וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "הקרמפמפולים"

23.6.2009 / 10:16

נעמי ר. עזר מספרת את סיפורה של אם למשפחת הקרמפמפולים שמצאה את חדר הלא-כלום והופכת לזן מאמא רגועה ושלווה

ה?ת?ח?ל?ה ס?תו?מ?ה ש?ת?ת?ב??ר?ר ב??ה?מ?ש?ך

פ?פ?ל?ה מ?יצ?'ינ?ל?ס ידע שהוא כועס נורא לפי השערה הבודדת בכף ידו שהזדקרה בזיגזג וירתה ניצוצות זעם לכל הכיוונים. הוא לא היה היחיד שכעס. מולו רשפו גצי אש משלוש השערות הארוכות שרטטו בקצה חוטמה של דו?נ?ד?י, אחותו הגדולה. הוא הסתער עליה בשאגה גדולה, ראשו מופנה לעבר בטנה. היא הרימה ברך שעצרה אותו בחבטה ושניהם נפלו. לא חלפה שנייה והם התעשתו, הביטו זה בזו, לא מאמינים שזה קרה להם דווקא ברגע האחרון. בבת-אחת לחשו בייאוש: "ט?או?ס."

משהגיעה לאוזניהם הלחישה שלהם עצמם, הבינו ש"ט?או?ס" התרחקה מהם במהירות עצומה למקום שכנראה לא יגיעו אליו.
בחצות אותו הלילה הם היו אמורים לנסוע לשם. המזוודות הארוזות כבר חיכו ליד הדלת. זמן רב עמלו דו?נ?ד?י ופ?פ?ל?ה לשכנע את הוריהם שייקחו גם אותם לט?או?ס. בסופו של דבר יו?ל?צ?'י, אמם, הסכימה, אך ה?תנתה את בואם בהבטחה נעולה בשבועת הק?ר?מ?פ??מ?פ?ו?ל?ים, שלא יריבו. היא לא התכוונה לצרף להרפתקה שני ילדים שרבים כל הזמן. וידוע היה לכול, שיו?ל?צ?'י נחושה בדעתה והיא מתכוונת למה שהיא אומרת. עכשיו, כששאגות הקרב שלהם עדיין הידהדו ברחבי הבית, קרוב לוודאי שאפילו יו?ק?ל?י, אביהם רך הלב והכרס, לא יוכל לשכנע אותה לקחת אותם, כשיחזור הביתה מהעבודה.

נחשול זעם הציף את דו?נ?ד?י, מאיים להטביע אותה ואת אחיה במערבולת גועשת של מהלומות. לו הייתה מתרחשת המערבולת, היה נסתם סופית הגולל על הסיכוי שלהם לנסוע לט?או?ס. אבל בשנייה האחרונה שינה נחשול הזעם את כיוונו והדף את דו?נ?ד?י לאחור, הרחק מפ?פ?ל?ה. בגלגלונים סוערים היא התהפכה החוצה, טורקת בבעיטה את דלת חדר הילדים, את דלת הסלון, את דלת המטבח, את א?ינ?ד?ל?ת ח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם.

פ?פ?ל?ה נשאר לבדו, נדהם מה"ט?ר?ררח" של הא?ינ?ד?ל?ת בח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם. דו?נ?ד?י והוא מעולם לא נכנסו לשם, זה היה החדר של יו?ל?צ?'י.

ח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם נ?כ?נ?ס ל?ח?י?יה? ש?ל מ?ש?פ??ח?ת מ?יצ?'ינ?ל?ס

יו?ל?צ?'י מ?יצ?'ינ?ל?ס אוהבת לטייל ברחבי העולם.

