וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "עד שיום אחד" מאת הקולנוען שמי זרחין

7.6.2011 / 9:30

"עד שיום אחד", ספרו החדש של הקולנוען שמי זרחין, עוקב אחר שלושה עשורים בחיי גיבורו, שלומי, שנשאר נאמן לאהובתו הראשונה. קבלו הצצה

שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא א?לה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.

זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.

הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה נערמים שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים.

ערימות של מילים.

קודם היתה בראשו שלולית של מים, עתה היא נספגת ואת טיפותיה המתמעטות מחליפים פרטי התמונה הזאת. כל כך חזק היא נרשמת שגם אם ינערו את ראשו והמוני זיכרונות יברחו מאוזניו ויתפזרו באוויר של חייו, גם אז, כמו השמש, כמו הבוקר, היא תמשיך לעלות בכל יום מחדש ולא תתמעט –

שניהם על רצפת הגג המהבילה.
הוא נושם בקושי.
האובך שבשמים כבר פולח את ריאותיו והופך את דיבורו ללחישה.
היא צמודה לאורכו.
שפתיה קפוצות בחוזקה ועיניה דומעות הרבה.
שניהם מסתכלים למטה, אל החצר הלכודה בין בנייני המגורים.

*

שלומי גם מסתכל לצדדים. סביבם יש המון חתיכות שחורות קטנות שאמא שלו אמרה עליהן פעם, "זה בטח קקה של עכברים שמתרוצצים לי על הראש," ומיד הרימה קול על אבא של שלומי, "מתי כבר תביא מלכודות ותתפוס את העכברים האלה, מה אתה מחכה שיאכלו לי את הרגליים." ואבא של שלומי חייך ואמר, "אם כבר, הם בטח יאכלו את הרגליים שלי קודם, הרי כל הזמן את אומרת שהרגליים שלי מסריחות." ואמא של שלומי ענתה, "אני אמרתי מריחות, לא אמרתי מסריחות, אם הרגליים שלך היו מסריחות מזמן כבר הייתי מסלקת אותך מהבית ולא היית חוזר."

שלומי נצמד לא?לה ומנסה להתרחק מהקקה המגעיל של העכברים. א?לה אוחזת חזק בקצה הבטון, מביטה בעיניים לחות בכל האנשים שמנסים להוציא את גופתו של אביה דרך החלון. אף אחד לא יודע שהמפתח לדלת נמצא בכיס שלה. שעה ארוכה ניסו לפרוץ ואחר כך להיכנס מהמרפסת, בסוף היו חייבים לשבור את החלון וגם מבפנים לא הצליחו לפתוח את הדלת, כי המפתח טמון בכיסה והמנעול חלוד ועקשן.

בינתיים עוד ועוד אנשים הגיעו ללוות את אבא של א?לה, בעיקר כאלה שלא הכירו אותו ורק רצו לעשות כבוד או סתם לדחוף את האף, והיתה שמש קשה, כמו שבדרך כלל זורחת בלוויות, ואמא של א?לה, חנה, עמדה בצד ובכתה בפולנית, "למה רק בסרטים יורד גשם בהלוויות ופה השמש מרביצה לי." אף אחד לא הבין מה היא אומרת, בגלל הפולנית, אבל החזיקו אותה שלא תתמוטט ומלמלו, "מסכנה מסכנה, לא מספיק מה שעבר עליה במחנות." כל כך היו מרוכזים בה שלא שמו לב שא?לה בכלל לא שם, אפילו חנה לא שמה לב, או שאולי חשבה שמישהו כבר דואג לקטנה כדי שתוכל לבכות בשקט על מה שמחכה לה עכשיו בלעדיו.

