינקו?ן ד?ה גארד?ל, המסבאה המקומית, את שני לקוחותיו השיכורים האחרונים, אחד על כל כתף. הוא הוריד אותם ארצה והניחם זה לצד זה, ואז סגר את העסק שלו והלך הביתה. בשעה שמונה וחצי, בתוך ב??רב??ר?יי?ה גו?מ?ס - המספרה של גומס, בניין קטן מול בית העירייה של מריקיטה - החל דון ויס?נט?ה גומס לחדד תערים ולחטא מסרקים ומברשות באלכוהול, בזמן שאשתו, פ?ר?נ?סיסק?ה, ניקתה את המראות והחלונות בעיתונים לחים. בינתיים בשוק, במרחק שני רחובות משם, התמקחה רו?ס??לב??ה פאטיניו, אשת השוטר, עם איכר סמוק פנים על תריסר קלחי תירס, בשעה שנשים מבוגרות יותר שישבו תחת סוככים ירוקים מכרו הכול, החל במקפא רגל עגל וכלה ב"מותחן" של מייקל ג'קסון על קלטות פיראטיות. בשעה שמונה שלושים וחמש, בשדה הפתוח מול ביתה של האלמנה מורלס, החלו האחים ר?סט?ר?פ?ו? (כל השבעה) להתחמם לפני משחק הכדורגל השבועי שלהם בשעה שהמתינו לדוויד פ??ר?ס, נכדו של הקצב ובעליו של הכדור היחיד בעיירה. חמש דקות לאחר-מכן, שתי בתולות זקנות בעלות שיער ארוך וגוף מרובע במקצת הקיפו את הכיכר שלובות זרוע, תוך שהן מקללות את רווקותן ובועטות בכלבים משוטטים שנקרו בדרכן. בשעה שמונה וחמישים, במרחק שלושה רחובות משם, בבית שחזיתו ירוקה באמצע גוש הבתים, התהפך המורה א?נח?ל אלברטו ט?מ?ק?ה במיטתו והזיע בזמן שחלם על א?מו?רו?ס?ה, האישה שאהב. בשלוש דקות לפני תשע, בפאתי מריקיטה, בתוך קאסה דה אמיליה (בית-הבושת המקומי), עברה דוניה אמיליה (בכבודה ובעצמה) מחדר לחדר. היא העירה את לקוחותיה האחרונים, הזהירה אותם שאם לא יעזבו בו-ברגע יסתבכו כהוגן עם נשותיהם, וצעקה על אחת הבנות משום שלא סידרה את החדר שלה.

מיד בתום הצלצול התשיעי של פעמון הכנסייה, שקולו עדיין הדהד באוזניו של הש?מש, צצו מקרנות הרחובות של מריקיטה כשלושה תריסרי גברים במדים ירקרקים בלויים, שירו ברוביהם וצעקו: "ויו?וה ל?ה ר?בו?לו?סיו?ן!" הם צעדו לאט ברחובות הצרים, פניהם צרובי השמש צבועים בשחור, וזיעה מדביקה את חולצותיהם לגופם הרזה. "אנחנו צבא העם," הכריז אחד מהם במגפון. "אנחנו נלחמים כדי לאפשר לכל קולומביאני לעבוד ולהשתכר על-פי צרכיו, אבל לא נוכל לעשות את זה בלי תמיכתכם!" הרחובות התרוקנו, אפילו החיות המשוטטות ברחו למשמע היריות הראשונות. "בבקשה," המשיך האיש, "תעזרו לנו, תנו לנו מה שתוכלו."

באותה השעה פינו האלמנה מורלס, שלוש בנותיה ובנה את שולחן האוכל בביתם. "בדיוק מה שהיה חסר לנו," רטנה האלמנה. "עוד יחידת גרילה ארורה. כל-כך נמאס לי כבר מכנופיות הקבצנים הכופרים האלה שעוברות כאן כל שנה."
שתי בנותיה הצעירות, ג?רד?ני?ה ומגנוליה, מיהרו לחלון בתקווה להספיק להעיף מבט במורדים, בעוד שחו?ליו? ס?סאר, בנה היחיד של האלמנה, לפת את אמו באימה. או?רכיד?יא?ה, הבכורה, הביטה בשתי אחיותיה ונדה בראשה במורת רוח.