במסעותיה היא נוהגת ללקט חפצים מוזרים ובלתי-שימושיים. כך התגלגל לביתם לוכד-חלומות שהביאה משבט אינדיאנים בקנדה (מעולם לא הצליחו ללכוד אפילו חלום אחד). צמד דוקרני מתכת לדרבו?ן פילים, מזכרת ממסע בהודו (שימשו לגירוד הגב הרחב של יו?ק?ל?י). צנצנת יין שבתחתיתה נח סליל נחש שחי פעם בסין. (אורחים בלתי-רצויים נמלטו על נפשם כאשר יו?ק?ל?י הציע להם בחביבות את "משקה הבית"). ופעם אחת קרה, שיו?ק?ל?י מ?יצ?'ינ?ל?ס חזר הביתה מאוחר בלילה ובהלת מוות אחזה בו כשנתקל בשריון ברזל (ריק) של אביר תורכי שחזר עם יו?ל?צ?'י מאיסטנבול באותו יום.

כשיו?ל?צ?'י חוזרת מטיול, תמיד מבעבעת התרגשות של הפתעה. מה תביא א?תה הפעם?

לפני שלושה חודשים היא חזרה מטיול באיי יוון לק?ר?מ?פ??מ?פ?ו?ל, שם גרים הק?ר?מ?פ??מ?פ?ו?לים. היא הושיבה את משפחתה סביב שולחן המטבח, עליו היה מונח התיק שלה. הגבות העבותות שלה זרחו ונקודות אור פיזזו בעיניה, שזה סימן שהיא מצאה משהו חדש.
על כרסו הענקית של יו?ק?ל?י, בעלה, התרגעה פלומת התלתלים. בסתר לבו הוקל לו. לא נראו שום חבילות משונות באזור. לפחות זה לא משהו גדול שיחייב אותו להפשיל שרוולים ולהסיע את רהיטי הבית אנה ואנה עד שהמשהו הגדול ויו?ל?צ?'י יחושו שמצאו את המקום הנכון להשתלבותו בחייהם.

שערת כף ידו של פ?פ?ל?ה הציצה כפ?ר?יס?קו?פ? זהיר, מנסה לנחש מה הביאה אמו הפעם.

שלוש שערות קצה חוטמה של דו?נ?ד?י קיפצצו בסקרנות עולצת.
שלושתם נדהמו כאשר יו?ל?צ?'י שלפה מהתיק את ח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם. היא מצאה אותו בט?או?ס שנמצאת באי היווני פ??ארו?ס. ט?או?ס שוכנת על גבעה שחורצת לשון יבשה זהובה לים המקיף אותה משלושת צדיה. היא מקום קסום שח?ד?ר לא-כ?לו?ם יכול לקרות בו. החדר כל-כך מצא חן בעיני יו?ל?צ?'י, שהיא הכניסה אותו לתיק והביאה הביתה. היה קל מאוד לקפל אותו לתוך התיק מפני שלא היו לו קירות, לא הייתה רצפה, אפילו דלת לא הייתה. לא-כ?לו?ם.

יו?ל?צ?'י הסבירה שבחדר הזה לא עושים כלום ואפשר גם לומר שעושים לא-כ?לו?ם. פשוט יושבים שם בשקט, לא זזים, לא מנידים עפעף. אפילו אם מדגדג באף לא מזיזים אצבע ולא מגרדים. שמים לב אך ורק לאוויר שנכנס לאף כשנושמים, ויוצא כשנושפים. זה הכול.

ה"לא-כ?לו?ם" הזה בכלל לא התאים ליו?ל?צ?'י שהיא אישה פעלתנית וחובבת תחביבים מושבעת. היא מגדלת קישואים אורגניים באדנית התלויה במרפסת, מתאמנת בקראטה במועדון השכונתי, ושרה במקהלת הזייפנים של ק?ר?מ?פ??מ?פ?ו?ל. בכל אופן, היא תמיד עושה משהו.