פתאום א?לה מסתכלת בשלומי ומתחילה לצחוק. "אל תצחקי," הוא אומר, "יגלו אותנו," והיא עונה, "אבל מצחיק אותי שהזהו שלך נהיה קשה, אני מרגישה אותו דרך המכנסיים שלך." שלומי לא ממש מבין מה היא אומרת אבל מיד מתמלא בושה ומרגיש שפרצופו מתנפח ושפתיו תכף מתפוצצות. "אתה לא צריך להסמיק," היא אומרת, "זה טבעי שבנים כמוך נצמדים לבחורות משגעות כמוני ואז גם הזהו שלהם נהיה קשה." גם הפעם שלומי לא מבין אבל מחליט להתרחק ממנה קצת ונזכר שאמא שלו אמרה, "תהיה נחמד אליה כי היא מסכנה, ההורים שלה קשים ועלובי נפש, אבקת אדם מהמחנות, כל החיים שלהם רק אכלו קליפות של תפוחי אדמה קפואים ושתו שלג. אבל גם תיזהר ממנה כי היא ילדה יותר מדי בוגרת, היא ילדה זקנה."

שלומי כבר היה מבולבל. הבחילה מהקקה של העכברים, הצעקות בפולנית, השמש השורפת, ובעיקר הצחוקים והדמעות של א?לה. יותר לא הרים את ראשו ולכן לא ראה כיצד האנשים מסתבכים עם הגופה שמתקפלת ונשמטת וראשה נחבט באדן החלון. רק שלח מבט אחד קטן לא?לה וראה איך עיניה נפערות לנוכח המהומה שנהייתה שם בחצר, למרגלות הבניין שעל גגו הם שוכבים, כבר לא צמודים, רועדים, הוא מהבושה, היא מהאימה.

שלומי שאל, "אבל למה בכלל נעלת את הדלת?" וא?לה ענתה, "כי אני לא רוצה שיוציאו את אבא שלי."

"אבל הוא מת."

"אני יודעת, אני לא סתומה."

"את רוצה לעצבן את אמא שלך?" שאל.

"היא בכלל לא שמה לב שאני לא שם," ענתה, "אולי אני צריכה לקפוץ מהגג כדי שהיא תשים לב."

שלומי אמר, "אל תקפצי," וא?לה אמרה, "בסדר."

שני ילדים על גג ולמטה גופה יוצאת מהחלון.

ראשו של שלומי אוגר את התמונה הזאת אבל גם פונה אחורה, אל תמונות דהויות מרוב חבטות של שמש.

כמו למשל היום שבו אמרו ברדיו שהכינרת גואה ויש סכנה שהיא תציף את הקיבוץ. אמא של שלומי מיד אמרה, "את זה אני חייבת לראות, רוברט, תיכנס לטנדר שלך ותיקח אותנו." אבא של שלומי היה מקורר ולכן ענה לה בקול רטוב, "אני לא נוסע עכשיו עד שם רק כי מתחשק לך לראות איך הקיבוצניקים שאת שונאת טובעים בים."

"אני לא שונאת קיבוצניקים," אמרה בפרצוף נעלב, "זה שאחותך גרה בקיבוץ ואני לא סובלת אותה לא הופך אותי לכזאת מפלצת שרוצה לראות קיבוצניקים טובעים, תתבייש לך איך שאתה מדבר אלי, כל מה שרציתי זה לראות את הכינרת גואה."

בסוף הוא נעתר, קרע כמה חתיכות של נייר טואלט, דחף אותן לנחיריו כדי לעצור את הנזלת והלך לחמם את המנוע של הטנדר. אמא של שלומי הלבישה טוב-טוב את חיליק, אחיו הקטן והמצונן של שלומי, הסתרקה כמו לחתונה, ניקתה היטב את משקפיה וסיפרה לשלומי שהכינרת משתוללת כל כך חזק שאפילו הדגים התחילו לעוף, ואפשר להסתובב עם רשת של ציידי פרפרים ולאסוף אותם ישר מהאוויר.

ואז אמרה, "אולי תלך להציע לילדה החדשה להצטרף אלינו, בטח בחיים שלה היא לא ראתה כאלה דברים." שלומי סירב, הרי הוא עוד לא מכיר אותה בכלל, אבל אמו התעקשה, "לך ותעשה היכרות, תהיה נחמד אליה כי היא מסכנה, ההורים שלה כמעט נשרפו במחנות ובסוף גם זרקו אותם בטבריה במקום לעשות להם כבוד ולתת להם בית יפה בתל אביב או בירושלים."

