פרק ראשון: "זרמים באביב"

שנים עליזות –
ימי אושר וזיו –
חלפו נחפזות
כזרמים באביב!
מתוך רומנסה ישנה


הוא חזר אל חדר עבודתו אחרי השעה אחת בלילה. שילח את המשרת שהדליק את הנרות, ולאחר שהטיל עצמו לכורסה על יד האח, הליט את פניו בשתי ידיו.

מעולם לא הרגיש עייפות כזאת, בגופו ובנפשו כאחת. ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים; אחדות מן הגברות היו יפות, וכמעט כל הגברים הצטיינו בחוכמתם ובכישרונותיהם – וגם הוא עצמו שוחח איתם בהצלחה יתרה ואפילו הבריק בדיבורו... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae , (שובע עד זרא מן החיים), שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו – אותו "תיעוב כלפי החיים" – מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם.

אילו היה קצת יותר צעיר – היה פורץ בבכי בגלל התפלו?ת, הכעס, השיממון: מרירות ארסית וצורבת, כמרירותה של הלענה, מילאה את כל נשמתו. דבר מה טורדני-ומאוס, דוחה-ומכביד הקיפו? מכל העברים כמו ל?יל סתיו חשוך; והוא לא ידע כיצד ייפטר מן החושך הזה, מן המרירות הזאת. לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.

והוא שקע בהרהורים... ל?אים, איטיים ורעים.

הוא הרהר בהבלו?ת, במיותרו?ת ובזיוף הנדוש שבכל האנושי. כל גיליו חלפו עתה זה אחר זה מול עיני רוחו (לו עצמו מלאו לא מכבר חמישים ושתיים שנים) – ושום גיל לא יצא נקי מלפניו. בכל אחד ואחד מהם – אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון, אותו פיתוי עצמי מתחסד למחצה ובה בעת מודע למחצה – ישתעשע התינוק במה שישתעשע, ובלבד שלא יבכה – ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הז?קנה, ויחד איתה – אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכ?ל ומכרסם בכול... ואז – ט?ראח, לתוך התהום!

ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל... ים החיים לא הצטייר בעיניו גועש כולו בגלים סוערים כפי שמתארים אותו המשוררים; לא, הוא דמיין לעצמו את הים הזה רוגע וחלק ללא קמט, חסר כל תנועה ושקוף עד לקרקעית החשוכה; הוא עצמו יושב בסירה קטנה ומתנדנדת – ושם, בקרקעית החשוכה הזאת, הגדושה בטיט, בקושי נראות – כמו דגי ענק – המפלצות המכוערות: כל פגעי החיים, המחלות, הצער, הטירוף, העוני, העיוורון...

הוא מסתכל, והנה אחת המפלצות מסתמנת לה באפלה, עולה עוד ועוד אל פני המים, נראית ברורה יותר, ברורה להחליא יותר ויותר... עוד רגע קט – וכלי השיט הקל שהיא דוחפת בגבה יתהפך! אבל הנה היא שוב כמו דוהה, מתרחקת, צוללת אל הקרקעית – ורובצת לה שם, מתנועעת קלות במעמקים... אבל יום הפקודה יבוא – והיא תהפוך את הסירה.

הוא טלטל את ראשו, קם בקפיצה מן הכורסה, התהלך בחדר פעם-פעמיים מקיר אל קיר, ישב אל שולחן הכתיבה, הוציא מגירה אחר מגירה והתחיל לחטט בניירותיו ובמכתבים הישנים אשר רובם נכתבו בידי נשים. הוא עצמו לא ידע לשם מה עשה זאת: הוא לא חיפש דבר אלא סתם ביקש לפטור את עצמו על ידי עיסוק כלשהו מן המחשבות שעינו אותו.

מששלף כמה מכתבים שבחר באקראי (בתוך אחד מהם התגלה פרח יבש אשר סביבו נקשר סרט דהוי) – משך בכתפיו, ולאחר ששלח מבט אל האח השליכם הצידה, מן הסתם מתוך כוונה לשרוף את כל דברי ההבל המיותרים האלה. הוא הכניס בבהילות את ידיו פעם למגירה זו ופעם לאחרת, ופתאום פקח את עיניו לרווחה, ולאחר שהוציא לא?טו קופסה מתומנת לא גדולה, מעוצבת בסגנון ישן, הרים לא?טו את המכסה שלה. בתוך הקופסה, תחת שכבה כפולה של נייר כותנה מצהיב, היה מונח צלב קטן, עשוי מאבן הג?ר?נ?ט.

כמה רגעים התבונן בצלבון הזה באי-הבנה – ופתאום פלט צעקה חלושה... ספק צער ספק שמחה הצטיירו בפניו. הבעה כזאת עולה על פניו של אדם שמזדמן לו לפגוש באור?ח לא צפוי אדם שאותו לא ראה מזמן, אשר אהב אהבת נפש בעבר, והוא מופיע עתה מול עיניו במפתיע, אותו אדם עצמו – ובה בעת אדם שהשנים שינו אותו כליל.

הוא קם – וחזר אל האח ושוב ישב בכורסה – ושוב הליט את פניו בידיו... "אבל מדוע היום? מדוע דווקא היום?" חשב, והעלה בזיכרונו אירועים רבים שאירעו וחלפו זה כבר.

הוא נזכר...

אבל קודם כול יש לומר את שמו, את שם אביו ואת שם משפחתו. קראו לו סאנין, ד?מיט?רי פ?או?ולוביץ'.