יו?ק?ל?י ידע את כל זה טוב מאוד, לכן הוא לא הבין.
"אז מה זה הלא-כ?לו?ם הזה? בשביל מה זה טוב?" שאל משועשע מההתלהבות הכתומה שלה. יו?ל?צ?'י צחקה ולא הסבירה יותר. וגם זה היה משונה, כי תמיד יש לה המון מילים והיא מסבירה הכול בקול רם וברור ובפרוטרוט מפורט שנועד להבטיח שהשומעים יבינו בדיוק. אבל דווקא לח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם לא היו לה מילים.
"אני אהיה ז?ן-מ?אמ?א," אמרה, חיוך שובב בעיניה.
"את תהיי מה?" שאלה דו?נ?ד?י, שערות קצה חוטמה מזדקרות בפתיעה.
"ז?ן-מ?אמ?א," ענתה יו?ל?צ?'י.
תלתלי פלומת כרסו של יו?ק?ל?י נעו מוטרדים, "מה זה זן-מאמא?" הוא שאל.
"א?ה," ענתה יו?ל?צ?'י, "זאת אמא שיודעת תמיד מה טוב לילדים שלה. יש לה המון סבלנות והיא לא מתרגזת עליהם. ובכלל, היא אישה שלווה ורגועה מאוד."

שלושתם שתקו. כל אחד שתק שתיקה אחרת. פ?פ?ל?ה חשב שיו?ל?צ?'י היא אמא מספיק טובה והוא לא צריך ז?ן-מ?אמ?א. דו?נ?ד?י התאכזבה. שלוש השערות השובבות שצמחו בקצה אפה צנחו בחוסר עניין. כל העסק הזה היה משעמם לגמרי. יו?ק?ל?י עיווה את פניו בספקנות. הוא לא חשב שיו?ל?צ?'י תוכל להיות ז?ן-מ?אמ?א כזאת (כי אז היא לא תהיה יו?ל?צ?'י). אבל הוא הבין שזה חשוב לה, וזה הספיק. הם הניחו את החדר המסתורי במרפסת השמש, ליד אדנית הקישואים, וחיכו לבאות.

הם חשבו שח?ד?ר ה?לא-כ?לו?ם הוא שיגעון חולף. כמו שיגעון קליעת החלות שאחז בה פעם, או קורס שרברבות לבעלי ידיים שמאליות.

אף אחד משלושתם לא חשב שהחדר ישפיע על חייהם.

אבל הם טעו, כולם.

יו?ל?צ?'י מ?ת?א?מ?נ?ת ל?היו?ת ז?ן-מ?אמ?א

יו?ל?צ?'י התחילה להתאמן להיות ז?ן-מ?אמ?א.

בערב הראשון היא לבשה חולצה לבנה רחבה מאוד, שבתוכה לא היה אפשר לדעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, ותחתיה השתלשלו מכנסיים לבנים רפויים. הגבות שלה נעו בעיגולים רכים, היא התהלכה באטיות, הדליקה נרות ריחניים בסלון, השמיעה מוזיקה שמילאה את החדר בצליל חד-גוני רך, ארוך ונמוך, חייכה כל הזמן וענתה בשקט ובסבלנות רבה לכל ה"ל?מו?ת" של פ?פ?ל?ה וה"א?יכ?ים" של דו?נ?ד?י.

יו?ל?צ?'י, שהתאמנה להיות זן-מאמא, הייתה אחרת מאוד מיו?ל?צ?'י התוססת וקצרת-הרוח שהם הכירו. השינוי הזה הדאיג אותם. הם לא ידעו איך מתנהגים עם אמא שכזאת. בתוכם נמתח קפיץ שתיקתק לקראת סיום מנת הסבלנות שלה. אבל מנת הסבלנות לא נגמרה ושניהם נמתחו מאוד. הם נזכרו בחדר הלא-כלום שחיכה במרפסת השמש ותהו אם כבר הפכה לז?ן-מ?אמ?א. דו?נ?ד?י העמידה את יו?ל?צ?'י במבחן וביקשה עוגיית קישואים לפני ארוחת הערב. משנענתה בשלילה – נימוסית אך תקיפה – הבינה שיו?ל?צ?'י עדיין אמם הרגילה ואין סיבה לדאגה.

