פרק ראשון: "אני קלאודיוס"

השם "ליוויה" קשור למילה הלטינית שפירושה ש?יטנה. סבתי היתה שחקנית משובחת, והתנהגותה הטהורה כלפי חוץ, שנינותה המושחזת ונימוסיה רבי החן הוליכו שולל כמעט את כולם. אבל אף אחד לא באמת חיבב אותה: הש?יטנה תובעת כבוד, לא חיבה. היתה לה היכולת לגרום לאנשים רגילים ושאננים להיות מודעים מאוד בנוכחותה לכל הפגמים האינטלקטואליים והמוסריים שלהם. עלי להתנצל על שאני ממשיך וכותב על ליוויה, אבל אינני יכול להימנע מכך: כמו כל החיבורים ההיסטוריים הרומיים הראויים לשמם, גם חיבור זה כתוב "מן הב??יצה אל התפוח": השיטה הרומית היסודית, שאינה מחמיצה דבר, חביבה עלי יותר משיטתם של הו?מרו?ס ושל היוונים בכלל, האוהבים לקפוץ ישר אל אמצע הדברים ומשם לעשות את דרכם קדימה או אחורה כפי העולה על רוחם. כן, לעיתים קרובות השתעשעתי ברעיון לכתוב מחדש את ההיסטוריה של טרו?יה בפרוזה לטינית, לטובת אזרחינו העניים שאינם קוראים יוונית; ה?ח?ל מן הב??יצה שממנה בקעה ה?ל?נ?ה, וכ?ל?ה, פרק אחר פרק, בתפוחים שהוגשו לקינוח במשתה הגדול לכבוד שובו של או?דיס?יאו?ס הביתה וניצחונו על מחזריה של אישתו. במקומות שבהם הו?מרו?ס אינו ברור מספיק, או שאינו מתייחס בדבריו לנקודה כלשהי, אסתמך כמובן על משוררים מאוחרים יותר, או על ד?אר?ס המוקדם, שתיאורו, הנוטה אומנם לשגיונות המשורר, נראה לי אמין יותר משל הו?מרו?ס – וזאת משום שהשתתף בעצמו במלחמה, תחילה לצד הטרו?יאנים ואחר-כך עם היוונים.

ראיתי פעם ציור מוזר בצידו הפנימי של ארון ישן מעץ ארז, שהגיע, דומני, ממקום כלשהו בסוריה הצפונית. הכתובת בלשון היוונית היתה "הרעל הוא המלכה", ופניו של הרעל, אף כי ציירו אותם יותר ממאה שנה לפני שנולדה ליוויה, אינם משאירים מקום לטעות: אלו הם פניה של ליוויה. ובעניין זה עלי לכתוב אודות מ?ר?ק?לו?ס, בנה של או?קטביה מבעלה הקודם. אוגוסטוס, שהיה מסור למ?ר?ק?לו?ס בכל ליבו, אימץ אותו לבן והעניק לו סמכויות מינהליות שהיו מתקדמות יותר מן הנהוג לגילו הצעיר; והוא נתן לו את יו?ליה לאישה. הדעה הנפוצה ברומא היתה כי הוא מתכוון להפוך את מ?ר?ק?לו?ס ליורשו. ליוויה לא התנגדה לאימוץ, וכמדומה שאף קידמה אותו בברכה, כי הוא הקל עליה לזכות באמונו ובחיבתו של מ?ר?ק?לו?ס. איש לא חשב לפקפק במסירותה אליו. הסיבה שאוגוסטוס קידם אותו במהירות כה רבה היא שכך יעצה לו ליוויה; ומ?ר?ק?לו?ס, שהדבר היה ידוע לו, הכיר לה תודה על כך.