ואלה האירועים שנזכר בהם:


זה קרה בקיץ של שנת 1840. לסאנין מלאו עשרים ושתיים, והוא טייל בפרנקפורט, בדרכו חזרה מאיטליה לרוסיה. לרשותו של סאנין לא עמד הון רב, ועם זאת הוא לא היה תלוי באיש, כמעט ללא משפחה. לאחר מותו של קרוב רחוק שלו הגיעו לידיו כמה אלפי רובלים, שאותם החליט לבזבז בחוץ לארץ לפני שיתקבל למשרה ממשלתית – לפני שיטיל על עצמו את העול הסופי, הרשמי, שבלעדיו לא היה מסוגל להעלות על הדעת קיום יומיומי מבוסס. סאנין מימש את כוונתו במלואה וכלכל את צעדיו בחוכמה, עד כדי כך שביום שהגיע לפרנקפורט נותר בידיו סכום הכסף המדויק שהיה דרוש לנסיעה עד פטרבורג. בשנת 1840 היו רק מעט מאוד מסילות ברזל; האדונים התיירים נסעו בעיקר בדיליז?'נסים.

סאנין קנה לו מקום נסיעה ב- Beiwagen, אבל הדיליז'נס היה אמור לצאת לדרך רק אחרי השעה עשר בערב. זמן רב נותר עד אז. למרבה המזל היה מזג האוויר נפלא – וסאנין, משסיים את ארוחת הצהריים במלון שהיה מפורסם באותן שנים, "הברבור הלבן", יצא לשוטט בעיר. הלך לראות את "א?ריאדנ?ה" של דאנ?ק?ר, שלא מצאה חן בעיניו במיוחד, ביקר בביתו של ג?ת?ה, שמכל יצירותיו קרא בעצם רק את "ו?רת?ר" לבדו, וגם אותו – בתרגום צרפתי; טייל לאורך גדת המ?יין, והשתעמם כיאה לתייר מכובד. לבסוף, אחרי השעה חמש בערב, עיי?ף, רגליו מאובקות, מצא את עצמו באחד הרחובות הצדדיים של פרנקפורט.

את הרחוב הזה לא היה מסוגל לשכוח זמן רב לאחר מכן. בחזיתו של אחד הבתים המעטים שב?ו ראה סאנין שלט: "קונדיטוריה איטלקית של ג'ו?באני רו?ז?לי". כך הכריזה הקונדיטוריה על קיומה בפני העוברים-והשבים. סאנין נכנס פנימה לשתות כוס לימונדה; אבל בחדר הראשון של הבית, שמאחורי הדלפק הצנוע שלו, על מדפים של ארון מצובע, כמו בבית מרקחת, ניצבו כמה בקבוקים ועליהן מדבקות זהובות וכמה צנצנות זכוכית ובהן צנימים, עוגיות שוקולד וסוכריות מציצה.

בחדר הזה לא היתה נפש חיה; רק חתול אפור עצם את עפעפיו בחוזקה וגרגר, רגליו נעות באוויר והוא שוכב על כיסא קלוע ליד החלון – וכדור גדול של צמר ארגמני נח על הרצפה לצד סלסילת עץ מגולפת הפוכה, מאדים בעוז בקרנה? האלכסונית של שמש מעריבה. רעש עמום נשמע בחדר הסמוך. סאנין עמד קצת היכן שעמד – ומשהשלים פעמון הדלת את צלצולו, הגביר את קולו ואמר: "אין פה אף אחד?" ובו ברגע נפתחה הדלת לחדר הסמוך, וסאנין נמלא פליאה בעל-כורחו.

אל חדר הקונדיטוריה נכנסה בסערה בחורה כבת תשע-עשרה, תלתליה הכהים פזורים על כתפיה החשופות וידיה החשופות מושטות קדימה; בראותה את סאנין מיהרה אליו מיד, תפסה את ידו ומשכה אותו אחריה, מתנשפת ומפצירה, מפצירה ומתנשפת: "מהר, מהר, בוא לכאן, הצילו!" לא מתוך אי-רצון לציית, אלא רק בגלל התפעלות יתרה לא הלך סאנין אחרי הבחורה מיד – וכמו נתקע במ?קום עומדו: הוא לא ראה יפהפייה כזאת מימיו. היא נפנתה אליו ואמרה: "בוא כבר, בוא!", בייאוש עמוק כל כך בקולה, במבטה, בתנועת ידה הקמוצה שהונפה בעווית אל הלחי החיוורת, עד שבו ברגע זינק אחריה אל הדלת הפתוחה.

בחדר שנכנס אליו בריצה בעקבות הבחורה שכב ילד כבן ארבע-עשרה, כולו חיוור – לבן עם גוני צהוב, כעין השעווה או ש?י?ש עתיק – על ספה בסגנון ישן, מרופדת בש??ער סוסים. הילד דמה להדהים לבחורה והיה מן הסתם אחיה. עיניו היו עצומות, כתם צ?ל של שערו השחור הסמיך היה מוטל על מצחו, שנראה כמאובן, ועל גבותיו הדקות הקפואות; מבין שפתיו המכחילות בצבצו שיניים חשוקות. נוצר הרושם שאינו נושם; ידו האחת השתלשלה מטה עד הרצפה, והאחרת היתה מונחת תחת עורפו. הילד היה לבוש ומכופתר, עניבתו ההדוקה לחצה על גרונו.

הבחורה זינקה אליו בצרחה.

זרמים באביב// איוואן טורגנייב, בתרגום פטר קריקסונוב, הוצאת כתר, 179 עמ'