יו?ל?צ?'י ביקשה מהם לשמור על שקט, הבטיחה לצאת בדיוק אחרי עשרים ואחת דקות, ונבלעה בתוך ח?ד?ר הלא-כלום.
היה שקט.

דו?נ?ד?י נענתה לבקשתו של פ?פ?ל?ה להקפיץ מ?יצ'ו?ד?ס?ים. זה היה משחק ילדותי והיא תמיד ניצחה.

יו?ל?צ?'י הייתה שם, הם ידעו את זה, אבל היא גם לא הייתה.
דו?נ?ד?י הרוויחה את כל המיצ'ודסים הירוקים המשולשים.
יו?ל?צ?'י עדיין הייתה ולא הייתה.

פ?פ?ל?ה התחיל לחשוש שכאשר יחלפו עשרים ואחת דקות תצא מח?ד?ר הלא-כלום ז?ן–מ?אמ?א שתהיה אחרת לגמרי מיו?ל?צ?'י שלהם. ככל שחלף יותר זמן, הוא הרגיש שהסכנה גדלה והולכת. בינתיים, השתלטה דו?נ?ד?י גם על המיצ'ודסים הסגולים העגולים ונשאר לו רק מיצ'ודס אחד צהוב. שלוש שערות קצה אפה של דו?נ?ד?י המנצחת הזדקפו בתנועת רברבנות שפ?פ?ל?ה שנא מאוד. המשחק נמאס עליו. הוא זרק על אחותו את המיצ'ודס האחרון שפגע בעינה, וברח. פ?פ?ל?ה רץ במעגלים סביב שולחן האוכל ודו?נ?ד?י אחריו, מנסה לתפוס אותו. כיוון שיו?ל?צ?'י ביקשה שקט הם לא הוציאו הגה. זה היה מרדף נטול-קול. רק השולחן חרק חריקה מצמררת בכל פעם שהם נתקלו בו ובכל סיבוב נפל והרעיש אחד הכיסאות שניצבו סביבו.

הם רצו יותר ויותר מהר.
יו?ל?צ?'י לא יצאה.
הם התנגשו בא?ינד?ל?ת של ח?ד?ר הלא-כלום.
יו?ל?צ?'י לא יצאה.

כשהתיישבה בחדר הלא-כלום, רגליה משוכלות בתנוחת הלוטוס, הדאיג אותה השקט של ילדיה. אחר-כך התרכזה בנשימות ובנשיפות אטיות, כמו שלמדה, ונרגעה. אבל אז החלו להישמע החריקות והנפילות. היא ניסתה נואשות לשים לב אך ורק לאוויר שנכנס ויוצא מאפה, ולהישאר של?ווה. לפתע נשמעה חבטה עמומה ואחריה צעקה, מלווה בסדרת צלצולים מתכתיים. משהו נשבר. יו?ל?צ?'י שכחה לגמרי לשים לב לנשימות ולנשיפות של עצמה והייתה טרודה רק בשאלה – מה קרה? היא קיוותה שזה לא הראש של אחד הילדים. חרדה ונרגזת היא קמה ופתחה את הא?ינ?ד?ל?ת. אביר שריון המתכת היה שרוע על הרצפה מקורקף, קסדתו מתגלגלת, מקרקשת הרחק ממנו. לחלקיק שנייה דו?נ?ד?י ופ?פ?ל?ה קפאו באוויר באמצע המרדף, ואחר-כך נחתו ארצה. הגבות העבותות של יו?ק?ל?י סמרו בכעס. משראה פ?פ?ל?ה את גבותיה המאיימות של אמו, נרגע.לא ז?ן-מ?אמ?א ולא נעליים. סתם יו?ל?צ?'י, אמו כפי שהוא מכיר אותה. כועסת כאשר מפריעים לה.

