עיתונות: סיפור אהבה
למיטב זיכרוני, בשנה הראשונה שלי בתיכון היה יום מקצועות, ובו היה צריך לבחור מקצוע שעליו רצית לשמוע ולקבל מידע. בחרתי בעיתונות. אין לי מושג מדוע. חלק מהסיבה היה קשור כנראה ללו?איס ליין וחלק אחר בספר נפלא שקיבלתי במתנה לחג המולד, שנקרא "אוצר של סיפורי עיתונות גדולים". העיתונאית שדיברה באירועי יום המקצועות היתה כתבת ספורט בלוס אנג'לס טיימס. היא היתה מרשימה מאוד, ובמהלך דבריה הזכירה את העובדה שיש מעט נשים בעסקי העיתונות. בעודי מקשיבה לה, התחוור לי לפתע כי אני רוצה מאוד להיות עיתונאית וכי להיות עיתונאית זו לבטח דרך טובה להכיר גברים.
כך שאינני זוכרת מה קדם למה: הרצון להיות עיתונאית או הרצון לצאת עם עיתונאי. שתי המחשבות התערבבו זו בזו לחלוטין.
עבדתי בעיתון בית הספר בתיכון ומאוחר יותר במכללה, ושבוע לפני תום לימודי בוולסלי בשנת 1962 מצאתי עבודה בניו יורק. הלכתי לסוכנות תעסוקה ברחוב 42 מערב. אמרתי לאישה שם שאני רוצה להיות עיתונאית והיא אמרה: "מה דעתך לעבוד במגזין ניוזוויק?" אמרתי בסדר. היא הרימה את שפופרת הטלפון, קבעה לי פגישה ושלחה אותי מיד לבניין ניוזוויק במדיסון אווניו 444.
האיש שראיין אותי שאל למה אני רוצה לעבוד בניוזוויק. אני חושבת שהייתי אמורה להשיב משהו כמו "כי זה מגזין חשוב מאוד", אבל לא היו לי סנטימנטים מיוחדים למגזין לכאן או לכאן. בקושי קראתי את ניוזוויק; באותם ימים הוא היה מספר שתיים עלוב למגזין טיים. לכן עניתי שברצוני לעבוד שם כי אני מקווה להפוך לכתבת. הוא מיהר להבטיח לי כי נשים אינן נהפכות לכתבות בניוזוויק. לא עלה אז בדעתי להתנגד לדבריו או לומר "אתה עוד תיווכח שאתה טועה בנוגע אלי." באותם ימים היה ברור וידוע לכול כי אם את אישה שרוצה לעשות דברים מסוימים, תצטרכי להיות היוצאת מן הכלל. התקבלתי לעבודה בתפקיד נערת דואר תמורת שכר של 55 דולר בשבוע.
מצאתי דירה עם חברה מהמכללה ברחוב ס?ליבן 110, בבניין לבנים לבנות מזעזע וחדש לגמרי בין רחוב ספרינג לפרינס. שכר הדירה היה 160 דולר בחודש, פלוס חודשיים ראשונים בחינם. המתווך נשבע לנו שהסאות' וילג' היא שכונה מתפתחת, שאו-טו-טו תהיה האזור הכי חם בעיר. התברר שאמירתו היתה בלתי נכונה למשך עשרים שנה לפחות, אז כבר נקרא האזור הסוהו, ואני עזבתי אותו מזמן. כך או כך, ביום סיום לימודי העמסתי את הדברים שלי על מכונית ששכרתי ושמתי פעמי לניו יורק. הלכתי לאיבוד רק פעם אחת: לא היה לי מושג שלא נכנסים למנהטן דרך גשר ג'ורג' וושינגטון. אני זוכרת שהייתי אחוזת אימה לגמרי כשהתברר לי שאני בדרכי לניו ג'רזי ושייתכן כי לעולם לא אמצא דרך לעשות סיבוב פרסה; וכך לנצח אמשיך לנסוע דרומה ולעולם לא אגיע לעיר שאליה חלמתי לשוב מאז שבגיל חמש הכריחו אותי הורי, בחוסר רגישות מוחלט, לעקור לקליפורניה.