אורכידיאה מורלס איבדה עניין בגברים כחמש שנים קודם-לכן. היא ידעה שאינה מושכת בעיניהם, ובגילה - שלושים ואחת - לא עלה על דעתה להסתכן בדחייה. היו לה אוזניים מחודדות, אף מעוקל ופה קטן מלהכיל את שיניה הגדולות והעקומות. היו לה גם שלוש יבלות על הסנטר, שנראו כמו צימוקים זהובים. כשאורכידיאה נולדה, אותן בליטות לא נעימות למראה היו ממוקמות על לחייה, אבל ככל שהתבגרה הן נדדו עד שהגיעו לסנטר. היא קיוותה שהיבלות ימשיכו לזוז ויתמקמו לבסוף בחלק פחות גלוי בגופה. אורכידיאה טענה שהיא בתולה, הצהרה שקיבלה אישור חוזר ונשנה מן הגברים רעי הלב של מריקיטה, שהעירו הערות כגון, "אם לכל הבתולות היה גוף כמו שלה, אף אחד לא היו נוגע בהן בכלל." היא ירשה את החזה של אביה המנוח: שתי פטמות כהות וקטנות שנחו זו לצד זו על חזה? השטוח. אבל למרות שאחיותיה המליצו שתמלא חזיות גדולות בקליפות תירס, היא החליטה לא ללבוש דבר מתחת לחולצותיה הלבנות הבוהקות. לאורכידיאה לא היו קו מותן או קימורים כלשהם. היא היתה מלבן מהלך בעל אישיות מלבבת. היא היתה מסוגלת לשוחח ארוכות על נפוליאון ב?ו?נפ?רט?ה או על סימון ב?ו?ליבאר, על שייקספיר או סרוונטס, על איסלנד או פטגוניה, אבל גם על נושאים היתוליים כמו הפוליטיקה הקולומביאנית. השכלתה התרחבה בזכות העובדה שבלעה את רוב הספרים בספרייה הקטנה בבית-הספר של מריקיטה. אבל למרות למדנותה ונאורותה, היתה אורכידיאה קתולית אדוקה. היא האמינה בכל לבה בכך שהאפיפיור הוא שליח האל, וחלומה הכמוס ביותר היה לזכות בחתימתו על ספר התנ"ך שלה, במילים אלה, "לאורכידיאה מורלס, המסורה ביותר בקהל חסיד??י. שלך, יוחנן פאולוס השני."
בצעירותה היה לאורכידיאה מחזר: פועל חווה בשם רו?דו?לפו?, שחשב שיוכל לשפר את תנאי המחיה שלו אם יישא אותה לאישה. אבל בשנת 1986, בפעם הראשונה שהגיעה קבוצת לוחמי גרילה מרקסיסטים למריקיטה בחיפוש אחר מתגייסים, הפתיע רודולפו את אורכידיאה והצטרף למורדים. הדבר ערער אותה עד כדי כך שסבלה משלשול במשך חודשיים. לבסוף היא יצאה יום אחד מבית-השימוש שבחצר ואמרה בקול רם וחדור ביטחון, "עכשיו גמרתי לחרבן את האהבה שלי לרודולפו!"
מאז לא היה לאורכידיאה חבר, וגם לא שלשול.

"אתם מתבקשים לצאת לכיכר ולהצטרף אלינו לטיול קצר," המשיך לוחם הגרילה לצעוק במגפון. "אין לנו שום כוונה לפגוע בכם. אנחנו לוחמים למען הזכויות שלכם, ולמען הזכויות של כל אזרחי קולומביה." הוא שב וחזר על אותן הצהרות בקול הולך ומתחזק, אבל חוץ מהמור?ה, שני שיכורים, זונה שסבלה מנדודי שינה ושלושה כלבים משוטטים, איש לא נענה להזמנתו.
"אני יכולה ללכת, מאמא?" שאלה גרדניה מורלס את אמה, ששטפה את הכלים בעזרתו של חוליו ססאר.
"אין לך מה לחפש באספות של קומוניסטים."
"אבל אין לי שום דבר אחר לעשות."
"לכי תמצאי את כלי התפירה שלך ותגמרי את שמיכת הטלאים לאשתו של המושל. בקרוב נצטרך את הכסף."
"אבל, מאמא, יום ראשון היום. אני רוצה לצאת קצת."
"שמעת אותי, גרדניה," אמרה האלמנה והרימה את קולה ואת מבטה.
גרדניה הלכה משם בכעס והותירה מאחוריה ריח גועלי. חוליו ססאר כיסה את אפו ואת פיו בשתי ידיו ומלמל מבעד לאצבעותיו, "בבקשה, מאמא, אל תעצבני אותה."
כמו שתי אחיותיה, גם גרדניה נקראה על שם פרח ריחני. אולם כשהיתה עצבנית, עצובה או מוטרדת, פלט גופה ריח שונה לגמרי מן הריח שמפיץ אותו פרח מעודן. גם אם רחצה פעם אחר פעם במים חמימים מבושמים בוורדים, יערת דבש או יסמין, גם אם הזליפה על גופה פעם אחר פעם בשמים בעלי ניחוח מתוק, כשאיבדה גרדניה את שלוות רוחה, פלטו נקבוביות עורה סירחון של נבלה. דוקטור ראמיר?ס - הרופא היחיד בעיירה - לא הצליח לרפא את הצחנה, ורופאי האליל שאליהם לקחה אותה אמה אמרו שרוח רעה מקננת בגרדניה. לא היה מה לעשות, ומשפחת מורלס למדה לחיות עם הסירחון ששב ונשנה. למרות זאת היתה גרדניה אישה נאה. היא היתה בת עשרים ושבע, ותמיד הקניטה את אחיותיה ואמרה שלא יוכלו למצוא אף כתם או קמט על פניה. היו לה עיניים שחורות גדולות ושפתיים מלאות, שהסתירו שתי שורות של שיניים לבנות מושלמות. גבותיה היו עבות, והיא לא מרטה אותן, אבל כן סלסלה את ריסיה באירועים מיוחדים. צווארה הארוך והעדין היה מעוטר דרך קבע במחרוזת ריחנית של ציפורנים מיובשים, זרעי הל ומקלות קינמון שנתלו על חוט ניילון שקוף. מאחורי אוזנה השמאלית היא נעצה פרחים רעננים, דטורה או שושן צחור, איזה מהם שהדיף ריח טוב יותר באותו יום. בכל כמה שניות היתה משרבבת את לשונה, כמעט באופן לא רצוני, כדי להרטיב את שפתיה, ה?רגל שנשות מריקיטה החסודות ראו בו עדות לתאוותנות. אבל גרדניה, כמו אחותה הגדולה, היתה בתולה. בעבר היו לה שלושה מחזרים מעיירות סמוכות, אבל כולם ברחו כשהתברר להם מקור הסירחון. אפילו כשהגיעה חבורת לוחמי הגרילה השנייה למריקיטה בשנת 1988 בחיפוש אחר מתגייסים, היתה גרדניה אחת מהנשים הבודדות שאחריהן לא טרחו לחזר אותם מהפכנים שטופי זימה ורודפי שמלות.

מאחר שהתושבים בחרו שלא לצאת מבתיהם כדי להשתתף באספת לוחמי הגרילה, החליטו המורדים לעבור מדלת לדלת ולבקש תרומות, בתקווה לגייס לשורותיהם גברים צעירים ובריאים. אבל רק משפחות ספורות פתחו בפניהם את דלתן. אנשי מריקיטה התעייפו מההטרדות של חבורות הגרילה הרבות שירדו שוב ושוב מההרים וביקשו כסף, תרנגולות, חזירים ובירה; שאנשיהן הקסימו את הנשים התמימות ביותר בהתנהגותם המאצ'ואיסטית ובמדי הזית שלהם, זכו בלבן ובבתוליהן ואחרי שבוע-שבועיים הותירו אותן עם מוניטין פגום, בטן נפוחה וסיכויים מועטים להינשא.
כאשר מגנוליה מורלס, שלא זזה מהחלון מאז הגיעו המורדים, הודיעה לא?מה שלוחמי הגרילה דופקים על כל הדלתות, עטפה האלמנה במהירות את שאריות ארוחת הבוקר בעלי בננות והותירה את הצרור הקטן על סף הבית.
"אנחנו צריכים לפחות לתת להם את האוכל פנים-אל-פנים, מאמא," אמרה מגנוליה. "הם קומוניסטים, לא כלבים."
"לא ולא," אמרה האלמנה נחרצות. "אם אני אפתח את הדלת הזו, הם יתחילו להרצות לנו על קומוניזם ולפלרטט איתכן. בשום אופן לא."
"אני רק רוצה לדבר איתם, מאמא. אני לא מתכוננת לברוח עם איזה לוחם גרילה."
"תדברי איתם דרך החלון," אמרה אמה. היא הצמידה כיסא עץ כבד לדלת.
מגנוליה מורלס, הצעירה מבין שלוש האחיות, היתה בת עשרים ושתיים אבל נראתה מבוגרת בהרבה. מבעד לחולצות השקופות כמעט שנהגה ללבוש נראו שדיה מדולדלים, וירכיה היו רחבות ושטוחות כמעט. היו לה רגלי גבר, שעירות ושריריות, שאותן הסוותה באמצעות גרבונים כהים. פניה לא חסרו דבר: היו לה שתי עיניים כהות עם ריסים וגבות בהתאמה, פה, אף והרבה שיער לא רצוי. בעבר מרטה את הזיפים ואת השפם המיותר, אבל ממש כמו לוחמי הגרילה, השיער העקשן תמיד חזר. לבסוף החליטה להניח לו לגדול במהירות ובשפע כרצונו, וכך היה. שער ראשה השחור והמבריק גלש פזור עד מותניה.
מגנוליה בהחלט לא היתה בתולה. "אם היא היתה לוקחת כסף מכל גבר שזכה בחסדיה, היא היתה מיליונרית," נהגו לומר הבתולות הזקנות. לנערה יצא שם רע כל-כך בעיירה, כאילו באמת מכרה את גופה. למעשה, היא לא שכבה עם גברים רבים, רק עם הגברים הלא נכונים: אלה שסיפרו לאחרים. כששמעה לראשונה את הרכילות, נעלה את עצמה בחדר השינה שלה למשך יותר משישה חודשים, בתקווה שהמוניטין הפגום שלה יישכח עם הזמן. אבל בשנת 1990, כשקבוצת הגרילה השלישית הגיעה לעיירה, יצאה מגנוליה מבידודה בתקווה לפגוש מישהו חדש. ואז הבינה שהמוניטין הוא צרתה הקטנה ביותר; המורדים שכנעו את רוב הגברים הרווקים של מריקיטה להצטרף למהפכה. לפתע נסתם הגולל על תקוותה העזה ביותר של מגנוליה - להינשא לגבר נאה ועשיר. אפילו הסיכויים להגשים את תקוותה הבאה בתור - להתחתן עם גבר כלשהו, מי שלא יהיה - נראו קלושים. זמן-מה עמדה מאוכזבת קשות ליד חלון חדר השינה, והתבוננה בקבוצת הרווקים הגדולה שצעדה אל מחוץ לעיירה עם לוחמי הגרילה. היא נופפה לאט בידה והתייפחה כשהגבר האחרון נעלם מעיניה.

לוחמי הגרילה, ארבעים במספר, התאספו שוב בכיכר בשעת הצהריים. הם התיישבו על הארץ בצל עץ מנגו וערכו רשימת מלאי של הפריטים שאספו: שתי תרנגולות גרומות חיות, כשני קילו אורז, שלושה ליטרים של קוקה קולה דיאט, שישה גושי סוכר חום, שלושה צרורות קטנים של שאריות מזון וקומץ מטבעות חלודים. היה עמם גם מתגייס טרי, אנחל אלברטו טמקה, המורה בן העשרים ושלוש של מריקיטה. הוא היה בנו היחיד של מורד אגדי שנהרג כשאנחל היה בן כמה חודשים בלבד. אנחל גדל אצל אמו, ס?סילי?ה גו?א?ראי?ה, ובעלה השני, דון מ?יס?א?ל ויד?ל?ס, גבר נבון שהגיע למריקיטה שנים רבות קודם-לכן בחוסר כול, למעט מחלת הז?פ??ק?ת ושלושה ארגזים גדולים מלאים בספרים; שלושה חודשים לאחר בואו הפך למורה הראשון של מריקיטה. מאמו למד אנחל נימוסים טובים, משמעת ושקדנות. ומאביו החורג למד מתמטיקה, גיאוגרפיה, מדע וקומוניזם.
בניגוד לרוב הגברים הצעירים בעיירה, אנחל אלברטו מעולם לא שירת בצבא. דון מיסאל התקשר למישהו שהיה חייב לו טובה, והוא בתורו התקשר למישהו אחר, ואחרי מספר אינסופי של אנשים שהזכירו לאחרים טובות שנזקפו לחובתם, הגיע לבסוף שמו של אנחל לאדם רב-השפעה ששחרר אותו מחובתו לארצו. ואז החל דון מיסאל להכשיר את אנחל לתפוס את מקומו בבית-הספר היסודי של מריקיטה. לאחר שלימד שני דורות שלמים לקרוא ולכתוב, לחבר ולחסר, להכפיל ולחלק, התעייף האיש הזקן. עיניו נחלשו, וכך גם זרועותיו ורגליו. הוא יכול היה לספור בקלות את קווצות השיער שנותרו על ראשו המבריק, והז?פ??ק בגרונו גדל עד כדי כך שהוא כינה אותו בשם חיבה, פ??פ???ה, ואף שקל להצהיר עליו כעל נתמך בטופס הצהרת המס שלו.
עוד לפני שמלאו לו שמונה-עשרה הפך אנחל אלברטו טמקה למורה הצעיר ביותר של מריקיטה, וגם לתועמלן של העיירה. הוא לא הסתיר את התיעוב שחש כלפי שתי המפלגות הפוליטיות המסורתיות וקרא סיסמאות בגנות הממשלה המכהנת: "נצלנים חזירים קפיטליסטים!" תלמידיו קראו לו "המורה", מושל העיירה וסמל המשטרה - "המשוגע". הכומר קרא לו "השטן", ורוב הגברים כינו אותו "הקומוניסט". הנשים, לעומת זאת, קראו לו בשמות חיבה שונים ומשונים: "פ?אפ?אסיטו", "ב?ו?מב?ו?נסיטו?", "ב?יסקו?צ'יטו?" ועוד.
משרתו החדשה של אנחל תרמה לביטחונו העצמי וחידדה את כישורי המנהיגות שלו. בזמנו הפנוי החל לעבור מבית לבית ולהרצות את עיקרי "המניפסט הקומוניסטי". זמן קצר לאחר-מכן ייסד את מה שכינה "רגע האמת", הרצאה שהתקיימה כל יום ראשון אחר הצהריים בכיכר - או בתוך בית-הספר אם ירד גשם - ובה סיפר על הדוקטרינות של מרקס ולנין, הקריא את נאומיהם המפורסמים ביותר של פידל קסטרו וצ'ה גווארה, דקלם משירתו של נרודה ושר את שיריהם השנויים מאוד במחלוקת של מרסדס סוסה, סילביו רודריגס ו?ויולטה פ??אר?ה.
בהתחלה השתתף רק קומץ אנשים ב"רגע האמת", אבל לאחר שדון מיסאל החל להגיש בירה, הפכה ההרצאה לאירוע הפופולרי ביותר של השבוע. בתוך כמה חודשים החלו אנשים לדקלם שירים סוציאליסטיים ונאומים קומוניסטיים. הם שיננו את "ל?ה מאס?ה", "סי סה קאי?ה א?ל ק?נטו?ר" ושירי מהפכה אחרים, וחיברו להם צעדים והעמדות תוססות שיצרו ריקוד ייחודי שהיה שילוב של טנגו, סלסה וס?נ?חו?א?נ?רו. חמישה תינוקות נקראו על שמם של הוגי דעות, מהפכנים ומקומות ואתרים קומוניסטיים ידועים: הו? צ'י מין או?ספ?ינ?ה, צ'ה לופ??ס, וייטנאם ק?ל?ד?רו?ן וטרוצקי וקו?ב??ה סאנצ?'ס. המושג קומוניזם, שהיה פעם זר לרוב המקומיים, הפך לשם נרדף לבידור של יום ראשון.
אנחל היה מודע לכך שהמקומיים אינם מתייחסים לדוקטרינות שלו ברצינות, אבל הוא היה גאה בכך שהגביר את המודעות הפוליטית שלהם. דבר לא שימח אותו יותר מאשר לשמוע זוג קשישים משוחחים על קרל מרקס כאילו היה הוגה הדעות הזה שכנם הקרוב, וכאילו הם מבינים את רעיונותיו ומסכימים איתם לגמרי, ואין הם סתם שני זקנים שיכורים. אבל לאנחל נכונה אכזבה ביום הבחירות, לאחר כמה שנים של הטפה ושינון, כאשר רוב המקומיים שכחו לרגע ממרקס ומלנין, מקסטרו ומצ'ה גווארה, והצביעו למועמדיהן של שתי המפלגות המסורתיות.
למרות נטיותיו הקומוניסטיות, הופתעו כל תושבי העיירה כששמעו על הצטרפותו של אנחל למורדים, כי אף שהיו לו כמה הזדמנויות להצטרף לשורותיהם עוד קודם-לכן, הוא לא עשה זאת. איש במריקיטה לא חשב שהמורה, המשוגע, השטן, הקומוניסט והבומבוניסטו יהיה אמיץ דיו לעשות צעד נועז שכזה. אלא שהם לא ידעו שהפעם היתה לאנחל סיבה לעזוב את העיירה. הוא התאהב באמורוסה, זונה מ?לה קאסה דה אמיליה שעזבה את מריקיטה זמן קצר קודם-לכן מבלי לומר ולו? מילת פרדה. אנחל סבל קשות. הוא לא אכל ולא ישן ולא חשב על דבר חוץ ממנה. הוא היה מוכרח להסתלק - עם לוחמי הגרילה, או עם הקרקס הנודד, או עם הנזירים הקפוצ'ינים, או פשוט להיעלם עם גשמי הזלעפות של נובמבר, לפני שישתגע.

לוחמי הגרילה החלו לאכול את המזון ולשתות את המשקאות שקיבלו. כשגמרו, חלף לאטו בין הלוחמים המפקד פ??דרו, גבר גבוה בעל פנים שחומים וצלקת שנמתחה לאורך צווארו במקביל לווריד, והביט בכל מורד ומורד מבלי לומר דבר. "מ?ט?מו?רו?ס," קרא לבסוף. "אני רוצה לדבר איתך. בארבע עיניים." שני הגברים עזבו את הקבוצה, חצו את הכיכר ונעצרו במרכזה מול הפסל המושחת למחצה של הגיבור האלמוני. הם דיברו בלחישות. על-פי חזותם המתוחה נראו השניים כדנים בעניין רציני, אפילו מסוכן. הם לחצו ידיים בכובד ראש וחזרו אל הלוחמים. המפקד פדרו בחר שישה לוחמים, כולל אנחל טמקה, והורה להם להתכונן ליציאה. "כל השאר יישמעו לפקודות של מטמורוס," אמר. חמש דקות לאחר-מכן נפרדו המפקד פדרו, אנחל וחמישה גברים אחרים פרדה צבאית ופנו אל ההרים.
מטמורוס היה גבר גבוה בשנות העשרים לחייו, נאה למעט עינו הימנית החסרה, שאותה איבד שלוש שנים קודם-לכן לאחר שנורה בפרצוף בהיתקלות עם הצבא הקולומביאני. כמו כדי לפצות על חוסר ההבעה בפניו, עוטרו ארבע שיניו הקדמיות העליונות בכתרי זהב, זהב אשר הקנה לפקודות שנתן מ?שנה תוקף. מטמורוס חיכה עשר או חמש-עשרה דקות לפני שנתן הוראות לאנשיו הלהוטים ואז נטל את המגפון והחל לצעוק:
"אנחנו מאוד מאוכזבים מאנשי העיירה הזאת-"
לוחמי הגרילה קמו על רגליהם.
"ביקשנו אוכל, ונתתם לנו את השאריות שלכם-"
הם היטיבו את תרמילי הגב שלהם.
"ביקשנו כסף כדי שנוכל להמשיך להילחם בשבילכם, ונתתם לנו רק את המטבעות חסרי הערך שלכם-"
הם בדקו אם הרובים הישנים שלהם טעונים.
"ביקשנו מאנשים צעירים להצטרף אלינו, כדי לעזור לשחרר את הארץ שלנו מהאימפריאליזם, וחוץ מהמורה שלכם כולם ברחו כמו ג'וקים לתוך הבתים-"
הם התחלקו לחוליות של חמישה.
"אתם פחדנים אנוכיים שלא ראויים לנכונות שלנו למות למענכם-"
הם הסתדרו בשורה וכיוונו את רוביהם לשמים המעוננים.
"תקשיבו טוב, אנשים, אני אגיד את זה רק פעם אחת: אם אתם בני יותר משתים-עשרה ויש לכם זוג ביצים בין הרגליים, אתם חייבים להצטרף היום למהפכה. מי שלא יגיע לכיכר תכף ומיד, אנחנו נמצא אותו ונוציא אותו להורג!"
ולבסוף, הם המתינו לפקודתו האחרונה של מטמורוס:
"חברים, בשם המהפכה הקולומביאנית, קחו את מה שמגיע לכם!"
המורדים ירו כמה יריות באוויר ואז סבבו בעיירה, פרצו דלתות בבעיטה, מילאו את תרמילי הגב שלהם במזון ובכסף וגררו גברים צעירים ומבוגרים מבתיהם. הם הוציאו אותם מהמיטות, מהארונות ומארגזי המצעים וירו בכל מי שהעז להתנגד. הראשון שחטף כדור היה דון מרקו טוליו סיפו?א?נ?ט?ס, בעליה של המסבאה המקומית, שנורה ברגל כשניסה להימלט דרך גג ביתו. מרוב זעזוע חבטה אלואיסה אשת הפצוע במורד התוקף ושבה והכתה אותו בידיים חשופות. הדבר הרגיז את המורד עד כדי כך, שברגע שהצליח להשתחרר מאחיזתה של האישה המטורפת, ירה בדון מרקו טוליו פעמיים בראש. במרחק של שני רחובות משם מיהרו סמל המשטרה פאטיניו ושני השוטרים שלו לצאת מביתו של המושל (שם הסתתרו) עם רוביהם. כשראו השוטרים את לוחמי הגרילה הרבים, הם שמטו את רוביהם על הרצפה והרימו את ידיהם לאות כניעה. אולם הסמל הספיק להרוג מורד בצרור בודד מאקדחו. כגמול על פעולתו ההירואית ניקבו תשעה-עשר כדורים את גופו מכל עבר. לפני שהתמוטט, קפא גופו של הסמל כמו פסל במזרקה, וסילוני דם ניתזו מתוכו ארצה. זמן קצר לאחר-מכן יצאו בצייתנות הגברים הנותרים ממחבואיהם - כולל פ?אדר?ה רפאל - והחלו לצעוד אל הכיכר בראשים מורכנים ובידיים מונפות מעלה.

האלמנה מורלס הקיפה את חדר המגורים. היא חשבה, בעיניים עצומות למחצה ובזרועות שלובות מאחורי הגב, כיצד ניתן למנוע מהמורדים לקחת את בנה בן השלוש-עשרה חוליו ססאר. אורכידיאה, גרדניה ומגנוליה עמדו בפינה, החזיקו ידיים וחיכו שאמן תירגע. לפתע צץ בראשה של האלמנה רעיון. היא נתנה הנחיות מדויקות לשלוש בנותיה והחלה לחפש את השמלה הישנה שלבשה כל אחת מהן בצעירותה, בטקס הראשון של קבלת לחם הקודש בכנסייה. היא מצאה אותה מקומטת בתיבה שתחת מיטתה. היא תתאים למשימה, אמרה לעצמה. ברגע זה נזכרה האלמנה שיש אלוהים וקבוצת קדושים שאליהם היא יכולה לפנות ברגעים קשים, ולמרות הזמן הדוחק, היא הדליקה נרות מול הפסלים הרבים הפזורים בבית. ואז החלה להתפלל תוך כדי חיפוש אחר בנה המפוחד. "פאדרה נו?א?סט?רו? ק?ה א?ס?ט?ס א?ן א?ל ס?י?ילו?... חוליו ססאר! סנטיפיקדו? ס?יא?ה טו? נו?מב?ר?ה... חוליו ססאר! ו?נג?ה א?ה נו?סו?טרו?ס טו? ר?יינו?, א?גאס?ה טו? וו?לו?נט?ד... חוליו ססאר! איפה אתה לעזאזל?" היא מצאה את הנער הקטן והרזה מתחבא מתחת למיטתו וגופו רועד מפחד. "מהר, תלבש את זה," הורתה לו, וזרקה את השמלה הלבנה והרכה על מיטתו. "ד?דנו?ס או?י נו?א?סטרו? פ??ן ד?ה ק?ד?ה ד?יי?ה..." האלמנה מלמלה את המילים באופן מכני, וקטעה מדי פעם את תפילתה כדי לזרז את חוליו ססאר. היא עזרה לו לרכוס את השמלה מאחור, עטפה את ראשו הקטן במטפחת משי לבנה והידקה אותה למקומה בעזרת נזר עשוי פלסטיק. הנער מוכה האלם הצביע על כפות רגליו החשופות. "עזוב את הנעליים," אמרה, ואז דחפה אותו משם אל חדר המגורים.