בעיני כמה משקיפים חדי-עין, המניע מאחורי טיפוחו של מ?ר?ק?לו?ס היה רצונה של ליוויה לעורר את קינאתו של א?ג?ריפ??ה. א?ג?ריפ??ה היה האיש החשוב ביותר ברומא אחרי אוגוסטוס: אדם שנולד אומנם למשפחה ממעמד נמוך, אבל היה ידידו הוותיק ביותר של אוגוסטוס, והמצביא המצליח ביותר ביבשה ובים. עד אותה עת התאמצה ליוויה תמיד לשמור על הידידות בין אוגוסטוס לא?ג?ריפ??ה. הוא היה שאפתן, אבל רק במידה; לעולם לא היה עולה בדעתו להתמודד מול אוגוסטוס על השלטון, כיוון שהעריץ אותו לאין שיעור, ולא ביקש לעצמו תהילה מלבד זו שנודעה לו כ?ש?ר וכאיש סודו של אוגוסטוס. יתרה מזו, הוא זכר תמיד את מוצאו הפ?חו?ת, וליוויה, בכך ששיחקה את הגברת הפ??ט?ריקית הנערצת, ניצלה זאת כדי לעורר בו כבוד וצייתנות. אלא שחשיבותו מבחינת אוגוסטוס וליוויה לא התמצתה בשירותיו, בנאמנותו ובפ?ו?פ?ו?לריו?ת שלו בסנאט ובקרב פשוטי העם. לא: בזכות בדיה שהמציאה פעם ליוויה בעצמה, נחשב א?ג?ריפ??ה כמי שמשגיח בשם האומה על התנהלותו הפוליטית של אוגוסטוס. בדיון המבוים והמפורסם שהוצג בסנאט אחרי מפלתו של אנטו?ניו?ס, בין אוגוסטוס ובין שני חבריו, א?ג?ריפ??ה ומ?איק?נ?ס, תפקידו של א?ג?ריפ??ה היה לייעץ לאוגוסטוס שלא ייטול לעצמו סמכות ריבונית; וזאת רק כדי שטענותיו יידחו מפני טיעוניו של מ?איק?נ?ס ודרישתו הנלהבת של הסנאט. אז הכריז א?ג?ריפ??ה כי הוא ישרת נאמנה את אוגוסטוס, כל עוד הוא משמש כריבון מיטיב ולא כרודן עריץ. מאותה עת הוא זכה לתמיכה ואהדה מצד העם, שראה בו חומה בצורה בפני האפשרות שהרודנות תרים את ראשה; ועל מה שא?ג?ריפ??ה עבר בשתיקה, גם האומה עברה בשתיקה. וכעת סברו אותם משקיפים חדי-עין עצמם כי ליוויה משחקת משחק מסוכן ביותר בכך שהיא גורמת לא?ג?ריפ??ה לקנא במ?ר?ק?לו?ס, והם צפו במתרחש בעניין רב. אולי מסירותה למ?ר?ק?לו?ס לא היתה אלא העמדת פנים, ומטרתה האמיתית היתה לדרבן את א?ג?ריפ??ה שיסלק את מ?ר?ק?לו?ס מדרכו. היתה שמועה כי בן משפחה מסור של א?ג?ריפ??ה הציע לפתוח בקטטה עם מ?ר?ק?לו?ס ולהרוג אותו: אבל א?ג?ריפ??ה, כך השמועה, למרות שקינא לא פחות מכפי שקיוותה ליוויה, היה אצילי מכדי לקבל הצעה שפלה שכזו.

כולם הניחו כי אוגוסטוס עשה את מ?ר?ק?לו?ס ליורשו וכי מ?ר?ק?לו?ס עתיד לא רק לרשת את הונו העצום, אלא גם המלוכה – כי איך אוכל לקרוא לה בשם אחר? – תיפול בחיקו. כיוון שכך דאג א?ג?ריפ??ה להפיץ בציבור כי אף-על-פי שהוא מסור לאוגוסטוס ומעולם לא התחרט על החלטתו לתמוך בשלטונו, ישנו דבר אחד שאותו הוא אינו מוכן להתיר, כאזרח נאמן למולדתו: הפיכת השלטון למו?נרכיה העוברת בירושה. אבל מ?ר?ק?לו?ס היה כעת פ?ו?פ?ו?לרי כמעט כמו א?ג?ריפ??ה, ובחורים רבים בעלי שם ומעמד, שהשאלה "מו?נרכיה או רפ?ו?ב?ליקה?" היתה עבורם שאלה אקדמית גרידא, ניסו להתחבב עליו בתקווה לקבל ממנו דרגות ותוארי כבוד חשובים כשיחליף את אוגוסטוס בכס השלטון. באופן כללי, הנכונות לקבל בברכה את המשך המונרכיה מצאה חן בעיני ליוויה, כמדומה, אבל באופן פרטי היא הכריזה כי אם חס וחלילה ימות אוגוסטוס או יחלה מחלה אנושה, הרי שניהול ענייני המדינה באופן מיידי, עד שיוחלט על סידורים קבועים בצו הסנאט, צריך להימסר לידיים מנוסות יותר מידיו של מ?ר?ק?לו?ס. ועם זאת, מ?ר?ק?לו?ס היה חביב כל-כך על אוגוסטוס, עד שהפעם, אף-על-פי שמה שהכריזה ליוויה באופן פרטי הפך בדרך כלל לחוק ציבורי, איש לא שם אליה לב יותר מדי; ויותר ויותר אנשים חיזרו אחר מ?ר?ק?לו?ס.

המשקיפים חדי-העין תהו איך תתמודד ליוויה עם הסיטואציה החדשה; אבל המזל שיחק לה. אוגוסטוס לקה בהצטננות קלה שהחמירה באופן לא-צפוי, ונלוו אליה חום גבוה והקאות: ליוויה הכינה לו אוכל במו ידיה בתקופת חוליו, אבל קיבתו היתה רגישה כל-כך עד שלא הצליח לאכול בלי להקיא מייד. הוא הלך ונחלש, והרגיש כי הנה הוא עומד על סף המוות.לעיתים קרובות שאלו אותו בעבר מי יהיה יורשו, ומעולם לא נקב בשם כי חשש מן ההשלכות הפוליטיות, וגם משום שהמחשבה על מותו שלו לא נעמה לחיכו. כעת הוא חש כי מחובתו למנות מישהו, וביקש את עצתה של ליוויה. הוא אמר כי החולי גזל ממנו את כל כוח השיפוט; הוא יסכים לכל יורש, בגבול ההיגיון הסביר, שאותו היא תציע לו. וכך היא החליטה במקומו, והוא הסכים. אז היא קראה אל מראשותיו את עמיתו לקו?נסו?לאט, את המ?גיס?ט?ראטים העירוניים וכמה ס?נאטו?רים ופרשים כדי לייצג את השכבות הללו. הוא היה חלש מכדי לדבר, אבל הגיש לקונסול את רישומי חילות הים והיבשה, ותצהיר על גביית המיסים מן הציבור, ואז רמז לא?ג?ריפ??ה ונתן לו את טבעת החותם שלו; במעשה זה ברור היה כי הוא אומר שא?ג?ריפ??ה יירש את מקומו, אם גם בשיתוף פעולה צמוד עם הקונסולים. הדבר בא בהפתעה גמורה – הכל ציפו כי מ?ר?ק?לו?ס הוא שייבחר.