משהגעתי לבסוף לרחוב סאליבן, התחוור לי שבמקום נחגג פסטיבל סנט אנתוני, שבגללו לא היתה חניה ליד הבית. בחזית הדירה שלי הוצב דוכן שטיגנו בו מין סופגניות שנקראות ספינג'. מעולם לא שמעתי על ספינג'. התרגשתי מאוד. חשבתי שיריד הרחוב יימשך חודשים ואוכל לאכול כמה צמר גפן מתוק שרק ארצה. חשבתי שיריד הרחוב יחזור בכל סוף שבוע במשך חודשים, אבל ברור כי בסוף השבוע שבא אחריו לא היה לו זכר.
לא היו נערי דואר בניוזוויק, רק נערות דואר. אם הייתם בוגרי מכללה (כמוני) שכתבו בעיתון הסטודנטים במכללה (כמוני) וגם בחורה (כמוני) התקבלתם לעבודה בתפקיד נערת דואר. אם הייתם בחור (לא כמוני) בעל אותם כישורים בדיוק, התקבלתם לעבודה בתור כתב ונשלחתם לאחד ממשרדי המגזין ברחבי אמריקה. זה לא היה צודק, אבל השנה היתה 1962, ואלה היו פני הדברים.
תפקידי היה פרוזאי ביותר: נערות דואר חילקו דואר. זה היה מזמן ממש, בתקופה שהיו כמויות עצומות של דואר שהגיעו בשקים גדולים לאורך כל היום. אלא שאני לא הייתי סתם נערת דואר; אני הייתי נערת אליוט. פירושו של דבר שבימי שישי בערב עבדתי עד שעה מאוחרת, ותפקידי היה להעביר טקסטים שנכתבו ושוכתבו הלוך ושוב בין הכתבים לעורכים, ששמו של אחד מהם היה אוסבורן אליוט. לעתים קרובות עבדנו בלילות שבין שישי לשבת עד שלוש לפנות בוקר, ואז היה עלינו לשוב ולהתייצב בעבודה בשבת מוקדם בבוקר, מועד הסגירה של ידיעות וכתבות הדסק הארצי ודסק החוץ. זה היה מרגש ומסעיר בסוג של חשיבות עצמית שהיא בעצם תמצית הקיום של עולם העיתונות: כשאתה חלק ממנו, אתה באמת מתחיל להאמין שאתה חי במרכז היקום ושהעולם שבחוץ כוסס ציפורניים בציפייה לעותק הבא של העיתון או המגזין שאתה עובד בו.
צמוד ללובי הכניסה היה מתחם סגור, מופרד בקירות זכוכית, ובו מכונות טלקס. אחד מתפקידי היה לתלוש את דפי הטלקס, שהכילו בדרך כלל ידיעות ששוגרו מכ?תבים במשרדי השטח של המגזין, ולהביא אותם למשכתבים או לעורכים. באחד הלילות הגיע טלקס ובו ידיעה שהתייחסה לבעלים של ניוזוויק, פיליפ גרהאם. ראיתי את גרהאם בכמה הזדמנויות. הוא היה גבר גבוה ונאה, בסגנון גבר שבגברים, שתצלומיו מעולם לא שיקפו נאמנה את הגבריות או את כוח המשיכה שניחן בהם; הוא נהג להסתובב במשרד מרעים בקולו, מספר בדיחות ומחייך חיוך גדול ומלא שיניים. הוא היה בשלב מ?ני של המ?ניה-דפרסיה שממנה סבל, אך איש לא ידע זאת; איש לא ידע כלל מהי מאניה דפרסיה.
גרהאם התחתן עם קתרין מאייר, שאביה היה הבעלים של הוושינגטון פוסט, וניהל כעת את הפוסט ואת אימפריית המו"לות ששלטה בניוזוויק. אלא שעל פי הידיעה שהגיעה בטלקס, גרהאם היה בעיצומה של התמוטטות, ואף ניהל רומן פומבי מאוד עם אישה צעירה שעבדה בניוזוויק. הוא השתולל באירוע כלשהו, ובמהלך ההשתוללות גם השתמש במילה "זין". באותה עת השימוש במילה "זין" נחשב לעניין מרעיש. זה אחד הדברים שמשגע אותי כשאני צופה בסרטים המתרחשים בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים; אנשים כל הזמן אומרים בהם "זין". תאמינו לי, איש לא השתמש אז במילה הזאת בחופשיות שבה זורקים אותה לאוויר כיום. ואומר לכם עוד משהו: לא שתו אז יין. איש לא התמצא בתחום היין, כלומר ברור שהיו אנשים שהיו בקיאים ביין, אבל מרבית האנשים שתו אלכוהול כבד יותר לכל אורך ארוחת הערב. באחרונה ראיתי סרט ואכלו בו פיצה טייק-אוויי בשנת 1948. בקושי היתה אז פיצה, שלא לדבר על טייק-אוויי. אלה כמה מהדברים שאני יודעת, והם חסרי כל ערך, ותופסים הרבה יותר מדי מקום במוח שלי.
התמוטטות העצבים של פיליפ גרהאם שהביאה בסופו של דבר להתאבדותו היתה נושא קבוע להתלחשויות בין העורכים. מכיוון שקראתי את כל ידיעות הטלקס ונמצאתי בטווח שמיעה של כל מילה שנאמרה, גם אם בלחישה, הייתי מרותקת לנושא. בניוזוויק היה ארכיון (שכונה "חדר המתים") ספרייה של קטעי עיתונות לצורכי תחקיר; ארכיונים הם אחת ההנאות הגדולות בעבודת העיתונאות. ניגשתי לארכיון ושלפתי את כל קטעי העיתונות על אודות פיליפ גרהאם וקראתי אותם בין שליחויות. הוקסמתי מהסיפור של הגבר המושך להפליא והאישה הצעירה שנישא לה. כעבור שנים קראתי באוטוביוגרפיה של קיי גרהאם את המכתבים שכתבו זה לזה, והבנתי שפעם היו מאוהבים, אך בזמן שעברתי על קטעי העיתונים לא יכולתי להעלות זאת בדמיוני. בקטעי העיתונות הצטיירה דמותו בתור צעיר שאפתן שנישא מתוך חישוב קר לבתו של מיליונר. ועתה התפוררו הנישואים לנגד עיני. זה היה דרמטי להפליא, ופיצוי מסוים על העובדה שעבודתי היתה בעצם עבודה שחורה ובזויה.
מקץ חודשים אחדים קודמתי לדרגה הבאה ביקום הנשי בניוזוויק: נהפכתי למ?ק?ט??ע?ת. עבודת המקטעת היתה לגזור עיתונים מרחבי המדינה למקטעים. כולנו ישבנו סביב משהו שכונה שולחן הקיטוע, מצוידות בסרגלי גיזור ובעפרונות סימון, גזרנו את עיתוני המדינה, ושיגרנו את המקטעים למדורים המתאימים. אם למשל ריפא מישהו סרטן בסנט לואיס, שלחנו את הידיעה למדור הרפואה. עבודת הקיטוע היתה עבודה איומה, וכדי להוסיף חטא על פשע הייתי גם טובה בה. אבל למדתי משהו: למדתי להכיר כל עיתון מרכזי באמריקה. אינני מסוגלת להצביע על תועלת כלשהי שצמחה לי מכך, אבל אני משוכנעת שהיתה כזאת. כעבור שנים, כשהתפתחה מערכת יחסים ביני ובין כתב של הפילדלפיה אינקוויירר, ידעתי לפחות איך נראה העיתון שלו.
אני לא זוכרת כלום / נורה אפרון, בתרגום אורית הראל, 123 עמ', הוצאת עם עובד