שלומי יצא, ירד במדרגות, חצה את החצר וראה אותה יושבת על גדר האבנים כאילו מחכה רק לו. ואכן, ברגע שראתה אותו ירדה מהגדר ונעמדה מולו מחייכת.

"שלום לך," הוא אמר ברשמיות של אבא שלו כשהוא מדבר עם אנשים שבאים להזמין ממנו עבודות, "קוראים לי שלום אבל כולם קוראים לי שלומי."

אחת מגבותיה התרוממה. "שלום גם לך שלום ושלום גם לך שלומי," אמרה, "קוראים לי ישראלה אבל אני לא סובלת את השם אז שיניתי לא?לה ושלא תעיז לקרוא לי אחרת."

א?לה ישבה עם הוריה בתא האחורי של הטנדר כי הם לא הסכימו שתיסע לבד עם אנשים זרים, ואמא של שלומי לא נעלבה אלא דווקא הזמינה אותם בשמחה להצטרף. היא ביקשה מאבא של שלומי שיספר קצת בדיחות כדי לעשות להם טוב על הנשמה האומללה שלהם בגלל כל העינויים שעינו אותם. אבל כשהגיעו לכינרת ראו ששום דג לא עף באוויר וממילא לאף אחד אין רשת של ציידי פרפרים. "מי בכלל צד פרפרים בטבריה?" שאל אבא של א?לה והתגלגל מצחוק, ובגלל שהיה לו צחוק יפה, כמו שיר עם מנגינה מידבקת, געו כולם במקהלה.

אבא של א?לה, שמואל, היה נינוח. המבטים של אמא של שלומי וצחוקיה הקצובים עטפו אותו בנעימות והוא התחיל להשפריץ בדיחות, עוד אחת ועוד אחת, גלים של בדיחות משוגעות זרמו ממנו, ואבא של שלומי כבר לא היה צריך להתאמץ, וכולם צחקו הרבה, אפילו שלומי צחק למרות שלא הבין אף אחת מהבדיחות, ורק כשאמא שלו אמרה, "עוד רגע אני עושה במכנסיים," הוא דמיין אותה במכנסיים וסוף-סוף צחק באמת.

רק חיליק הקטן לא צחק. הוא נרדם עוד קודם, בנסיעה. "יותר טוב ככה," אמרה אמא של שלומי, "שיישן את המחלה שלו, אולי היא תעבור והוא ינשום כמו בן אדם."

"גם אני מצונן," אמר לה אבא של שלומי, "אבל לי את לא דואגת, רק לוקחת אותי לים בקור הזה." אמא של שלומי חייכה. "אתה לא ילד," ענתה, "אתה חמור גדול. תמצא לך מישהי אחרת שתרחם עליך בגלל שיש לך קצת נזלת," והוא אמר, "אולי באמת אני אמצא."

אחר כך אמא של שלומי הסכימה שיתרחקו טיפה ואפילו יכניסו את הרגליים למים, למרות שזה סוף ינואר והמים קפואים. אולי רצתה להיות לבד עם ההורים של א?לה, לשאול בחופשיות את כל השאלות שלה ולהכיר אותם לעומק.

שלומי וא?לה ישבו על שתי אבנים והתעקשו להשאיר את הרגליים במים, שבאמת היו קרים. שלומי ניסה להתעלם מהמבטים ששלחה בו ומהגבה המתרוממת אל המצח. א?לה הסתכלה ברגליו, בעורפו, במרפקיו, שם הרגיש הכי חזק את הזרמים מעיניה.

"למה אתה לא מדבר בכלל?" היא שאלה, והוא התבייש אבל ענה, "אני כן מדבר," והיא אמרה, "אתה לא," והוא אמר, "אין לי הרבה מה להגיד," והיא אמרה, "אני נראית לך מטומטמת?" והוא הניד בראשו לשלול את דבריה.

"אמא שלך הכריחה אותך להזמין אותי כי היא חושבת שאני טיפשה?"

שלומי שוב הניד בראשו, חזק יותר.

"אז אולי בעצם אתה ילד טיפש ובגלל זה אתה לא מדבר הרבה."

הפעם שלומי לא ענה ולא הניד בראשו אלא קצת נעלב וקצת הפסיק לנשום וקצת חשב שהיא צודקת.

לפתע הסיטה ממנו את מבטה. מולם, בתוך הכינרת, בסירת דייגים קטנה ורחוקה, התחילו אנשים לנופף בזרועותיהם, מנסים בכל כוחם למשוך את תשומת לבה של סירת משטרה ששטה שם ברעש גדול. א?לה היתה מרוכזת בשתי הסירות ושלומי ניצל את ההזדמנות והסתכל בה ארוכות, בשיער, בכתפיים, על קצה האף שלה הוא ספר שישה נמשים. בינתיים נעצרה סירת המשטרה ליד סירת הדייגים. בגלל המרחק ורעש הגלים לא ניתן היה לשמוע את דיבורי האנשים בעודם מנסים להגיע אל משהו שצף במים, אך התרגשותם ניכרה.

ואז, בבת אחת, חזרה להסתכל בו, לכדה את מבטו ואמרה, "אבל אתה יפה, בחורות משגעות כמוני מעדיפות יופי על טיפשות." שלומי לא הבין דבר, אך קולה היה נעים ופניו להטו.

האנשים על הסירות הצליחו לבסוף למשוך אליהם את הדבר הזה שצף במים, ובדיוק אז באה אמא של שלומי וביקשה שיקומו מיד. "אתם לא צריכים להסתכל לשם, זה כנראה איזה מישהו שטבע ומנסים להוציא אותו." "הוא מת?" שאלה א?לה, ואמא של שלומי ענתה, "איך אני יכולה לדעת, מה אני, דבורה הנביאה? ועכשיו תבואו מיד ואל תסתכלו יותר לשם, וגם כדאי שתוציאו מהר את הרגליים ממי הקרח האלה לפני שינשרו לכם הציפורניים." ויותר לא דיברו על זה, וא?לה הביטה מדי פעם בסירות ובאנשים שקולם לא נשמע, רק גופם נע במאמץ למשות את הגופה.

אחרי שבוע או יותר שמע את אמא שלו מספרת שהבת של השכנים היא זאת שזרקה את עצמה למים.

"מה זה זרקה את עצמה למים," אמר אבא של שלומי, "אפשר לחשוב שיש פה גשרים והדנובה זורם מתחתם. זה בסך הכול הכינרת."

"תתפלא," אמרה אמא של שלומי, "הכינרת מספיק טובה, לא צריך לנסוע לאירופה בשביל לזרוק את עצמך למים."

"טוב לדעת שהכינרת שלך טובה בכלל בשביל משהו," אמר אבא של שלומי, ואמא של שלומי התעצבנה ואמרה, "תיזהר שלא תעצבן אותי יותר מדי, יום אחד אולי גם תמצא אותי צפה על הכינרת, ואז אל תשאל את עצמך למה היא עשתה את זה."

"למה שתעשי את זה?" הוא שאל.

"בגללך, שאתה מעצבן אותי," ענתה.

"למה מכל דבר את עושה דרמה ומאיימת?"

"כי בסך הכול עשיתי לך טובה וסיפרתי לך על זאת שטבעה כי חשבתי שזה מעניין אותך, אבל אתה מיד מתנפח ועושה איקס על כל העולם."

"למה בכלל היא התאבדה?"

"מאיפה לי לדעת, אולי התאהבה."

"זאת התאהבה?" גיחך, "היא היתה מכוערת כמו הלילה, במי תתאהב?"

אמא של שלומי שוב התעצבנה. "למה, מכוערות לא מתאהבות?" אמרה, ולקחה את הכביסה והלכה.

שלומי מיד ירד לחצר וסיפר לא?לה, שישבה על גדר האבנים, את כל מה שאמא שלו אמרה. א?לה דווקא התרגשה ואמרה, "אני רואה שאתה כן יודע לדבר לפעמים."

עד שיום אחד // שמי זרחין, הוצאת כתר, 462 עמודים

  • עוד באותו נושא:
  • שמי זרחין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully