1992. רוברט מקסוול מת. כונס הנכסים האנגלי הציע את "מעריב" למכירה. משפחת נמרודי היתה המתחרה הנחושה ביותר על העיתוןמתי זה היה? לפני כשלוש שנים בלבד. אבל נדמה כאילו עבר עשור מאז שהנמרודים רכשו את השליטה ב"מעריב". העיתונות הישראלית ידעה מאז לא מעט תמורות ערכיות, סגנוניות ואישיות. רק היסטוריון אובייקטיבי יוכל לספר בבוא היום את סיפורה של העיתונות הישראלית, ואת סיפור רכישת "מעריב" על ידי הנמרודים. איש מהמעורבים לא יכול לעשות זאת. כל המעורבים מדברים מתוך הפוזיציה שלהם. ההיסטוריון הזה יקדיש פרק נפרד ליעקב ולעופר נמרודי.
גם אני מדבר מתוך הפוזיציה. הייתי במשך פחות משנה עורך "מעריב", לצד דב יודקובסקי כעורך ראשי ולצד אהרן דברת כיו"ר האקזקוטיבה. רוברט מקסוול היה אז בעל המניות העיקרי בעיתון. אהבתי את העיתון ואני חרד לו גם היום. אהבתי את החברים לעבודה, את המסורת הערכית של "מעריב", וכמו כל בר דעת אני מחשיב אותו כערובה נוספת לדמוקרטיה הישראלית. ועל כן, אני מצטרף למקווים ש"מעריב" יתאושש מהמשבר הנוכחי, "מעריב" נכה ושפל רוח יחליש את הדמוקרטיה ואת חופש המידע והביטוי הישראליים.
עד כאן רגשות אישיים וספרות חובה. מכאן ואילך, תיאור מכליל, ואולי אף מעט פסיכולוגיסטי, של תהליך מכירת "מעריב" על ידי כונס נכסים אנגלי למשפחת נמרודי ול"הכשרת היישוב".
רוברט מקסוול טבע בנובמבר 91'. נערכה לו הלוויה ממלכתית בירושלים. הוא קבור בהר הצופים. במרחק של מטרים אחדים ממנו, קבור פרופ' אפרים אלימלך אורבך ז"ל, אישיות תורנית ואקדמית, שהיה מועמד רצוי לרוב אחיו לתפקיד נשיא המדינה, אך הדבר לא הסתייע. עם בוא משיח צדקנו, תחיית המתים אמורה להיפתח בנקודה זו שבהר הצופים.
בניו של מקסוול, ביום ההלוויה, בחדרם בקינג דייוויד, הודיעו לראשי "מעריב" כי בכוונתם לא להרפות מהעיתון: "יש לנו את האמצעים ואת הכוונה להמשיך ב'מעריב'."
לאחר שבועות אחדים כונס הנכסים האנגלי החל מתחקה אחרי נכסי מקסוול שמחוץ לאנגליה, וביניהם אחזקותיו ב"מעריב", ב"כתר" וב"טבע". אחזקותיו של מקסוול ב"סאיטקס", שהכניסו לו רווח של כ-200 מיליון דולר, כבר נמכרו והצטרפו לפולקלור ולהיסטוריה העסקית הישראלית.
עברו עוד כמה שבועות, ונציגי הכונס האנגלי הגיעו לתל אביב. וכך, מה שהיה שמועה בדבר קיומו של כונס שכזה, נעשה עובדה. ניתן היה למשש את הכונס. הוא הגיע לתל אביב כמו שאבותיו האנגלים הגיעו לפלסטינה: מושל או נציב. ובכל מקרה, אנגלי מול ילידים. לא רק שאפשר היה למשש את הכונס, אלא שאפשר היה להריח את יחסו המתנשא.
"מעריב" כמו שותק. הכונס דרש שכל פעילות פיננסית, שאינה דבוקה לרצפה, תאושר על ידו. וכך, נחסמו קמפיינים פרסומיים ושיווקיים, וכן שינויים טכנולוגיים ושינויים בכוח האדם. דן מרגלית היה כבר ב"מעריב", אבל את דן מרגלית הבא אי אפשר היה לרכוש. הכונס לא היה מאשר הוצאה מסוג זה. הכונס היה מעוניין למכור את "מעריב". מה שיותר מהר. המנדט שלו היה להביא מזומן מישראל.
"מעריב" היה על גחונו. הוא הופיע, אבל הוא היה חנוק. האווירה במערכת היתה קשה, דחופה ומזמינה מחלוקת. אנשים נורמלים בדרך כלל נעשו סוכנים של שמועות ושל היסטריה. בריתות ישנות נפרמו. קואליציות שונות ומשונות נרקמו. בסופו של תהליך קצר למדי, שולמו עבור "מעריב" כ-15 מיליון דולר. לפי הערכות שפורסמו, עלות עבודת הכונס ואנשי צוותו בישראל, וסביב המכירה, הסתכמה בכמיליון דולר.
מינואר 92' ועד מרס 92', התנהלה מכירת "מעריב". מי היה שם. מי לא היה. צ'רני היה שם. ברי מדטרויט היה שם. בורמן מדטרויט היה שם. וז'אן פרידמן מפריז, איך לא. וקבלן מאזור השרון. ובעל מקומון מפתח תקווה. וקבוצת "הארץ", עזריליק עינב, אפרים ריינר, יוסי ורדי, איז'ו שני, אלי לנדאו, משקיעים אוסטרלים, קבוצת הולינג'ר, קונרד בלק הקנדי היו מעורבים ופעילים בעניין, או שנמסר שהם מעורבים. וציפי פרימו מחולון.
"הארץ" ואחרים היו רציניים, אבל לא מעט היו טרמפיסטים. מכירת "מעריב" היתה מקפצה לתשומת לב תקשורתית. לא מעט ישראלים מרוויחים הון-דימויי מאזכור שמם כמועמדים לרכישת עיתון. יצחק תשובה לא הפסיד מהסיבוב שלא הושלם בעניין רכישת "על המשמר". בעוד עשר שנים, תהיה כאן קהילה של ישראלים ש"עמדו לרכוש עיתון", והיקפה יצדיק בית כנסת משלה או קאנטרי קלאב משלה.
והיתה קבוצת דברת-יודקובסקי. לא ארחיב עליה כאן את הדיבור. הייתי חלק ממנה. היא ישבה ב"מעריב" בתפקידי מפתח. היה לה עניין ברור להמשיך עם העיתון. העולם חשב שלדברת אין שום בעיה לגייס 20-15 מיליון דולר לרכישת העיתון. יועץ התדמית משה תאומים אמר לי אז: "בשביל לקנות את 'מעריב', דברת צריך להרים רק שני טלפונים. טלפון אחד למשקיע, וטלפון שני כדי להתנצל בפני משקיע אחר על שלא פנה אליו." זה לא קרה. במהלך אותם שבועות, אהרן דברת אף יצא למסע בהודו.
ומשפחת נמרודי. מי שהקל ראש בכוונות של הנמרודים, עם בואו של הכונס האנגלי, לא היה הפחות באנשי העסקים בתל אביב. לא מעט הקלו ראש בהצהרה של הנמרודים שהם הולכים על "מעריב" כמעט בכל מחיר. העיתונות הישראלית נראתה עד אז, כמו על פי הגדרה, מחוץ לתחומם של הנמרודים.
מול אי-הנחישות של קבוצת יודקובסקי-דברת, מול קבוצת "הארץ" ששקלה פעולה עם שותפים, ומול מועמדים אזוטריים כליאון צ'רני האמריקני הנמרודים פעלו כארגון ממוקד, מתוחכם והחלטי. קניית "מעריב" לא היתה שעשוע עבורם, אלא משימה שאינה רק עסקית. הם עשו את בדיקות השווי המדוקדקות ביותר, והם הציגו בפני הכונס האנגלי את ההצעה המנוסחת ביותר כשהיא צמודה לתאריך: מחר בבוקר. אנחנו קונים את העיתון מחר בבוקר. והם יצרו קשר עם עיתונאי "מעריב". קשר חכם שנועד לפוגג את חששות העיתונאים מהדימוי הנמרודיי, שלא כלל עד אז נגיעה לתקשורת הישראלית. הפגישות עם העיתונאים היו חמות, מבטיחות חיים לעיתון המשותק ולעובדיו. עיתונאי "מעריב" יצאו מהפגישה לא כפי שנכנסו אליה. ההכרה כי ייתכן שהנמרודים מגיעים לעיתון התנחלה בפרוזדורים והחלה מרסקת התנגדויות ודעות קדומות.
השתתפתי בלא מעט פגישות עם הכונס האנגלי. היה ברור שהוא ממהר הביתה. לכינוס נכסים שכזה, בנסיבות מקסווליות שכאלה, יש קוד משלו: מזומן ביד, לא לאבד רגע. לכונס לא היתה כלל סבלנות לרעיונות כגון זה: "תן לעיתון להשתקם, השקע בו מעט, ואז תמכור אותו במחיר אטרקטיבי יותר". הוא רצה הביתה עם כסף ביד. הנמרודים הבינו עם מי יש להם עסק, הם ניגשו היישר ללב האינטרס של הכונס. "מעריב" נמכר להם. תוך יום נמסר כי צדיק בינו ועמוס שוקן שותפים של נמרודי ב"מעריב". השותפות פורקה תוך שבועות אחדים. נמרודי נשאר בעלים עיקרי. לדב יודקובסקי כ-5 אחוזים ב"מעריב".
מדוע קבוצת דברת-יודקובסקי איבדה נחישות בקרב על "מעריב"? ההיסטוריון הנ"ל לא יוכל להתעלם משאלה זו. העולם חשב שאחרי הפרישה מכלל, אהרן דברת צריך עיתון משלו. העולם חשב מה שחשב, ודברת חשב מה שחשב.
גלובס, 28.4.95