ומאותו הרגע החל אוגוסטוס להחלים באורח מסתורי: החום ירד וקיבתו הסכימה לקבל אוכל. על כל פנים, ריפויו נזקף לא לזכותה של ליוויה, שהמשיכה לטפל בו באופן אישי, אלא לזכותו של רופא אחד ושמו מו?ס?ה, שגילה חיבה עזה ובלתי מזיקה לתרחיצים קרים ושיקויים קרים. אוגוסטוס היה כל-כך אסיר תודה על החסד הגדול שמו?ס?ה עשה עימו לכאורה, עד שנתן לו מטבעות זהב כמשקל גופו, והסנאט עוד כמספר הזה. מוסה גם קו?ד?ם, אף-על-פי שהיה עבד משוחרר, לדרגת פרש, מה שהקנה לו את הזכות לענוד טבעת זהב ולהיות מועמד למיש?רות ציבוריות; והסנאט העביר חוק ראוותני עוד יותר, שפטר ממיסים את כל העוסקים ברפואה.

היה ברור לכל שמ?ר?ק?לו?ס חש מושפל מכך שלא הוכרז כיורשו של אוגוסטוס. הוא היה צעיר מאוד, טרם מלאו לו עשרים. החסדים שהרעיף עליו אוגוסטוס גרמו לו להפריז בהערכת כישוריו שלו, כמו גם בהערכת חשיבותו הפוליטית. הוא ניסה להטות את הכף לטובתו בכך שהתייחס לא?ג?ריפ??ה בגסות-רוח בולטת לעין בזמן משתה פומבי. א?ג?ריפ??ה התקשה לשלוט בזעמו; אבל העובדה שלא היו לאירוע כל השלכות עודדה את תומכיו של מ?ר?ק?לו?ס להאמין כי א?ג?ריפ??ה פוחד ממנו. הם אפילו אמרו זה לזה שאם אוגוסטוס לא ישנה את דעתו בתוך שנה או שנתיים, מ?ר?ק?לו?ס ינשל אותו מכיסאו. הם נעשו כל-כך שחצנים וגסי-רוח – בלי שמ?ר?ק?לו?ס ניסה לעצור בעדם – עד שלעיתים תכופות היו התנגשויות בינם לבין מפלגתו של א?ג?ריפ??ה. א?ג?ריפ??ה התרגז במיוחד על חוצפתו של אותו כלבלבון צעיר, כפי שקרא לו – הרי הוא עצמו כבר נשא ברוב התפקידים הרשמיים הבכירים ולחם בכמה וכמה קרבות שהסתיימו בניצחון. אבל הרוגז שלו היה מהול בחרדה. הרושם שיצרו היתקלויות אלו היה כי מ?ר?ק?לו?ס והוא שרויים במאבק בלתי ראוי על הזכות לענוד את טבעת החותם של אוגוסטוס אחרי שימות.

הוא היה מוכן להקריב כמעט כל קורבן כדי שלא ייראה כאילו הוא נוטל חלק במאבק כזה. מ?ר?ק?לו?ס היה התוקפן, וא?ג?ריפ??ה ביקש להפיל עליו את מלוא נטל האחריות. הוא החליט להתרחק מרומא. הוא הלך לאוגוסטוס וביקש ממנו להתמנות למושל סוריה. כששאל אוגוסטוס מה הסיבה לבקשה מפתיעה זו, הוא הסביר כי הוא חושב שבתפקיד הזה יוכל להגיע לעיסקה מוצלחת עם מלך הפ??ר?תים. הוא יוכל לשכנע את המלך שיחזיר את ע?יטי הגדודים ואת האסירים שנשבו מידי הרומים שלושים שנה קודם לכן, בתמורה לבנו של המלך, שאוגוסטוס החזיק בשבי ברומא. הוא לא אמר דבר על ריבו עם מ?ר?ק?לו?ס. אוגוסטוס, שבעצמו הוטרד מאוד מכך, נקרע בין החברות הוותיקה עם א?ג?ריפ??ה ואהבת האב הסלחנית כלפי מ?ר?ק?לו?ס; הוא לא הרשה לעצמו להתחשב בנדיבות הרבה שהפגין א?ג?ריפ??ה – כיוון שבכך הוא היה מתוודה על חולשתו שלו – ולכן גם לא התייחס לנושא. הוא קפץ על המציאה ונענה לבקשתו של א?ג?ריפ??ה, אמר עד כמה חשוב להשיב את העיטים, כמו גם את השבויים – אם מי מהם עדיין חי אחרי זמן רב כל-כך – ושאל את א?ג?ריפ??ה מתי יוכל להתחיל בהקדם האפשרי. א?ג?ריפ??ה נפגע, כי לא פירש נכון את התנהגותו. הוא חשב שאוגוסטוס רוצה להיפטר ממנו, ושהוא מאמין באמת ובתמים כי א?ג?ריפ??ה נאבק במ?ר?ק?לו?ס על השלטון אחרי מותו. הוא הודה לו על ההיענות לבקשתו, הצהיר בקרירות על נאמנותו וחברותו, ואמר שהוא מוכן להפליג כבר למחרת היום.