בישיבה שהתקיימה בארוחת הערב נקבע החוק המשפחתי שאמר – "א?סו?ר ל?ה?פ?ר?יע? ל?מ?י ש?נ?מ?צ?א ב??ח?ד?ר הלא-כלום."

ישיבות המשפחה הונהגו במשפחת מ?יצ?'ינ?ל?ס, כאשר יו?ל?צ?'י למדה קורס בשם "כיצד לשרוד את האושר של ילדים קטנים ומתוקים שרבים המון", והן התקיימו בזמן ארוחת הערב. בארוחות האלו, יו?ל?צ?'י התאמצה במיוחד. כך קרה למשל, שקיבלו חביתות מעוטרות בחיוך ששפתיו עשויות גזיר פלפל אדום, עיניו קורצות זית אחד שחור והאחר ירוק, ואפו – עיגול מלפפון. או אטריות מתוקות מבושלות בנקודות פרג שחורות ומפחידות שהפכו את פ?פ?ל?ה ודו?נ?ד?י לדובים זוללי נמלים טעימות.

בסיום כל מפגש הגיע טקס הנישוקים והחיבוקים ואז הוגשו עוגיות הקישואים המפורסמות של יו?ל?צ?'י (בהן עוד ידובר רבות). רק בשביל העוגיות האלו היה שווה לשמוע את כל המילים של יו?ל?צ?'י, ומעט המילים של יו?ק?ל?י, שרחשו באוויר בזמן הכינוס המשפחתי.
הישיבות הסתיימו תמיד בתחושה המענגת שכל אחד קיבל הזדמנות לומר את דברו וההחלטה המשפחתית מחייבת את ארבעתם. כל זה, לא מנע מפ?פ?ל?ה ודו?נ?ד?י להמשיך בניסיונותיהם הבלתי-נלאים, לבדוק האם הוריהם אכן עומדים מאחורי ההחלטה המשפחתית או שלא.

לפעמים הם עמדו, ולפעמים לא. לפעמים יו?ל?צ?'י עמדה ויו?ק?ל?י לא, ולפעמים להפך.

כל זה קרה לפני שלושה חודשים. מאז לא השתנה הרבה.

פ?פ?ל?ה קצת פחד מחדר הלא-כלום ולא התקרב אליו. הוא עדיין חשש שיום אחד יו?ל?צ?'י תהפוך לז?ן-מ?אמ?א. דו?נ?ד?י הציצה לתוך החדר פעם אחת. כצפוי, הוא היה ריק. הר?יקו?ת שלו לא משכה אותה והיא לא התעניינה בו יותר. גם יו?ק?ל?י לא נכנס לשם, הוא השאיר ליו?ל?צ?'י מקום שהוא כולו רק שלה.

יו?ל?צ?'י המשיכה את האימונים שלה. היא הקפידה לשבת בבגדים לבנים פעמיים ביום, בוקר וערב, שמה את המוזיקה ואת הנרות הריחניים וחייכה. היא ישבה בשקט בח?ד?ר הלא-כלום, נשמה ונשפה לאט ועקבה אחר משב האוויר שדיגדג בעדינות את נחיריה ולא חשבה על שום-כלום. מפעם לפעם חדרו לתוך השום-כלום הזה הרהורים שונים ולפעמים חשבה על ילדיה, ובעיקר על המריבות ביניהם (שזו דרכן של המחשבות, לזרום למקומות המציקים).

כשחשבה על כך בתוך חדר הלא-כלום, היא דווקא הצליחה להיות ז?ן-מ?אמ?א. הייתה לה המון סבלנות ופתרונות מהירים וחכמים לכל הקשיים שדמיינה לעצמה. הבעיה התעוררה מחוץ לחדר. לעתים קרובות מדי, הפתיעו אותה פ?פ?ל?ה ודו?נ?ד?י בתקלות יצירתיות ומרגיזות עד מאוד וחיבלו בכוונות שלה להיות אישה של?ווה ורגועה.

"הקרמפמפולים", נעמי ר. עזר // רימונים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully