63. או?נ?י
נינה ואני הולכים להסבורגר בהקאניימי לחטוף משהו מהיר לפני המופע. אחר כך אנחנו מטיילים למרכז המחול בסלע כמו שני מכרים ותיקים החיים באותה העיר, ועם זאת קצת כמו שני אוהבים טריים שזה עתה נפגשו בקפה אספלנד ועושים את דרכם להיכל התרבות לשמוע סימפוניה של קרל נילסן. המסלול זהה לזה שבו הלכנו אז, בפער של רחוב אחד.
אני מביט בקהל המתאסף בפואייה, בוחן את אופי הלבוש (לא רשמי בכלל, לעזאזל עם הג'קט הזה שלי), ומאזין בחצי אוזן לשיחה הנרקמת לא נרקמת בין נינה לטימו. בתור המכר המשותף, מוטל עלי ללבות אותה, אבל שיסתדרו, שניהם פינים ובטח יש להם הרבה במשותף. לי עצמי אין אנרגיה לע?ר?ב את המתחים המעורבים בכל אחד מהמפגשים. משרד חוץ בנפרד, אהובה נושנה בנפרד. ניכר שאין להם כל כך הרבה במשותף, והם שמחים על צלצול הפעמון המזמן אותנו לאולם. "אני אוהבת את הדברים של הכוריאוגרפית הזאת, מינה טויבולה," אומרת נינה עם כניסתנו לאולם. "תנסה לשים לב איך היא משתמשת בשפה," מוסיף טימו, "זה מאוד מעניין. הבנתי שהיא משתמשת גם בשורות מן המקור הרוסי, וזה מעניין במיוחד. תמיד מעניין לראות איך אנחנו הפינים מתעסקים בחומרים רוסיים לאור ההיסטוריה המשותפת המורכבת." לא לכולם פשוט להתעניין עד כדי כך. נינה לא מראה שום סימן של אי?נחת, אבל לי אין שום סיכוי להתרכז. עורפי מזיע אף על פי שהשארתי את הג'קט במלתחה, אצבעותי ממוללות בעצבנות את כרטיסי, שערות חזי סומרות. הנה היא יושבת לידי, כמו בקונצרט ההוא. אפילו באותו צד שלי: משמאל. הנה הטבעת ההיא, נחה על מסעד היד בדיוק כפי שזכרתי אותה אז. היד עודה קשישה ונינה עודה צעירה. לא מאוחר מדי. מה השטויות האלה?
עלי להתרכז במופע, אני שוכח שאני עיתונאי בתפקיד, ובקרוב אצטרך לכתוב על כל זה. זה לא יהיה פשוט, בקושי מזדמן לי לכתוב על מחול. את "יבגני אונייגין" הייתי אמור לקרוא בתיכון, וכנראה ויתרתי על העונג. כרגע נראים לעיני רקדנים המתנועעים בחליפות מהודרות ובשמלות קלות מתוך עולם אידילי, שבו מלבושים כאלה נראים מזמינים ונעימים לעין, אל מחוזות קודרים שבהם אותו לבוש ממש נראה כובל ומאולץ. מישהי כותבת מכתב ואז מחוללת בדואט קודר וכואב עם מישהו אחר. יש מסיבה ומריבה ותמונה יפה של דו?קרב אקדחים. הרקדנים מדברים הרבה, כנראה על שבריריותו של מושג האושר האישי. שוב ושוב מגיעה לאוזני המילה "אוני" במלעיל, שמשמעותה "אושר". אז, במטבח בצ'יזיק, תוך בחישה בסיר שספגטי זול התבשל בו, פירשתי לה את המילה "עוני" בעברית. "אוני? כמו האושר?" "לא כמו, פיקו, אלא בדיוק. העוני הוא האושר! זה כל העניין! כן? יש אפילו ספר של משורר גדול בשם אלתרמן שקוראים לו 'שמחת עניים', האוני של העוני." היא שאלה אם הספר יפה. לא הייתי בטוח שקראתי אותו, אבל הצהרתי שהוא יפה מאוד ושכתוב בו שאין שמחה כמו שמחת עניים. "אז זה לא שאני לא מקווה שיום אחד נאכל רק רביולי עגל מתוצרת ביתית כמו אלה שקונים בחנות של הלחם הטוב בהיי סטריט, עם רוטב עשיר שמכיל פטריות כמהין, אבל בינתיים כיף להאמין בזה. לא?" "אני חושבת הרבה על זה שיום אחד נסתכל לאחור על הימים האלה, והם ייראו לנו מאוד רומנטיים." כך בדיוק היה, פיקו. אני פשוט לא מצליח להפסיק לחשוב אחורה, על הספגטי ההוא, על המלאך ההוא שעל הקלף, המחובק עם מלאכית, על הסיום הכל כך פתאומי של רצף השירים. "ולכן רציף נבקע לשניים"
למה "לכן"? מה "לכן"? יש בטקסט הזה סנטימטר של סיבתיות?
"ולכן העיניים מתפרקות ורואים שהן בעצם עשויות ממים"
לא! שום "לכן". בכל המחזור אין שום הסבר למה שהתרחש. האקדח שיורה במערכה השלישית חייב להיות תלוי על הקיר בראשונה, לא? אז איפה היה האקדח הזה כשחיכית לי בקפה אספלנד? איפה הוא היה כשהתחבקנו בכיכר טרפלגר בעוצמה כזאת שכמעט הפכנו לאדם אחד? איפה הוא היה כשעברנו לטרנהאם גרין ולא הצלחנו להירדם בלילה הראשון בגלל האורות של פנסי הרחוב שחדרו לחדר מבחוץ, ובמקום זה הזדיינו והצחקנו זה את זה והייתי כל כך שמח שסוף?סוף סוף השבוע ויש לנו קצת זמן יחד. אילו רק היה לנו עוד זמן, אילו לא היית צריכה לקום בבוקר, לחפש בעיניים צבוטות לילה את התיק הדפוק שלך ולעוף לחזרות כי פתאום נזכרת שיש לך חזרות אפילו שזה סוף השבוע, אילו רק היתה לונדון קצת יותר הלסינקאית איתי, אילו התקיימו כמה תנאים קטנים בכמה שבועות קצרים, לא הייתי מאבד את האהבה הגדולה של חיי ולא הייתי מתנגש בה חזיתית שוב והולך הביתה שוב כששנינו מדממים, כמו שנהיה ביום שישי כשאטוס מכאן שוב. זה לא חייב להיות ככה. זה סיפור בלתי הגיוני לחלוטין, וככזה עליו להתבטל. אנחנו צריכים לחזור איכשהו למטבח ההוא ולהמשיך משם.
***
אני משתעל באמצע דואט חוזר ופסימי לא פחות של הגבר והאישה. מגיעה לי סטירה מעצמי, אין מה להגיד. ברור שיש הסבר למה שקרה, האקדח לא היה על הקיר בזמן שבחשנו את הספגטי ההוא, הוא היה במגירה, כתבה אותו סאטו. בינתיים מורק אקדח אחר בחדר אחר, בארץ אחרת, ביבשת אחרת שקוראים לה אמריקה, וברגע פרידתנו הסופי והמוחלט והאחרון, שם בווישהראד, ירתה בו בקי. לא היה טעם להחדיר את כל זה לשירי הפר?דה הפראגיים שלי ושל נינה, שנועדו בסך הכול לשמש מזכרת נחמדה, אבל בקי אורבת לכל אורכם. בקי, שהמפגש הראשון שלי איתה הותיר את מוחי לוהט כמו מחשב בשיאה של פעילות מורכבת, חזתה איתנו במצעד של הניאו?נאצים על הגשר, שטה איתנו בסירה ההיא בנהר, לנה איתנו בחדר ששכרנו, ואם לא באמת היתה שם, הרי רציתי שתהיה. בימים ההם באמת נורא רציתי שהיא תהיה שם, במקומך, נינה. אם היא לא ירתה, הרי אני יריתי בשנינו בשמה. זה היה מעשה טרור, פיגוע התאבדות. אסור אסור אסור לחשוב ככה. שירד כבר המסך. שירד כבר המסך.
לבסוף הוא יורד ואנחנו פוסעים במצמוץ אל תוך הערב הבהיר. מנגד למרכז למחול מתנשאים שלושה מגדלי מגורים אפרפרים. בר קטן קבוע בקומת הכניסה של אחד מהם. הבניינים נראים כמו משהו שאפשר למצוא במרכז חולון, אבל בחולון אף אחד לא היה מצמיד שלט פרסום אדום לבירה לדופן של בניין. לעומת זאת, אין גם אף אחד כרגע בחולון שצריך בירה כמו שאני צריך עכשיו. חיי הפכו לאחרונה יותר ויותר לסדרה של רבי?קומות אפורים כמו אלה שלפנינו: הבית התל אביבי, כלוב הבטון של העיתון אי?שם בדרום העיר, ובנייני הממשל האמריקאיים והישראליים שבהם בקי ואני עמלנו על השגת אשרות שהייה ותעודות של תושבות עראית, תושבות קבע ומענקי עלייה. את בעצמך הבר הזה, נינה. באת וקבעת את עצמך פתאום בתוך כל אלה, נוכחות אדומה, בעצם כחולה, כמו עינייך הכחולות, ועל כל פנים לא קרואה. הבאת שיכרון אל השכונה, אבל את גם מעוררת המולה נוראה ולא מאפשרת לשכנים להירגע. "רוצים לשתות משהו שם?" אני מצביע. נינה וטימו נראים מהוססים. "זה בר של הסלע," היא אומרת, "הוא לא יהיה כאילו מי יודע מה חינני." שנינו שולחים מבטים חוקרים לעבר טימו, מנסים לקבוע אם כבודו כג'נטלמן מטעם משרד החוץ מתיר לו לשבת במקומות מעין אלה ומה יחשוב עלינו אם נגרור אותו לשם. האיש נראה רגוע ועגמומי כדרכו. אני מביט בעיניים העייפות והענוגות שמעל לשפם, שצבעו כשל קצף קרוש בתחתית כוס בירה ריקה, ובשרשרת הזהב המציצה מצווארון מקטורנו ומזכיר לעצמי שאינו ילד, שאינו בורגני בהכרח ושבוודאי כבר זכה ללגום בברים בלתי חינניים מסוגים אחרים.
אנחנו נכנסים, יושבים בקרב צבירי השתיינים הרועשים, המחוקים למדי כבר בשעה תשע בערב, ומנהלים שיחה על הקריירות השונות שלנו, פטפוט שדוהה במהרה. מתברר שההתלבטות בנוגע לבר היתה בזבוז של אנרגיה מנטלית. נינה מצהירה כעבור שלוש לגימות שהיא עייפה ומוכרחה לאגור כוחות לקראת יום מחרת ארוך. אני שואל בנימוס אם אורשה ללוות אותה לפחות חלק מהדרך לביתה, וטימו נפרד מאיתנו לאחר סיכום זריז של מפגשי הבא איתו. מחר בבוקר נלחץ שוב ידיים למרגלות הענקים אוחזי כדורי האור, ונצא מן העיר בצוותא כדי לבקר בקהילה כפרית של מעצבים חדשניים. "אני בכלל לא עייפה," היא מיידעת אותי ברגע שאנחנו שוב נמצאים לבדנו, "פשוט נמאס לי מהקטע הרשמי ורציתי לזוז לשלב הבא. מחר בערב לא אוכל לראות אותך ומחרתיים אתה נוסע. הזמן יקר." אנחנו נכנסים לעוד "בר של הסלע", עוד בית מרזח שמשובץ בתוך שיכון של עמידר. זהו חדרון שמכונות פינבול מעטרות את הקירות שלו, ועשן של סיגריות זולות מחניק את כל כולו. זה מה שנחוץ לנו, מסך עשן להסתתר מאחוריו ואווירה פרוזאית בעליל כהוכחה לתמימות כוונותינו. אבל מרגע שזכינו בשני אלה, הפשע נעשה מושלם מדי והמתח מורגש היטב. מישהו חייב לשבור אותו. "אז איך בקי מרגישה בישראל?" היא שואלת. מה יש לך, נינה? את זקוקה לעוד אישור לאי?היותנו בדייט, חושבת שאולי דרישה קלילה בשלומה תפתור כאן את העניין? את לא חווה כלום מהסופה הצפונית שמשתוללת בי ומשחיתה אותי? "את באמת רוצה לדעת?" "כן. למה לא? אני רוצה לדעת עליה יותר. אני מרגישה שיש ביני ובינה איזו שותפות גורל, כאילו, והיא אפילו נראית קצת כמוני, נכון?" נכון בהחלט.
אני עדיין מתגעגע לכמה משערות ראשי, שאותן תלשתי בלילה שבו שלחתי בטעות לנינה אימייל מרובה ממוענים, שכלל תמונה של בקי ושלי. לא היה לי ספק שהיא רואה את הדמיון. אמנם לזו עיני ענק וזו ממושקפת, זו קורנת גלי גמא של קסם והאחרת חוכמה ורצינות, אבל הקומה דומה וכמוה הפנים העגולים. אלוהי אבותינו זיכה את בקי במראה הנורדי ביותר שיהודייה מפרוורי דנוור יכולה לזכות בו. מבחינת נינה, הגיע עכשיו הזמן לפתור את תעלומת התאומה שהגיחה משום מקום וזכתה בי. היא עושה זאת באמצעות הבעת עניין עדינה, כי היא כזאת, פשוט כזאת.