הוא לא הפליג לסוריה. הוא לא הרחיק מעבר לאי ל?ס?ב?ו?ס, ושלח לפניו את סגניו כדי שינהלו את הפ?רו?בינקיה בשמו. הוא ידע כי שהותו בל?ס?ב?ו?ס תתפרש כמין ג?לו?ת שנענש בה בגלל מ?ר?ק?לו?ס. הוא לא ביקר בפ?רו?בינקיה, משום שאילו עשה כן היה נותן למ?ר?ק?ל?נים אמתלה להיאחז בה נגדו: הם היו אומרים שהוא נסע למזרח כדי להקים שם צבא ולעלות איתו על רומא. אבל הוא גם נהנה לחשוב כי לא יעבור זמן רב בטרם ייזקק שוב אוגוסטוס לשירותיו; והוא האמין בכל ליבו כי מ?ר?ק?לו?ס אכן מתכוון לנשל את אוגוסטוס מכיסאו. ל?ס?ב?ו?ס היתה קרובה לרומא במידה מספקת. הוא לא שכח את משימתו: הוא פתח במשא-ומתן באמצעות מתווכים עם מלך הפ??ר?תים, אבל ציפה שיעבור עוד זמן רב עד שייגמר. כדי לסגור עיסקה טובה עם שליט מזרחי צריך לא מעט זמן וסבלנות.

מ?ר?ק?לו?ס נבחר לתפקיד מ?גיסטראט הממונה על ענייני העיר, המינוי הרשמי הראשון שלו, וראה בכך הזדמנות למיפגן נהדר של תחרויות ספורט. לא רק שסוכך על התיאטראות עצמם ביריעות מפני שמש וגשם ותלה בהם שטיחי קיר מרהיבי עין, אלא גם הפך את כיכר השוק כולה לאוהל קרקס ענק וססגוני. הרושם אכן היה נפלא, במיוחד מבפנים, כשהשמש זרחה מבעד לבדים. לצורך מלאכת החיפוי הוא השתמש בכמות אגדית של בד אדום, צהוב וירוק, שאחרי תום התחרויות נגזר לחלקים וחולק לאזרחים כדי שיעשו ממנו בגדים וכלי-מיטה. חיות פרא לאין מספר יובאו מאפריקה כדי להילחם בתיאטראות, ביניהן אריות רבים, ונערך גם קרב בין חמישים שבויים גרמנים וכמספר הזה לוחמים שחורים ממרוקו. אוגוסטוס עצמו תרם בשיפעה רבה לכיסוי ההוצאות; וכך עשתה גם או?קטביה, אמו של מ?ר?ק?לו?ס. כשהופיעה או?קטביה בתהלוכה החגיגית, קידמו את פניה בתשואות רמות כל-כך עד שליוויה אך בקושי התאפקה מלהזיל דמעות של זעם וקינאה. כעבור יומיים נפל מ?ר?ק?לו?ס למשכב. התסמינים שסבל מהם היו בדיוק אלה שמהם סבל אוגוסטוס בחוליו, ועל כן מטבע הדברים שלחו להביא את מו?ס?ה. בינתיים הוא הפך עשיר ומפורסם ביותר, ודרש לא פחות מאלף מטבעות זהב לביקור יחיד, וגם כך הוא נחשב כאילו הוא עושה טובה גדולה. בכל המקרים שבהם החולי עוד לא אחז בחוזקה בחולה, עצם הזכרת שמו היתה מביאה לריפוי מיידי. ההצלחה נזקפה לזכותם של התרחיצים הקרים והשיקויים הקרים, שאת מתכוניהם הסודיים הוא סירב לגלות לאיש. אמונו של אוגוסטוס בכוחותיו של מו?סה היה רב כל-כך עד שהקל ראש במחלתו של מ?ר?ק?לו?ס, והתחרויות נמשכו. אבל איכשהו, למרות טיפולה הבלתי-נלאה של ליוויה והתכשירים הקרים ביותר שציווה מו?סה לתת, מ?ר?ק?לו?ס מת. צערם של אוגוסטוס ושל או?קטביה לא ידע גבול, והאבל על המוות היה כאבל על אסון לאומי. ואולם, היו כמה אנשים מפוכחים שלא הצרו על היעלמו של מ?ר?ק?לו?ס. ודאי היתה מתחוללת מלחמת אזרחים בינו ובין א?ג?ריפ??ה אילו אוגוסטוס מת ומ?ר?ק?לו?ס היה מנסה לקחת את מקומו: כעת היה א?ג?ריפ??ה היורש האפשרי היחיד. אבל דבר זה נכון רק אם לא מביאים בחשבון את ליוויה, אשר דבקה בכוונתה כי במקרה שאוגוסטוס ימות – קלאו?דיו?ס, קלאו?דיו?ס, הרי אמרת שלא תזכיר את מניעיה של ליוויה אלא רק תתעד את מעשיה – אשר דבקה בכוונתה כי במקרה שאוגוסטוס ימות היא תמשיך לשלוט באימפ?ריה באמצעות דודי טיב?ריו?ס, ובתמיכתו של אבי. היא תדאג לכך שאוגוסטוס יאמץ אותם כיורשיו.