כאשר צעד מטמורוס עם ארבעה מאנשיו לתוך ביתה של האלמנה, הם מצאו את אורכידיאה, גרדניה ומגנוליה תופרות בשלווה בחדר המגורים, את אמן מכינה שימורי גויאבה במטבח ואת חוליו ססאר יושב בכיסא נדנדה עשוי עץ כמו הבתולה מריה הקטנה, כשבידו ספר תנ"ך ולבו פועם בחוזקה. מטמורוס נעמד בדלת, בידו רובה ארוך קנה. ארבעת לוחמי הגרילה האחרים עברו בבית, מפירים את שלוות החדרים בצעדי מגפיהם המלוכלכים, מחפשים בכל פינה אחר גברים המבוגרים דיים לאחוז בנשק.
"הגבר היחיד בבית היה חאקו?ב?ו?, בעלי," אמרה האלמנה מורלס למטמורוס, והצביעה על תצלום גדול וממוסגר של גבר דומה להפליא לווינסטון צ'רצ'יל, התלוי על הקיר. "הוא מת לפני עשר שנים מסרטן." היא הליטה את פניה בשתי ידיה ובכתה בקול מבעד לאצבעותיה.
"אין לך בכלל בנים, סניורה?" שאל מטמורוס והביט בחוליו ססאר מזווית עינו.
"לא, אדוני," היא התייפחה. "אלוהים בירך אותי בארבע בנות יפהפיות."
"כן," אמר, והחל לצעוד הלוך ושוב בעודו מביט ישירות בנער. חרדתן של שלוש הבנות הלכה וגברה, ואז, כצפוי, החלה גרדניה להזיע ולהפיץ את אדיה המצחינים. "איך קוראים לך, ילדה קטנה?" אמר לבסוף מטמורוס לחוליו ססאר. הנער החוויר ופיו נפער לרווחה. ברגע זה הצטרפו ארבעת לוחמי הגרילה למפקדם בחדר המגורים.
"שלילי, המפקד," צעק אחד מהם. "אין אף גבר בבית הזה."
"אז בואו נלך," אמר מטמורוס, והורה בידו לכולם לצאת.
"המפקד," אמר אחד המורדים בפרצוף שטוף זימה, "אפשר לדפוק את הבנות?"
"חיובי, חבר," אמר המפקד. "אם הריח של החרא לא מפריע לך." הוא ירק על הרצפה. לפתע הרגישו המורדים בסירחון ומיהרו לצאת משם. כולם למעט הצעיר שבהם, שהתיר בנדנה אדומה מזרועו, כיסה בה את אפו ופיו והתקדם אל שלוש הבנות. הוא נראה בן חמש-עשרה לכל היותר, נער אינדיאני כהה עור, שאחת משיניו הקדמיות העליונות חסרה. הוא עמד ליד אורכידיאה, סחט את פטמותיה ביד אחת ובשנייה אחז ברובהו העתיק.
"לא, בבקשה," התחננה אורכידיאה, ונסוגה מהנער. "אני בתולה."
"עוד יותר טוב," לעג הנער, והוריד את ידו אל מפשעתה. גרדניה עצמה את עיניה והרכינה את ראשה. מגנוליה חייכה אל הנער והניחה בצד את כלי התפירה שלה, בתקווה שתהיה הבאה בתור. אבל לוחם הגרילה כבר הפנה את מבטו התאוותני אל חוליו ססאר, שהתנדנד על כיסא הנדנדה מהר יותר ויותר. "בטח גם היא בתולה," אמר המורד הצעיר והתקרב אל הנער. שלוש האחיות קמו בקפיצה וצעקו, וא?מן, שהתפללה עד כה בדממה, קראה, "אל תיגע בבת הקטנה שלי!" היא רצה לצד בנה. "תעשה מה שאתה רוצה עם שלוש האחרות. תיקח אותי אם אתה רוצה, אבל אל תיגע בחו?לי?ה."
"ולמה לא?" שאל הנער בציניות.
"היא רק ילדה קטנה. היא אפילו עוד לא קיבלה את לחם הקודש הראשון שלה."
הנער צחק בקול רם מבעד למטפחת שכיסתה את פיו. "נו, אז עכשיו היא תקבל," אמר ואחז במפשעתו.
האלמנה חשה לפתע דחף לסטור לנער החצוף על פניו. הזעם העניק לה את הכוח לחצוץ בינו לבין בנה. "אני לא אסכים שתתנהג בצורה מרושעת כזאת," אמרה בהחלטיות.
"סניורה, אני מזהיר אותך: זוזי משם."
"אתה אמור להילחם למען הזכויות שלנו, לא להפר אותן," אמרה בטון מאשים כשידיה מונחות על מותניה. "גם לנו הנשים יש זכויות, והבנות שלי ואני נעשה מה שדרוש כדי להגן על עצמנו מטיפוסים שפלים כמוך."
