• וואלה! ראשי
  • הפוך לדף הבית
  • שלום אורחקרא דוארפתח תיבת דואר חינם!
  • מזג אוויר
  • מפות
  • קניות
 
סגור
פרק ראשון

פרק ראשון: "אני קלאודיוס"

מאת: מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

לאלו מכם שזוכרים את "אני קלאודיוס" כסדרת טלוויזיה מיתולוגית, קבלו טעימה מהרומן המקורי של רוברט גרייבס

"הוא היה מוכן להקריב כמעט כל קורבן כדי שלא ייראה כאילו הוא נוטל חלק במאבק כזה" (צילום: יח"צ)

"הוא היה מוכן להקריב כמעט כל קורבן כדי שלא ייראה כאילו הוא נוטל חלק במאבק כזה" (צילום: יח"צ)

השם "ליוויה" קשור למילה הלטינית שפירושה שׂיטנה. סבתי היתה שחקנית משובחת, והתנהגותה הטהורה כלפי חוץ, שנינותה המושחזת ונימוסיה רבי החן הוליכו שולל כמעט את כולם. אבל אף אחד לא באמת חיבב אותה: השׂיטנה תובעת כבוד, לא חיבה. היתה לה היכולת לגרום לאנשים רגילים ושאננים להיות מודעים מאוד בנוכחותה לכל הפגמים האינטלקטואליים והמוסריים שלהם. עלי להתנצל על שאני ממשיך וכותב על ליוויה, אבל אינני יכול להימנע מכך: כמו כל החיבורים ההיסטוריים הרומיים הראויים לשמם, גם חיבור זה כתוב "מן הבֵּיצה אל התפוח": השיטה הרומית היסודית, שאינה מחמיצה דבר, חביבה עלי יותר משיטתם של הוֹמרוֹס ושל היוונים בכלל, האוהבים לקפוץ ישר אל אמצע הדברים ומשם לעשות את דרכם קדימה או אחורה כפי העולה על רוחם. כן, לעיתים קרובות השתעשעתי ברעיון לכתוב מחדש את ההיסטוריה של טרוֹיה בפרוזה לטינית, לטובת אזרחינו העניים שאינם קוראים יוונית; הָחֵל מן הבֵּיצה שממנה בקעה הֵלֶנָה, וכַלֵה, פרק אחר פרק, בתפוחים שהוגשו לקינוח במשתה הגדול לכבוד שובו של אוֹדיסֵיאוּס הביתה וניצחונו על מחזריה של אישתו. במקומות שבהם הוֹמרוֹס אינו ברור מספיק, או שאינו מתייחס בדבריו לנקודה כלשהי, אסתמך כמובן על משוררים מאוחרים יותר, או על דַארֵס המוקדם, שתיאורו, הנוטה אומנם לשגיונות המשורר, נראה לי אמין יותר משל הוֹמרוֹס – וזאת משום שהשתתף בעצמו במלחמה, תחילה לצד הטרוֹיאנים ואחר-כך עם היוונים.

ראיתי פעם ציור מוזר בצידו הפנימי של ארון ישן מעץ ארז, שהגיע, דומני, ממקום כלשהו בסוריה הצפונית. הכתובת בלשון היוונית היתה "הרעל הוא המלכה", ופניו של הרעל, אף כי ציירו אותם יותר ממאה שנה לפני שנולדה ליוויה, אינם משאירים מקום לטעות: אלו הם פניה של ליוויה. ובעניין זה עלי לכתוב אודות מַרְקֶלוּס, בנה של אוֹקטביה מבעלה הקודם. אוגוסטוס, שהיה מסור למַרְקֶלוּס בכל ליבו, אימץ אותו לבן והעניק לו סמכויות מינהליות שהיו מתקדמות יותר מן הנהוג לגילו הצעיר; והוא נתן לו את יוּליה לאישה. הדעה הנפוצה ברומא היתה כי הוא מתכוון להפוך את מַרְקֶלוּס ליורשו. ליוויה לא התנגדה לאימוץ, וכמדומה שאף קידמה אותו בברכה, כי הוא הקל עליה לזכות באמונו ובחיבתו של מַרְקֶלוּס. איש לא חשב לפקפק במסירותה אליו. הסיבה שאוגוסטוס קידם אותו במהירות כה רבה היא שכך יעצה לו ליוויה; ומַרְקֶלוּס, שהדבר היה ידוע לו, הכיר לה תודה על כך.

בעיני כמה משקיפים חדי-עין, המניע מאחורי טיפוחו של מַרְקֶלוּס היה רצונה של ליוויה לעורר את קינאתו של אַגְריפָּה. אַגְריפָּה היה האיש החשוב ביותר ברומא אחרי אוגוסטוס: אדם שנולד אומנם למשפחה ממעמד נמוך, אבל היה ידידו הוותיק ביותר של אוגוסטוס, והמצביא המצליח ביותר ביבשה ובים. עד אותה עת התאמצה ליוויה תמיד לשמור על הידידות בין אוגוסטוס לאַגְריפָּה. הוא היה שאפתן, אבל רק במידה; לעולם לא היה עולה בדעתו להתמודד מול אוגוסטוס על השלטון, כיוון שהעריץ אותו לאין שיעור, ולא ביקש לעצמו תהילה מלבד זו שנודעה לו כּשׂר וכאיש סודו של אוגוסטוס. יתרה מזו, הוא זכר תמיד את מוצאו הפּחוּת, וליוויה, בכך ששיחקה את הגברת הפַּטְריקית הנערצת, ניצלה זאת כדי לעורר בו כבוד וצייתנות. אלא שחשיבותו מבחינת אוגוסטוס וליוויה לא התמצתה בשירותיו, בנאמנותו ובפּוֹפּוּלריוּת שלו בסנאט ובקרב פשוטי העם. לא: בזכות בדיה שהמציאה פעם ליוויה בעצמה, נחשב אַגְריפָּה כמי שמשגיח בשם האומה על התנהלותו הפוליטית של אוגוסטוס. בדיון המבוים והמפורסם שהוצג בסנאט אחרי מפלתו של אנטוֹניוּס, בין אוגוסטוס ובין שני חבריו, אַגְריפָּה ומַאיקֶנַס, תפקידו של אַגְריפָּה היה לייעץ לאוגוסטוס שלא ייטול לעצמו סמכות ריבונית; וזאת רק כדי שטענותיו יידחו מפני טיעוניו של מַאיקֶנַס ודרישתו הנלהבת של הסנאט. אז הכריז אַגְריפָּה כי הוא ישרת נאמנה את אוגוסטוס, כל עוד הוא משמש כריבון מיטיב ולא כרודן עריץ. מאותה עת הוא זכה לתמיכה ואהדה מצד העם, שראה בו חומה בצורה בפני האפשרות שהרודנות תרים את ראשה; ועל מה שאַגְריפָּה עבר בשתיקה, גם האומה עברה בשתיקה. וכעת סברו אותם משקיפים חדי-עין עצמם כי ליוויה משחקת משחק מסוכן ביותר בכך שהיא גורמת לאַגְריפָּה לקנא במַרְקֶלוּס, והם צפו במתרחש בעניין רב. אולי מסירותה למַרְקֶלוּס לא היתה אלא העמדת פנים, ומטרתה האמיתית היתה לדרבן את אַגְריפָּה שיסלק את מַרְקֶלוּס מדרכו. היתה שמועה כי בן משפחה מסור של אַגְריפָּה הציע לפתוח בקטטה עם מַרְקֶלוּס ולהרוג אותו: אבל אַגְריפָּה, כך השמועה, למרות שקינא לא פחות מכפי שקיוותה ליוויה, היה אצילי מכדי לקבל הצעה שפלה שכזו.

כולם הניחו כי אוגוסטוס עשה את מַרְקֶלוּס ליורשו וכי מַרְקֶלוּס עתיד לא רק לרשת את הונו העצום, אלא גם המלוכה – כי איך אוכל לקרוא לה בשם אחר? – תיפול בחיקו. כיוון שכך דאג אַגְריפָּה להפיץ בציבור כי אף-על-פי שהוא מסור לאוגוסטוס ומעולם לא התחרט על החלטתו לתמוך בשלטונו, ישנו דבר אחד שאותו הוא אינו מוכן להתיר, כאזרח נאמן למולדתו: הפיכת השלטון למוֹנרכיה העוברת בירושה. אבל מַרְקֶלוּס היה כעת פּוֹפּוּלרי כמעט כמו אַגְריפָּה, ובחורים רבים בעלי שם ומעמד, שהשאלה "מוֹנרכיה או רפּוּבּליקה?" היתה עבורם שאלה אקדמית גרידא, ניסו להתחבב עליו בתקווה לקבל ממנו דרגות ותוארי כבוד חשובים כשיחליף את אוגוסטוס בכס השלטון. באופן כללי, הנכונות לקבל בברכה את המשך המונרכיה מצאה חן בעיני ליוויה, כמדומה, אבל באופן פרטי היא הכריזה כי אם חס וחלילה ימות אוגוסטוס או יחלה מחלה אנושה, הרי שניהול ענייני המדינה באופן מיידי, עד שיוחלט על סידורים קבועים בצו הסנאט, צריך להימסר לידיים מנוסות יותר מידיו של מַרְקֶלוּס. ועם זאת, מַרְקֶלוּס היה חביב כל-כך על אוגוסטוס, עד שהפעם, אף-על-פי שמה שהכריזה ליוויה באופן פרטי הפך בדרך כלל לחוק ציבורי, איש לא שם אליה לב יותר מדי; ויותר ויותר אנשים חיזרו אחר מַרְקֶלוּס.

המשקיפים חדי-העין תהו איך תתמודד ליוויה עם הסיטואציה החדשה; אבל המזל שיחק לה. אוגוסטוס לקה בהצטננות קלה שהחמירה באופן לא-צפוי, ונלוו אליה חום גבוה והקאות: ליוויה הכינה לו אוכל במו ידיה בתקופת חוליו, אבל קיבתו היתה רגישה כל-כך עד שלא הצליח לאכול בלי להקיא מייד. הוא הלך ונחלש, והרגיש כי הנה הוא עומד על סף המוות.לעיתים קרובות שאלו אותו בעבר מי יהיה יורשו, ומעולם לא נקב בשם כי חשש מן ההשלכות הפוליטיות, וגם משום שהמחשבה על מותו שלו לא נעמה לחיכו. כעת הוא חש כי מחובתו למנות מישהו, וביקש את עצתה של ליוויה. הוא אמר כי החולי גזל ממנו את כל כוח השיפוט; הוא יסכים לכל יורש, בגבול ההיגיון הסביר, שאותו היא תציע לו. וכך היא החליטה במקומו, והוא הסכים. אז היא קראה אל מראשותיו את עמיתו לקוֹנסוּלאט, את המָגיסְטְראטים העירוניים וכמה סֵנאטוֹרים ופרשים כדי לייצג את השכבות הללו. הוא היה חלש מכדי לדבר, אבל הגיש לקונסול את רישומי חילות הים והיבשה, ותצהיר על גביית המיסים מן הציבור, ואז רמז לאַגְריפָּה ונתן לו את טבעת החותם שלו; במעשה זה ברור היה כי הוא אומר שאַגְריפָּה יירש את מקומו, אם גם בשיתוף פעולה צמוד עם הקונסולים. הדבר בא בהפתעה גמורה – הכל ציפו כי מַרְקֶלוּס הוא שייבחר.