מותו של מ?ר?ק?לו?ס הותיר את יוליה פנויה להתחתן עם טיב?ריו?ס, והכל היה עולה יפה לולא פרצו ברומא מהומות פוליטיות מסוכנות, שבהן דרשו המתפרעים להשיב את הרפ?ו?ב?ליקה על כנה. כשניסתה ליוויה לשאת אליהם דברים ממדרגות הארמון, הם רגמו אותה בביצים סרוחות ושאר מיני טינופת. אוגוסטוס במקרה לא היה ברומא באותה עת, כיוון שיצא בחברתו של מ?איק?נ?ס למסע בפ?רו?בינקיו?ת המזרחיות, וכבר הגיע עד אתונה כשהשיגו אותו החדשות. ליוויה כתבה לו בקצרה ובחופזה כי המצב בעיר לא יכול להיות גרוע יותר, וכי יש לגייס את עזרתו של א?ג?ריפ??ה בכל מחיר. אוגוסטוס שלח מייד לקרוא לאגריפ?ה מל?ס?ב?ו?ס והפציר בו, בשם חברותם, לשוב עימו לרומא ולהשיב על כנו את אמון הציבור. אבל אגריפ?ה כבר התבשל בטינתו במשך זמן רב מדי, ולא היה אסיר תודה על הקריאה. הוא התעקש על כבודו הפגוע. הלא במשך שלוש שנים כתב לו אוגוסטוס רק שלושה מכתבים, וגם הם בנימה רשמית ונוקשה; ואחרי מותו של מ?ר?ק?לו?ס ודאי היה עליו לקרוא לו שיחזור. למה שירצה לעזור לאוגוסטוס כעת? לאמיתו של דבר, ליוויה היא שגרמה להתנכרות הזאת; היא טעתה בחישוביה ולא העריכה נכונה את הסיטואציה הפוליטית, ולכן השליכה מעליה את אגריפ?ה מוקדם מדי. היא אף רמזה לאוגוסטוס כי אגריפ?ה, למרות שהוא רחוק מן העין בל?סב?ו?ס, יודע יותר מרוב האנשים על חוליו המסתורי והקטלני של מ?ר?ק?לו?ס; מישהו, היא אמרה, סיפר לה שאגריפ?ה, כששמע את החדשות, לא הפגין כל הפתעה אלא דווקא שביעות רצון זחוחה. אגריפ?ה אמר לאוגוסטוס כי הוא היה כל-כך הרבה זמן מחוץ לרומא עד שאין לו כבר קשר עם הפוליטיקה בעיר, ואינו מרגיש שהוא מסוגל לעמוד במשימה הנדרשת ממנו. אוגוסטוס, שחשש כי אגריפ?ה, אם יגיע לרומא במצב רוחו הנוכחי, עלול עוד להציג את עצמו כמגן זכויות העם במקום לתמוך במימשל האימפ?ריה, נפרד ממנו בהבעת צער מנומסת, ומיהר לזמן לפניו את מ?איק?נ?ס כדי לשאול בעצתו. מ?איק?נ?ס ביקש רשות לשוחח עם אגריפ?ה בחופשיות בשמו של אוגוסטוס, ולקח על עצמו לברר אצלו בדיוק באיזה תנאים הוא יסכים לעשות מה שמבקשים ממנו. אוגוסטוס הפציר במ?איק?נ?ס שילך ויעשה כן למען השם, "מהר יותר מבישול אספ?רגו?ס" (ביטוי החביב עליו). וכך לקח מ?איק?נ?ס את אגריפ?ה הצידה ואמר: "ובכן, ידידי הטוב, אמו?ר לי, מה אתה רוצה? אני מבין שלדעתך התייחסו אליך לא יפה, אבל האמן לי כי לאוגוסטוס יש סיבות טובות לא פחות לראות את עצמו כמי שנפגע ממך. אינך רואה איזה עוול עשית לו בכך שלא נהגת בו בכנות? העלבת גם את חוש הצדק שלו וגם את החברות ביניכם. אילו הסברת לו שסיעתו של מ?ר?ק?לו?ס מעמידה אותך במצב מאוד לא נוח ושמ?ר?ק?לו?ס עצמו העליב אותך – אני נשבע לך שאוגוסטוס לא ידע על כך עד לפני כמה ימים – הוא היה עושה כל שבכוחו כדי ליישר את ההדורים. בשיא הכנות, התנהגת כמו ילד שמזעיף פנים ואינו מוכן לדבר – והוא נהג בך כא?ב שאינו מוכן להיכנע בפני התנהגות כזו. אתה אומר שהוא כתב לך מכתבים קרירים מאוד. האם המכתבים שלך, אם כן, נכתבו בלשון נלבבת כל-כך? ואיזו מין פרידה נפרדת ממנו? עכשיו אני רוצה לתווך ביניכם, כי אם השבר הזה יימשך הוא יהרוס את כולנו. שניכם יקרים מאוד זה לליבו של זה, כראוי לשני הרומאים הדגולים ביותר החיים כיום. אוגוסטוס אמר לי שהוא מוכן, ברגע שתגלה כלפיו פתיחות כבימים עברו, לכונן מחדש את החברות ביניכם ממש כפי שהיתה, ואולי אפילו תהפוך קרובה יותר".