"לכן, הנשים, אין כלום," אמר הנער הלוחם בבוז. "זאת תמיד היתה ותמיד תהיה ארץ של גברים." הוא הפיל אותה ארצה במכה אחת בפניה וצעק, "אם תתקרבי אלי שוב, אני יורה בך!" הוא פתח את חגורתו, התיר את כפתורי מכנסיו המזוהמים והחל לשלשל אותם לאט. חוליו ססאר התנדנד במהירות ובכה בעוד אורכידיאה ומגנוליה כוססות את ציפורניהן בפינה. גרדניה, שנראתה מוטרדת בעליל, התיישבה ונופפה על עצמה בשולי חצאיתה הארוכה, מזהמת את אוויר החדר בזיעתה. הסירחון הפך בלתי נסבל. לוחם הגרילה נפל על ברכיו והקיא. בתוך כך התרוממה דוניה ויקטוריה מהרצפה, פתחה את הדלת ודחפה ובעטה החוצה את הנער העירום למחצה בכף רגל יחפה. היא התבוננה בו וברובהו בעת שהתגלגלו מן המדרגה ארצה ואז סגרה את הדלת בטריקה.
בעת שנמוג פחדה של גרדניה, נעלם הריח. האלמנה עברה עם בקבוק של אלכוהול רפואי ונתנה לבנותיה ולבנה להריח אותו עד שהתאוששו מההלם ומהגועל. חמישתם ישבו ליד השולחן, החזיקו ידיים, והגברת הקשישה התפללה מבעד לדמעות ולצחקוקים עצבניים.
בחוץ עדיין נשמעו היריות, אשר נקטעו מדי פעם בצעקה קורעת לב של אלמנה חדשה ובבכיו של יתום חדש.

לאחר שעה, כשנדמו היריות, יצאה האלמנה מורלס מביתה. הצד השמאלי של פניה כבר היה נפוח. נשות מריקיטה התאספו משני צדי הרחוב הראשי והותירו רק מעבר צר לשורת הגברים והנערים שאולצו להצטרף לגרילה. הגברים הללו היו שכניה וחבריה של האלמנה מורלס: אלה שקיבלו את פניה בברכה כשהגיעה לראשונה למריקיטה ב-1970 עם בעלה ושתי בנותיהם הגדולות. אלה שהביאו לה פרחים שקטפו בעצמם לאחר לידת שני ילדיה הצעירים, ואלה שניחמו אותה על מות בעלה שנים לאחר-מכן. אלה היו הגברים היחידים שהכירה זה עשרים ושתיים שנים. והנערים הצעירים הללו הצועדים לצדם, הבנים הצעירים שלהם, הם אלה שביקרו בביתה כל יום אחר הצהריים כדי להכין שיעורים עם חוליו ססאר, אלה שעזרו לה לשאת את סליה מהשוק, ואלה ששיחקו כדורגל בכל יום ראשון בבוקר בשדה הפתוח מול ביתה.
האלמנה ראתה את הנשים מתייפחות כשהגברים שלהן חלפו על פניהן בראשים מורכנים. היא ראתה את ססיליה גו?א?ראי?ה נותנת לבעלה הזקן זוג משקפיים, ואת חו?סטינה פ??ר?ס נותנת לבעלה שיניים תותבות. היא ראתה את או?ב??לדינ?ה ר?סטר?פ?ו? נותנת לבנה החורג הצעיר ביותר, ק?מפ?ו? אליאס הבן, את מחרוזת התפילות שלה. היא ראתה נשים אחרות מושיטות לגברים תצלומי משפחה, אוכל צרו?ר בעלי בננה, מברשות שיניים, שעונים מעוררים, מכתבי אהבה, כסף. היא ראתה את הנשים מתייפחות תוך שהן מצמידות בחוזקה את הגברים לגופן, בוכות כשהן מנשקות להם לשלום בפעם האחרונה. הן ידעו שלא יראו אותם עוד לעולם; הן ידעו שאותם גברים, בנים, בני דודים, אחיינים וחברים גוועים ממש עכשיו לנגד עיניהן.
ברגעים עצובים תמיד חשה האלמנה געגועים לבעלה המנוח. אולם הפעם לא בכתה. היא הודתה בדממה לאלוהים על שנתן לחאקובו את הסרטן שהניח לו למות בבית, בזרועותיה. היא חשה רחמים על שאר הנשים בעיירה, ושלא מרצונה התמלטה מפיה אנחה ארוכה כשראתה את שני הגברים האחרונים נעלמים בענני האבק שהקימו רגליהם הצועדות.
האלמנה מורלס סבה על עקביה לאט. היא הלכה באותה אטיות לביתה, מותירה אחריה שובל יללות מהדהדות. היא נכנסה, החזיקה את הידית בשתי ידיים וסגרה את הדלת במצחה. זמן רב נותרה עומדת כך, בוכה.
מריקיטה האהובה שלה הפכה לעיירה של אלמנות בארץ של גברים.








גורדון סמית, 28
כתב אמריקאי