ומאותו הרגע החל אוגוסטוס להחלים באורח מסתורי: החום ירד וקיבתו הסכימה לקבל אוכל. על כל פנים, ריפויו נזקף לא לזכותה של ליוויה, שהמשיכה לטפל בו באופן אישי, אלא לזכותו של רופא אחד ושמו מוּסָה, שגילה חיבה עזה ובלתי מזיקה לתרחיצים קרים ושיקויים קרים. אוגוסטוס היה כל-כך אסיר תודה על החסד הגדול שמוּסָה עשה עימו לכאורה, עד שנתן לו מטבעות זהב כמשקל גופו, והסנאט עוד כמספר הזה. מוסה גם קוּדַם, אף-על-פי שהיה עבד משוחרר, לדרגת פרש, מה שהקנה לו את הזכות לענוד טבעת זהב ולהיות מועמד למישׂרות ציבוריות; והסנאט העביר חוק ראוותני עוד יותר, שפטר ממיסים את כל העוסקים ברפואה.

היה ברור לכל שמַרְקֶלוּס חש מושפל מכך שלא הוכרז כיורשו של אוגוסטוס. הוא היה צעיר מאוד, טרם מלאו לו עשרים. החסדים שהרעיף עליו אוגוסטוס גרמו לו להפריז בהערכת כישוריו שלו, כמו גם בהערכת חשיבותו הפוליטית. הוא ניסה להטות את הכף לטובתו בכך שהתייחס לאַגְריפָּה בגסות-רוח בולטת לעין בזמן משתה פומבי. אַגְריפָּה התקשה לשלוט בזעמו; אבל העובדה שלא היו לאירוע כל השלכות עודדה את תומכיו של מַרְקֶלוּס להאמין כי אַגְריפָּה פוחד ממנו. הם אפילו אמרו זה לזה שאם אוגוסטוס לא ישנה את דעתו בתוך שנה או שנתיים, מַרְקֶלוּס ינשל אותו מכיסאו. הם נעשו כל-כך שחצנים וגסי-רוח – בלי שמַרְקֶלוּס ניסה לעצור בעדם – עד שלעיתים תכופות היו התנגשויות בינם לבין מפלגתו של אַגְריפָּה. אַגְריפָּה התרגז במיוחד על חוצפתו של אותו כלבלבון צעיר, כפי שקרא לו – הרי הוא עצמו כבר נשא ברוב התפקידים הרשמיים הבכירים ולחם בכמה וכמה קרבות שהסתיימו בניצחון. אבל הרוגז שלו היה מהול בחרדה. הרושם שיצרו היתקלויות אלו היה כי מַרְקֶלוּס והוא שרויים במאבק בלתי ראוי על הזכות לענוד את טבעת החותם של אוגוסטוס אחרי שימות.

הוא היה מוכן להקריב כמעט כל קורבן כדי שלא ייראה כאילו הוא נוטל חלק במאבק כזה. מַרְקֶלוּס היה התוקפן, ואַגְריפָּה ביקש להפיל עליו את מלוא נטל האחריות. הוא החליט להתרחק מרומא. הוא הלך לאוגוסטוס וביקש ממנו להתמנות למושל סוריה. כששאל אוגוסטוס מה הסיבה לבקשה מפתיעה זו, הוא הסביר כי הוא חושב שבתפקיד הזה יוכל להגיע לעיסקה מוצלחת עם מלך הפַּרְתים. הוא יוכל לשכנע את המלך שיחזיר את עֵיטי הגדודים ואת האסירים שנשבו מידי הרומים שלושים שנה קודם לכן, בתמורה לבנו של המלך, שאוגוסטוס החזיק בשבי ברומא. הוא לא אמר דבר על ריבו עם מַרְקֶלוּס. אוגוסטוס, שבעצמו הוטרד מאוד מכך, נקרע בין החברות הוותיקה עם אַגְריפָּה ואהבת האב הסלחנית כלפי מַרְקֶלוּס; הוא לא הרשה לעצמו להתחשב בנדיבות הרבה שהפגין אַגְריפָּה – כיוון שבכך הוא היה מתוודה על חולשתו שלו – ולכן גם לא התייחס לנושא. הוא קפץ על המציאה ונענה לבקשתו של אַגְריפָּה, אמר עד כמה חשוב להשיב את העיטים, כמו גם את השבויים – אם מי מהם עדיין חי אחרי זמן רב כל-כך – ושאל את אַגְריפָּה מתי יוכל להתחיל בהקדם האפשרי. אַגְריפָּה נפגע, כי לא פירש נכון את התנהגותו. הוא חשב שאוגוסטוס רוצה להיפטר ממנו, ושהוא מאמין באמת ובתמים כי אַגְריפָּה נאבק במַרְקֶלוּס על השלטון אחרי מותו. הוא הודה לו על ההיענות לבקשתו, הצהיר בקרירות על נאמנותו וחברותו, ואמר שהוא מוכן להפליג כבר למחרת היום.

הוא לא הפליג לסוריה. הוא לא הרחיק מעבר לאי לֶסְבּוֹס, ושלח לפניו את סגניו כדי שינהלו את הפּרוֹבינקיה בשמו. הוא ידע כי שהותו בלֶסְבּוֹס תתפרש כמין גָלוּת שנענש בה בגלל מַרְקֶלוּס. הוא לא ביקר בפּרוֹבינקיה, משום שאילו עשה כן היה נותן למַרְקֶלָנים אמתלה להיאחז בה נגדו: הם היו אומרים שהוא נסע למזרח כדי להקים שם צבא ולעלות איתו על רומא. אבל הוא גם נהנה לחשוב כי לא יעבור זמן רב בטרם ייזקק שוב אוגוסטוס לשירותיו; והוא האמין בכל ליבו כי מַרְקֶלוּס אכן מתכוון לנשל את אוגוסטוס מכיסאו. לֶסְבּוֹס היתה קרובה לרומא במידה מספקת. הוא לא שכח את משימתו: הוא פתח במשא-ומתן באמצעות מתווכים עם מלך הפַּרְתים, אבל ציפה שיעבור עוד זמן רב עד שייגמר. כדי לסגור עיסקה טובה עם שליט מזרחי צריך לא מעט זמן וסבלנות.

מַרְקֶלוּס נבחר לתפקיד מָגיסטראט הממונה על ענייני העיר, המינוי הרשמי הראשון שלו, וראה בכך הזדמנות למיפגן נהדר של תחרויות ספורט. לא רק שסוכך על התיאטראות עצמם ביריעות מפני שמש וגשם ותלה בהם שטיחי קיר מרהיבי עין, אלא גם הפך את כיכר השוק כולה לאוהל קרקס ענק וססגוני. הרושם אכן היה נפלא, במיוחד מבפנים, כשהשמש זרחה מבעד לבדים. לצורך מלאכת החיפוי הוא השתמש בכמות אגדית של בד אדום, צהוב וירוק, שאחרי תום התחרויות נגזר לחלקים וחולק לאזרחים כדי שיעשו ממנו בגדים וכלי-מיטה. חיות פרא לאין מספר יובאו מאפריקה כדי להילחם בתיאטראות, ביניהן אריות רבים, ונערך גם קרב בין חמישים שבויים גרמנים וכמספר הזה לוחמים שחורים ממרוקו. אוגוסטוס עצמו תרם בשיפעה רבה לכיסוי ההוצאות; וכך עשתה גם אוֹקטביה, אמו של מַרְקֶלוּס. כשהופיעה אוֹקטביה בתהלוכה החגיגית, קידמו את פניה בתשואות רמות כל-כך עד שליוויה אך בקושי התאפקה מלהזיל דמעות של זעם וקינאה. כעבור יומיים נפל מַרְקֶלוּס למשכב. התסמינים שסבל מהם היו בדיוק אלה שמהם סבל אוגוסטוס בחוליו, ועל כן מטבע הדברים שלחו להביא את מוּסָה. בינתיים הוא הפך עשיר ומפורסם ביותר, ודרש לא פחות מאלף מטבעות זהב לביקור יחיד, וגם כך הוא נחשב כאילו הוא עושה טובה גדולה. בכל המקרים שבהם החולי עוד לא אחז בחוזקה בחולה, עצם הזכרת שמו היתה מביאה לריפוי מיידי. ההצלחה נזקפה לזכותם של התרחיצים הקרים והשיקויים הקרים, שאת מתכוניהם הסודיים הוא סירב לגלות לאיש. אמונו של אוגוסטוס בכוחותיו של מוּסה היה רב כל-כך עד שהקל ראש במחלתו של מַרְקֶלוּס, והתחרויות נמשכו. אבל איכשהו, למרות טיפולה הבלתי-נלאה של ליוויה והתכשירים הקרים ביותר שציווה מוּסה לתת, מַרְקֶלוּס מת. צערם של אוגוסטוס ושל אוֹקטביה לא ידע גבול, והאבל על המוות היה כאבל על אסון לאומי. ואולם, היו כמה אנשים מפוכחים שלא הצרו על היעלמו של מַרְקֶלוּס. ודאי היתה מתחוללת מלחמת אזרחים בינו ובין אַגְריפָּה אילו אוגוסטוס מת ומַרְקֶלוּס היה מנסה לקחת את מקומו: כעת היה אַגְריפָּה היורש האפשרי היחיד. אבל דבר זה נכון רק אם לא מביאים בחשבון את ליוויה, אשר דבקה בכוונתה כי במקרה שאוגוסטוס ימות – קלאוּדיוּס, קלאוּדיוּס, הרי אמרת שלא תזכיר את מניעיה של ליוויה אלא רק תתעד את מעשיה – אשר דבקה בכוונתה כי במקרה שאוגוסטוס ימות היא תמשיך לשלוט באימפּריה באמצעות דודי טיבּריוּס, ובתמיכתו של אבי. היא תדאג לכך שאוגוסטוס יאמץ אותם כיורשיו.

מותו של מַרְקֶלוּס הותיר את יוליה פנויה להתחתן עם טיבּריוּס, והכל היה עולה יפה לולא פרצו ברומא מהומות פוליטיות מסוכנות, שבהן דרשו המתפרעים להשיב את הרפּוּבּליקה על כנה. כשניסתה ליוויה לשאת אליהם דברים ממדרגות הארמון, הם רגמו אותה בביצים סרוחות ושאר מיני טינופת. אוגוסטוס במקרה לא היה ברומא באותה עת, כיוון שיצא בחברתו של מַאיקֶנַס למסע בפּרוֹבינקיוֹת המזרחיות, וכבר הגיע עד אתונה כשהשיגו אותו החדשות. ליוויה כתבה לו בקצרה ובחופזה כי המצב בעיר לא יכול להיות גרוע יותר, וכי יש לגייס את עזרתו של אַגְריפָּה בכל מחיר. אוגוסטוס שלח מייד לקרוא לאגריפּה מלֶסְבּוֹס והפציר בו, בשם חברותם, לשוב עימו לרומא ולהשיב על כנו את אמון הציבור. אבל אגריפּה כבר התבשל בטינתו במשך זמן רב מדי, ולא היה אסיר תודה על הקריאה. הוא התעקש על כבודו הפגוע. הלא במשך שלוש שנים כתב לו אוגוסטוס רק שלושה מכתבים, וגם הם בנימה רשמית ונוקשה; ואחרי מותו של מַרְקֶלוּס ודאי היה עליו לקרוא לו שיחזור. למה שירצה לעזור לאוגוסטוס כעת? לאמיתו של דבר, ליוויה היא שגרמה להתנכרות הזאת; היא טעתה בחישוביה ולא העריכה נכונה את הסיטואציה הפוליטית, ולכן השליכה מעליה את אגריפּה מוקדם מדי. היא אף רמזה לאוגוסטוס כי אגריפּה, למרות שהוא רחוק מן העין בלֶסבּוֹס, יודע יותר מרוב האנשים על חוליו המסתורי והקטלני של מַרְקֶלוּס; מישהו, היא אמרה, סיפר לה שאגריפּה, כששמע את החדשות, לא הפגין כל הפתעה אלא דווקא שביעות רצון זחוחה. אגריפּה אמר לאוגוסטוס כי הוא היה כל-כך הרבה זמן מחוץ לרומא עד שאין לו כבר קשר עם הפוליטיקה בעיר, ואינו מרגיש שהוא מסוגל לעמוד במשימה הנדרשת ממנו. אוגוסטוס, שחשש כי אגריפּה, אם יגיע לרומא במצב רוחו הנוכחי, עלול עוד להציג את עצמו כמגן זכויות העם במקום לתמוך במימשל האימפּריה, נפרד ממנו בהבעת צער מנומסת, ומיהר לזמן לפניו את מַאיקֶנַס כדי לשאול בעצתו. מַאיקֶנַס ביקש רשות לשוחח עם אגריפּה בחופשיות בשמו של אוגוסטוס, ולקח על עצמו לברר אצלו בדיוק באיזה תנאים הוא יסכים לעשות מה שמבקשים ממנו. אוגוסטוס הפציר במַאיקֶנַס שילך ויעשה כן למען השם, "מהר יותר מבישול אספּרגוּס" (ביטוי החביב עליו). וכך לקח מַאיקֶנַס את אגריפּה הצידה ואמר: "ובכן, ידידי הטוב, אמוֹר לי, מה אתה רוצה? אני מבין שלדעתך התייחסו אליך לא יפה, אבל האמן לי כי לאוגוסטוס יש סיבות טובות לא פחות לראות את עצמו כמי שנפגע ממך. אינך רואה איזה עוול עשית לו בכך שלא נהגת בו בכנות? העלבת גם את חוש הצדק שלו וגם את החברות ביניכם. אילו הסברת לו שסיעתו של מַרְקֶלוּס מעמידה אותך במצב מאוד לא נוח ושמַרְקֶלוּס עצמו העליב אותך – אני נשבע לך שאוגוסטוס לא ידע על כך עד לפני כמה ימים – הוא היה עושה כל שבכוחו כדי ליישר את ההדורים. בשיא הכנות, התנהגת כמו ילד שמזעיף פנים ואינו מוכן לדבר – והוא נהג בך כאָב שאינו מוכן להיכנע בפני התנהגות כזו. אתה אומר שהוא כתב לך מכתבים קרירים מאוד. האם המכתבים שלך, אם כן, נכתבו בלשון נלבבת כל-כך? ואיזו מין פרידה נפרדת ממנו? עכשיו אני רוצה לתווך ביניכם, כי אם השבר הזה יימשך הוא יהרוס את כולנו. שניכם יקרים מאוד זה לליבו של זה, כראוי לשני הרומאים הדגולים ביותר החיים כיום. אוגוסטוס אמר לי שהוא מוכן, ברגע שתגלה כלפיו פתיחות כבימים עברו, לכונן מחדש את החברות ביניכם ממש כפי שהיתה, ואולי אפילו תהפוך קרובה יותר".

"כך הוא אמר?"

"מילה במילה. האוכל לומר לו כמה אתה מצר על שפגעת בו, ולהסביר לו כי היתה זו אי-הבנה – כי עזבת את רומא מתוך מחשבה שהעלבון שעלב בך מַרְקֶלוּס במשתה גלוי וידוע בפניו? וכי אתה להוט כעת, מצידך, לפצות על פגימות העבר בידידותכם ושאתה בוטח בו כי יידע לבוא לקראתך?"

אגריפּה אמר: "מַאיקֶנַס, אתה בחור טוב וחבר אמיתי. אמור לאוגוסטוס כי אני לפקודתו, כמו תמיד".

מַאיקֶנַס אמר: "אוֹמַר לו זאת בעונג רב. ואף אוסיף, כדעתי האישית, כי לא יהיה בטוח לשלוח אותך בחזרה לעיר כרגע כדי להשליט בה סדר, בלי להעניק לך אות יוצא מן הכלל לאמון האישי שהוא נותן בך".

אז הלך מַאיקֶנַס אל אוגוסטוס. "הרגעתי אותו יפה-יפה. הוא יעשה כל מה שתרצה. אבל הוא רוצה להאמין שאתה באמת אוהב אותו, כמו ילד המתקנא באהבתו של אביו לילד אחר. אני חושב שהדבר היחיד שבאמת ישביע את רצונו הוא שתיתן לו את יוּליה לאישה".

היה על אוגוסטוס לחשוב במהירות. הוא זכר כי אגריפּה ואישתו, שהיתה אחותו של מַרְקֶלוּס, אינם ביחסים טובים מאז המריבה עם מַרְקֶלוּס, ושאגריפּה מאוהב על-פי השמועה ביוּליה. הוא השתוקק שליוויה תהיה שם כדי לייעץ לו, אבל לא היה מנוס מהחלטה מיידית: אם יפגע באגריפּה כעת, לעולם לא יוכל לזכות שוב בתמיכתו. וליוויה הלא כתבה: "בכל מחיר"; הוא חופשי אפוא לנקוט כל אמצעי כראות עיניו. הוא שלח עוד פעם לקרוא לאגריפּה, ומַאיקֶנַס דאג להעמיד סצנה של התפייסות מכובדת. אוגוסטוס אמר כי אם אגריפּה יסכים לשאת את בתו לאישה, תהיה בכך הוכחה כי החברוּת שאותה הוא מחשיב יותר מכל דבר בעולם מושתתת על יסודות מוצקים. אגריפּה הזיל דמעות מרוב שמחה וביקש מחילה על הפגמים שהוא לוקה בהם. הוא ינסה להיות ראוי לנדיבותו ואהבתו של אוגוסטוס.

אגריפּה שב לרומא עם אוגוסטוס, ומייד התגרש מאישתו ונשא לאישה את יוּליה. הנישואים הללו זכו לאהדה ציבורית כה רבה, והחתונה היתה כה מפוארת ונהדרת, עד שהמהומות הפוליטיות שככו מייד. אגריפּה זכה גם ביוקרה רבה עבור אוגוסטוס כשהצליח לסיים בהצלחה את המשא-ומתן על החזרת דגלי העיט לרומא, דגלים שהוגשו לטיבּריוּס כנציגו הרשמי של אוגוסטוס. העיטים הללו היו כלי קודש, ובעיני הרומאים היו קדושים יותר מכל פסל שַיש של האלים. חזרו גם כמה שבויים, אבל אחרי שלושים ושתיים שנות היעדרות כמעט שלא היה כדאי לקדם את פניהם בברכה; רובם העדיפו להישאר בפַּרְתיה, שם התבססו כבר ונשאו להם נשים מקומיות.

סבתי ליוויה היתה מאוד לא מרוצה מן העיסקה עם אגריפּה – נחמתה היחידה היתה החרפה שהמיטו על אוֹקטביה גירושיה של בתה. אבל היא הסתירה את רגשותיה. עברו עוד תשע שנים לפני שניתן היה לוותר על שירותיו של אגריפּה. ואז הוא מת בפתאומיות בבית הכפר שלו. אוגוסטוס היה באותה עת ביוון, ולכן לא נבדקה הגווייה. אגריפּה הותיר אחריו כמה וכמה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, כיורשיו החוקיים של אוגוסטוס; ליוויה היתה מתקשה להתעלם מטענתם לכס השלטון ולהעביר אותו לבניה שלה.

על כל פנים, טיבּריוּס התחתן עם יוּליה, שהקלה על ליוויה בכך שהתאהבה בו והפצירה באוגוסטוס שישתמש למענה בהשפעה הרבה שיש לו על טיבּריוּס. אוגוסטוס הסכים רק משום שיוּליה איימה להתאבד אם יסרב לעזור לה. טיבּריוּס עצמו בחל בנישואים עם יוּליה, אבל לא העז לסרב. הוא נאלץ להתגרש מאישתו, ויפְּסַנְיָה, בתו של אגריפּה מנישואים קודמים, שאותה אהב בכל נימי נפשו. פעם אחת, כשפגש אותה אחרי החתונה במקרה ברחוב, הוא עקב אחריה בעיניו בכמיהה כה נואשת, עד שאוגוסטוס, מששמע על כך, ציווה לוודא כי לא יקרו עוד מקרים כאלה, כדי לא לפגוע בצניעות. הוטל על מנהלי משק הבית בשתי המשפחות למנות זקיפים מיוחדים כדי להימנע ממפגש מקרי. ויפְּסַנְיָה התחתנה, מקץ זמן לא רב, עם אציל צעיר ושאפתן בשם גאלוּס. ולפני שאשכח, עלי לציין את נישואיו של אבי לאמי, אנטוֹניה, בת הזקונים של מרקוּס אנטוֹניוּס ושל אוֹקטביה. החתונה היתה באותה שנה שבה אוגוסטוס חלה ומַרְקֶלוּס מת.

דודי טיבּריוּס היה אחד הקְלַאוּדיים הרעים. הוא היה קדורני, מסוגר ורשע, אבל היו שלושה אנשים שהשפעתם ריסנה את תכונות האופי הללו. הראשון בהם היה אבי, אחד הקְלַאוּדיים הטובים ביותר, צוהל, פתוח ונדיב; אחריו היה אוגוסטוס, אדם ישר מאוד, עליז וטוב לב, שלא אהב את טיבּריוּס אבל נהג בו בנדיבות למענה של אמו; ולבסוף היתה ויפְּסַנְיָה. השפעתו של אבי נעלמה, או נחלשה, כשהגיעו שניהם לגיל צבא, וכל אחד מהם נשלח להילחם בחלק אחר של האימפּריה. אחר-כך הגיעה הפרידה מוויפְּסַנְיָה, ואיתה הצטננות היחסים עם אוגוסטוס, שנפגע בשל סלידתו של טיבּריוּס מיוּליה, סלידה שאותה לא התאמץ במיוחד להסתיר. משנעלמו שלוש השפעות אלו, הוא הלך והתקלקל, הלך והֵרע.

זה המקום, לדעתי, לתאר את מראהו החיצוני. הוא היה איש גבוה וכבד, בעל שׂיער כהה ועור בהיר; והיו לו שתי כתפיים אדירות, וכפות ידיים חזקות כל-כך שהיה ביכולתו לפצח אגוז, או לחורר מצד לצד תפוח ירוק בעל קליפה עבה, בין אצבע ואגודל. לולא היו תנועותיו איטיות כל-כך ודאי היה יכול להיות אלוף איגרוף: הוא הרג פעם חבר לנשק במשחק ידידותי – באגרופים חשופים, לא בכפפות המתכת הרגילות – כשחבט בראשו מן הצד וסדק את גולגולתו. הוא הלך בצוואר מזדקר מעט לפנים, ועיניו נעוצות בקרקע. פניו יכלו להיות יפות לולא פגמו בהן המוני פצעונים, ולולא היו עיניו בולטות כל כך, ולולא לבשו פניו כמעט תמיד הבעה קודרת. בפסלים הוא תמיד נראה יפה תואר להפליא, כי הפגמים הללו אינם נראים בהם. הוא לא הִרבּה לדבר, וכשדיבר, דיבר לאט מאוד; לכן התפתו בני שיחו להשלים תמיד את משפטיו במקומו ולענות עליהם באותה נשימה. אך כשעלה הרצון מלפניו הוא היה נואם מרשים. הוא התקרח בגיל צעיר, מלבד עורפו, ושם הוא גידל שיער ארוך, כפי שנהגו האצילים משכבר הימים. הוא מעולם לא חלה.

טיבּריוּס, כל כמה שלא היה אהוד בחברה הרומאית, היה למרות הכל מצביא משובח. הוא חידש את השימוש בכל מיני פקודות משמעת מחמירות ביותר מן העבר; אבל מאחר שלא חס על עצמו בשדה הקרב, לא ישן כמעט באוהל, קיבל אוכל ושתייה שאינם טובים יותר מאלה של חייליו, והסתער תמיד בראש הלוחמים – הם העדיפו לשרת תחת פיקודו מלשרת תחת מפקד טוב מזג וקל להתחבב, שאין להם כזה אמון במנהיגותו. טיבּריוּס מעולם לא זיכה את אנשיו בחיוך או בדבר שבח, ולעיתים קרובות העביד אותם בפרך או הצעיד אותם ללא רחם. "שישנאו אותי", הוא אמר פעם, "ובלבד שיצייתו לי". הוא הקפיד עם האלופים ועם הקצינים הגדודיים באותה חומרה שהקפיד עם החיילים, וכך לא היו כל תלונות על משוא פנים. השירות תחת פיקודו של טיבּריוּס לא היה בלי שכר בצידו: בדרך כלל הוא הצליח בתחבולות שונות ללכוד ולבזוז את מחנה האויב ואת עריו. הוא ניצח במלחמות בארמניה, פַּרְתיה, גרמניה, ספרד, דַלְמַטיה, האַלפּים וגאליה.

אבי היה, כפי שאמרתי, אחד הטובים מכל הקְלַאוּדיים. הוא היה חזק כמו אָחיו, יפה תואר הרבה יותר, מהיר יותר בדיבורו ובתנועותיו, ובהחלט לא פחות מצליח כמצביא. הוא נהג בכל החיילים כבאזרחים רומיים, ולפיכך כשווים לו בכל, מלבד בדרגה ובהשכלה. הצורך להטיל עליהם עונשים היה שנוא עליו; הוא פקד שכל עבירות המשמעת, עד כמה שאפשר, יטופלו על-ידי חבריו לנשק של העבריין עצמו – הקנאים, כך הניח, לשמה הטוב של הפלוגה או הכיתה שלהם. הוא הכריז שאם הם יגיעו למסקנה כי עבירה כלשהי היא מעבר לגבולות הענישה שלהם – שכן הוא לא הרשה להם להרוג עבריין או לפצוע אותו עד כדי כך שלא יוכל למלא את חובותיו היומיומיות – יש לפנות אל האלוף הגדודי; אבל עד כמה שאפשר הוא ביקש שהחיילים יהיו השופטים של עצמם. מותר למפקדים הזוטרים להלקות חייל, באישור מפקד הלגיון, אבל רק במקרים שבהם העבירה – כמו פחדנות בשדה הקרב או גניבה מחבר לנשק – מצביעה על שפלות הראויה למלקות; אבל הוא ציווה כי חייל, מרגע שקיבל מלקות, לא יוכל יותר לשרת כלוחם, ויש להורידו בדרגה, שישרת בתפקיד פקידותי או בתובלה. כל חייל שסבר כי לא זכה למשפט צדק מידי חבריו לנשק או מפקדו רשאי היה לפנות אליו ישירות; אבל הוא חשב כי לא סביר שיהיה צורך להפוך על-פיהם פסקי-דין כאלה. השיטה פעלה באופן מעורר הערצה, משום שאבי היה חייל טוב כל-כך עד שהעיר בלב חייליו מידות טובות כאלה שמפקדים אחרים כלל לא האמינו שהם מסוגלים להן. אבל ניתן להבין כמה מסוכן היה כשחיילים שזכו ליחס כזה עברו לשרת בפיקודו של מצביא מן השורה. מרגע שזכה אדם במתת העצמאות, לא בקלות יוותר עליה. תמיד התעוררו בעיות כשחיילים ששירתו תחת פיקודו של אבי גויסו במקרה לשירות תחת פיקודו של דודי. וגם ההיפך היה נכון: חיילים ששירתו בפיקודו של דודי הגיבו בלעג ובחשדנות לשיטת המשמעת של אבי. הם נהגו לגונן זה על פשעיו של זה, ולהתגאות בשיטותיהם הערמומיות שלא יגלו אותם; ומשום שבפיקודו של דודי אפשר היה להלקות חייל, לדוגמה, על שפנה אל קצין מבלי שהקצין פנה אליו תחילה, או על שדיבר בכנות רבה מדי, או על התנהגות עצמאית בכל צורה שהיא, החיילים ראו ככבוד ולא כחרפה את צלקות השוט על גבם.

ניצחונותיו הגדולים ביותר של אבי היו באַלפּים, בגאליה, בארצות השפלה, ובמיוחד בגרמניה, שבה שמו, אני חושב, לא יימָחה לעולם. הוא תמיד נמצא בלב-ליבו של הקרב. שאיפתו היתה להגיע להישג שהגיעו אליו רק פעמיים בהיסטוריה של רומא: להרוג במו ידיו, כמצביא עליון, את המצביא העליון של האויב ולפרוק אותו מנשקו. פעמים רבות הוא היה קרוב מאוד להצליח בכך, אבל טרפו חמק ממנו תמיד. או שהברנש שעט לו הרחק משדה הקרב, או שנכנע במקום להילחם, או שאיזה טוראי חרוץ-מדי היכה בו ראשון. לוחמים ותיקים שסיפרו לי סיפורים על אבי היו לעיתים קרובות מצחקקים בהתפעלות: "הו, אדוני, זה עשה לנו כל-כך טוב על הלב לראות את אבא שלך על הסוס השחור משחק באמצע הקרב מחבואים עם כל מיני ראשי שבט גרמנים. לפעמים הוא היה חייב להוריד תשעה או עשרה שומרי ראש, גם הם אנשים קשוחים, לפני שהצליח להתקרב לדגל, ועד אז הציפור הערמומית כבר היתה מתעופפת לה". גאוותם הגדולה ביותר של אנשים ששירתו תחת פיקודו של אבי היתה שהוא היה המצביא הרומי הראשון שצעד לכל אורך נהר הרַיין משווייץ ועד הים הצפוני

רוברט גרייבס, "אני קלאודיוס", תרגום: אביעד שטיר, 507 עמ' // ספרי עליית הגג וידיעות ספרים



 

תגובות
הוסף תגובה

צילום תגובה
מאת:
נושא:
  בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאים הבאים:
אין לפרסם באתר תגובות המפרות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות בעלות אופי מיני בוטה, תגובות מאיימות, גזעניות, מוציאות לשון הרע, מעודדות לביצוע הסתה, פוגעות בפרטיות, מזיקות, פוגעות ברגשות הציבור, מפרות זכויות קניין רוחני ותגובות בעלות אופי מסחרי ו/או מידע פרסומי. האחריות הבלעדית לתוכן התגובה הינה של כותב התגובה. וואלה שומרת לעצמה את הזכות למסור את פרטי כותב התגובה לכל גורם בהתאם לשיקול דעתה ושומרת לעצמה את הזכות לפרסם רק חלק מהתגובות ו/או למחוק תגובות שפורסמו. אין באמור לעיל כדי לגרוע מהאמור בהוראה מהוראות תנאי השימוש באתר או בכל דין אחר.
הוספת תגובה
מאת:
נושא:
תוכן:
בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאים הבאים:
אין לפרסם באתר תגובות המפרות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות בעלות אופי מיני בוטה, תגובות מאיימות, גזעניות, מוציאות לשון הרע, מעודדות לביצוע הסתה, פוגעות בפרטיות, מזיקות, פוגעות ברגשות הציבור, מפרות זכויות קניין רוחני ותגובות בעלות אופי מסחרי ו/או מידע פרסומי. האחריות הבלעדית לתוכן התגובה הינה של כותב התגובה. וואלה שומרת לעצמה את הזכות למסור את פרטי כותב התגובה לכל גורם בהתאם לשיקול דעתה ושומרת לעצמה את הזכות לפרסם רק חלק מהתגובות ו/או למחוק תגובות שפורסמו. אין באמור לעיל כדי לגרוע מהאמור בהוראה מהוראות תנאי השימוש באתר או בכל דין אחר.
מדור פירסומי