"כך הוא אמר?"

"מילה במילה. האוכל לומר לו כמה אתה מצר על שפגעת בו, ולהסביר לו כי היתה זו אי-הבנה – כי עזבת את רומא מתוך מחשבה שהעלבון שעלב בך מ?ר?ק?לו?ס במשתה גלוי וידוע בפניו? וכי אתה להוט כעת, מצידך, לפצות על פגימות העבר בידידותכם ושאתה בוטח בו כי יידע לבוא לקראתך?"

אגריפ?ה אמר: "מ?איק?נ?ס, אתה בחור טוב וחבר אמיתי. אמור לאוגוסטוס כי אני לפקודתו, כמו תמיד".

מ?איק?נ?ס אמר: "או?מ?ר לו זאת בעונג רב. ואף אוסיף, כדעתי האישית, כי לא יהיה בטוח לשלוח אותך בחזרה לעיר כרגע כדי להשליט בה סדר, בלי להעניק לך אות יוצא מן הכלל לאמון האישי שהוא נותן בך".

אז הלך מ?איק?נ?ס אל אוגוסטוס. "הרגעתי אותו יפה-יפה. הוא יעשה כל מה שתרצה. אבל הוא רוצה להאמין שאתה באמת אוהב אותו, כמו ילד המתקנא באהבתו של אביו לילד אחר. אני חושב שהדבר היחיד שבאמת ישביע את רצונו הוא שתיתן לו את יו?ליה לאישה".

היה על אוגוסטוס לחשוב במהירות. הוא זכר כי אגריפ?ה ואישתו, שהיתה אחותו של מ?ר?ק?לו?ס, אינם ביחסים טובים מאז המריבה עם מ?ר?ק?לו?ס, ושאגריפ?ה מאוהב על-פי השמועה ביו?ליה. הוא השתוקק שליוויה תהיה שם כדי לייעץ לו, אבל לא היה מנוס מהחלטה מיידית: אם יפגע באגריפ?ה כעת, לעולם לא יוכל לזכות שוב בתמיכתו. וליוויה הלא כתבה: "בכל מחיר"; הוא חופשי אפוא לנקוט כל אמצעי כראות עיניו. הוא שלח עוד פעם לקרוא לאגריפ?ה, ומ?איק?נ?ס דאג להעמיד סצנה של התפייסות מכובדת. אוגוסטוס אמר כי אם אגריפ?ה יסכים לשאת את בתו לאישה, תהיה בכך הוכחה כי החברו?ת שאותה הוא מחשיב יותר מכל דבר בעולם מושתתת על יסודות מוצקים. אגריפ?ה הזיל דמעות מרוב שמחה וביקש מחילה על הפגמים שהוא לוקה בהם. הוא ינסה להיות ראוי לנדיבותו ואהבתו של אוגוסטוס.

אגריפ?ה שב לרומא עם אוגוסטוס, ומייד התגרש מאישתו ונשא לאישה את יו?ליה. הנישואים הללו זכו לאהדה ציבורית כה רבה, והחתונה היתה כה מפוארת ונהדרת, עד שהמהומות הפוליטיות שככו מייד. אגריפ?ה זכה גם ביוקרה רבה עבור אוגוסטוס כשהצליח לסיים בהצלחה את המשא-ומתן על החזרת דגלי העיט לרומא, דגלים שהוגשו לטיב?ריו?ס כנציגו הרשמי של אוגוסטוס. העיטים הללו היו כלי קודש, ובעיני הרומאים היו קדושים יותר מכל פסל ש?יש של האלים. חזרו גם כמה שבויים, אבל אחרי שלושים ושתיים שנות היעדרות כמעט שלא היה כדאי לקדם את פניהם בברכה; רובם העדיפו להישאר בפ??ר?תיה, שם התבססו כבר ונשאו להם נשים מקומיות.

סבתי ליוויה היתה מאוד לא מרוצה מן העיסקה עם אגריפ?ה – נחמתה היחידה היתה החרפה שהמיטו על או?קטביה גירושיה של בתה. אבל היא הסתירה את רגשותיה. עברו עוד תשע שנים לפני שניתן היה לוותר על שירותיו של אגריפ?ה. ואז הוא מת בפתאומיות בבית הכפר שלו. אוגוסטוס היה באותה עת ביוון, ולכן לא נבדקה הגווייה. אגריפ?ה הותיר אחריו כמה וכמה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, כיורשיו החוקיים של אוגוסטוס; ליוויה היתה מתקשה להתעלם מטענתם לכס השלטון ולהעביר אותו לבניה שלה.

על כל פנים, טיב?ריו?ס התחתן עם יו?ליה, שהקלה על ליוויה בכך שהתאהבה בו והפצירה באוגוסטוס שישתמש למענה בהשפעה הרבה שיש לו על טיב?ריו?ס. אוגוסטוס הסכים רק משום שיו?ליה איימה להתאבד אם יסרב לעזור לה. טיב?ריו?ס עצמו בחל בנישואים עם יו?ליה, אבל לא העז לסרב. הוא נאלץ להתגרש מאישתו, ויפ??ס?נ?י?ה, בתו של אגריפ?ה מנישואים קודמים, שאותה אהב בכל נימי נפשו. פעם אחת, כשפגש אותה אחרי החתונה במקרה ברחוב, הוא עקב אחריה בעיניו בכמיהה כה נואשת, עד שאוגוסטוס, מששמע על כך, ציווה לוודא כי לא יקרו עוד מקרים כאלה, כדי לא לפגוע בצניעות. הוטל על מנהלי משק הבית בשתי המשפחות למנות זקיפים מיוחדים כדי להימנע ממפגש מקרי. ויפ??ס?נ?י?ה התחתנה, מקץ זמן לא רב, עם אציל צעיר ושאפתן בשם גאלו?ס. ולפני שאשכח, עלי לציין את נישואיו של אבי לאמי, אנטו?ניה, בת הזקונים של מרקו?ס אנטו?ניו?ס ושל או?קטביה. החתונה היתה באותה שנה שבה אוגוסטוס חלה ומ?ר?ק?לו?ס מת.

דודי טיב?ריו?ס היה אחד הק?ל?או?דיים הרעים. הוא היה קדורני, מסוגר ורשע, אבל היו שלושה אנשים שהשפעתם ריסנה את תכונות האופי הללו. הראשון בהם היה אבי, אחד הק?ל?או?דיים הטובים ביותר, צוהל, פתוח ונדיב; אחריו היה אוגוסטוס, אדם ישר מאוד, עליז וטוב לב, שלא אהב את טיב?ריו?ס אבל נהג בו בנדיבות למענה של אמו; ולבסוף היתה ויפ??ס?נ?י?ה. השפעתו של אבי נעלמה, או נחלשה, כשהגיעו שניהם לגיל צבא, וכל אחד מהם נשלח להילחם בחלק אחר של האימפ?ריה. אחר-כך הגיעה הפרידה מוויפ??ס?נ?י?ה, ואיתה הצטננות היחסים עם אוגוסטוס, שנפגע בשל סלידתו של טיב?ריו?ס מיו?ליה, סלידה שאותה לא התאמץ במיוחד להסתיר. משנעלמו שלוש השפעות אלו, הוא הלך והתקלקל, הלך וה?רע.

זה המקום, לדעתי, לתאר את מראהו החיצוני. הוא היה איש גבוה וכבד, בעל ש?יער כהה ועור בהיר; והיו לו שתי כתפיים אדירות, וכפות ידיים חזקות כל-כך שהיה ביכולתו לפצח אגוז, או לחורר מצד לצד תפוח ירוק בעל קליפה עבה, בין אצבע ואגודל. לולא היו תנועותיו איטיות כל-כך ודאי היה יכול להיות אלוף איגרוף: הוא הרג פעם חבר לנשק במשחק ידידותי – באגרופים חשופים, לא בכפפות המתכת הרגילות – כשחבט בראשו מן הצד וסדק את גולגולתו. הוא הלך בצוואר מזדקר מעט לפנים, ועיניו נעוצות בקרקע. פניו יכלו להיות יפות לולא פגמו בהן המוני פצעונים, ולולא היו עיניו בולטות כל כך, ולולא לבשו פניו כמעט תמיד הבעה קודרת. בפסלים הוא תמיד נראה יפה תואר להפליא, כי הפגמים הללו אינם נראים בהם. הוא לא ה?רב?ה לדבר, וכשדיבר, דיבר לאט מאוד; לכן התפתו בני שיחו להשלים תמיד את משפטיו במקומו ולענות עליהם באותה נשימה. אך כשעלה הרצון מלפניו הוא היה נואם מרשים. הוא התקרח בגיל צעיר, מלבד עורפו, ושם הוא גידל שיער ארוך, כפי שנהגו האצילים משכבר הימים. הוא מעולם לא חלה.

טיב?ריו?ס, כל כמה שלא היה אהוד בחברה הרומאית, היה למרות הכל מצביא משובח. הוא חידש את השימוש בכל מיני פקודות משמעת מחמירות ביותר מן העבר; אבל מאחר שלא חס על עצמו בשדה הקרב, לא ישן כמעט באוהל, קיבל אוכל ושתייה שאינם טובים יותר מאלה של חייליו, והסתער תמיד בראש הלוחמים – הם העדיפו לשרת תחת פיקודו מלשרת תחת מפקד טוב מזג וקל להתחבב, שאין להם כזה אמון במנהיגותו. טיב?ריו?ס מעולם לא זיכה את אנשיו בחיוך או בדבר שבח, ולעיתים קרובות העביד אותם בפרך או הצעיד אותם ללא רחם. "שישנאו אותי", הוא אמר פעם, "ובלבד שיצייתו לי". הוא הקפיד עם האלופים ועם הקצינים הגדודיים באותה חומרה שהקפיד עם החיילים, וכך לא היו כל תלונות על משוא פנים. השירות תחת פיקודו של טיב?ריו?ס לא היה בלי שכר בצידו: בדרך כלל הוא הצליח בתחבולות שונות ללכוד ולבזוז את מחנה האויב ואת עריו. הוא ניצח במלחמות בארמניה, פ??ר?תיה, גרמניה, ספרד, ד?ל?מ?טיה, הא?לפ?ים וגאליה.

אבי היה, כפי שאמרתי, אחד הטובים מכל הק?ל?או?דיים. הוא היה חזק כמו א?חיו, יפה תואר הרבה יותר, מהיר יותר בדיבורו ובתנועותיו, ובהחלט לא פחות מצליח כמצביא. הוא נהג בכל החיילים כבאזרחים רומיים, ולפיכך כשווים לו בכל, מלבד בדרגה ובהשכלה. הצורך להטיל עליהם עונשים היה שנוא עליו; הוא פקד שכל עבירות המשמעת, עד כמה שאפשר, יטופלו על-ידי חבריו לנשק של העבריין עצמו – הקנאים, כך הניח, לשמה הטוב של הפלוגה או הכיתה שלהם. הוא הכריז שאם הם יגיעו למסקנה כי עבירה כלשהי היא מעבר לגבולות הענישה שלהם – שכן הוא לא הרשה להם להרוג עבריין או לפצוע אותו עד כדי כך שלא יוכל למלא את חובותיו היומיומיות – יש לפנות אל האלוף הגדודי; אבל עד כמה שאפשר הוא ביקש שהחיילים יהיו השופטים של עצמם. מותר למפקדים הזוטרים להלקות חייל, באישור מפקד הלגיון, אבל רק במקרים שבהם העבירה – כמו פחדנות בשדה הקרב או גניבה מחבר לנשק – מצביעה על שפלות הראויה למלקות; אבל הוא ציווה כי חייל, מרגע שקיבל מלקות, לא יוכל יותר לשרת כלוחם, ויש להורידו בדרגה, שישרת בתפקיד פקידותי או בתובלה. כל חייל שסבר כי לא זכה למשפט צדק מידי חבריו לנשק או מפקדו רשאי היה לפנות אליו ישירות; אבל הוא חשב כי לא סביר שיהיה צורך להפוך על-פיהם פסקי-דין כאלה. השיטה פעלה באופן מעורר הערצה, משום שאבי היה חייל טוב כל-כך עד שהעיר בלב חייליו מידות טובות כאלה שמפקדים אחרים כלל לא האמינו שהם מסוגלים להן. אבל ניתן להבין כמה מסוכן היה כשחיילים שזכו ליחס כזה עברו לשרת בפיקודו של מצביא מן השורה. מרגע שזכה אדם במתת העצמאות, לא בקלות יוותר עליה. תמיד התעוררו בעיות כשחיילים ששירתו תחת פיקודו של אבי גויסו במקרה לשירות תחת פיקודו של דודי. וגם ההיפך היה נכון: חיילים ששירתו בפיקודו של דודי הגיבו בלעג ובחשדנות לשיטת המשמעת של אבי. הם נהגו לגונן זה על פשעיו של זה, ולהתגאות בשיטותיהם הערמומיות שלא יגלו אותם; ומשום שבפיקודו של דודי אפשר היה להלקות חייל, לדוגמה, על שפנה אל קצין מבלי שהקצין פנה אליו תחילה, או על שדיבר בכנות רבה מדי, או על התנהגות עצמאית בכל צורה שהיא, החיילים ראו ככבוד ולא כחרפה את צלקות השוט על גבם.

ניצחונותיו הגדולים ביותר של אבי היו בא?לפ?ים, בגאליה, בארצות השפלה, ובמיוחד בגרמניה, שבה שמו, אני חושב, לא יימ?חה לעולם. הוא תמיד נמצא בלב-ליבו של הקרב. שאיפתו היתה להגיע להישג שהגיעו אליו רק פעמיים בהיסטוריה של רומא: להרוג במו ידיו, כמצביא עליון, את המצביא העליון של האויב ולפרוק אותו מנשקו. פעמים רבות הוא היה קרוב מאוד להצליח בכך, אבל טרפו חמק ממנו תמיד. או שהברנש שעט לו הרחק משדה הקרב, או שנכנע במקום להילחם, או שאיזה טוראי חרוץ-מדי היכה בו ראשון. לוחמים ותיקים שסיפרו לי סיפורים על אבי היו לעיתים קרובות מצחקקים בהתפעלות: "הו, אדוני, זה עשה לנו כל-כך טוב על הלב לראות את אבא שלך על הסוס השחור משחק באמצע הקרב מחבואים עם כל מיני ראשי שבט גרמנים. לפעמים הוא היה חייב להוריד תשעה או עשרה שומרי ראש, גם הם אנשים קשוחים, לפני שהצליח להתקרב לדגל, ועד אז הציפור הערמומית כבר היתה מתעופפת לה". גאוותם הגדולה ביותר של אנשים ששירתו תחת פיקודו של אבי היתה שהוא היה המצביא הרומי הראשון שצעד לכל אורך נהר הר?יין משווייץ ועד הים הצפוני