"פרח", אמרה ושלחה יד זהירה ללטף את ראשו.
עיניו נותרו קפואות, מסתוריות ושקועות במחשבות שלעולם לא יחלוק איתה. מתחת לעורו נולדה התכווצות מטרידה. ידה השתהתה עד שנרגע, ואז ירדה, מרפרפת על גבותיו.
"יותם פרח שלי", אביגיל שבה ואמרה, מדגישה כל הברה, "פרח".
משהו בו נפקח. "פרח שלי", חזר על דבריה בקול רפה.
היא נשקה על מצחו וחיבקה את גופו הדק. ל?ב?ה יצא אליו. היה בו יופי צלול ושובה לב: תווי פנים רכים שזהרו אל העולם בתמימות אין קץ, שפתיים מודגשות ועיניים גדולות בגוון ירקרק-בוהק. גם עיניה שלה היו ירוקות, ובעולם של בני אדם בעלי מבט חום ושחור היה בכך משום אות שניתן לפרש לטובה וגם לרעה.
הרוח הביאה איתה מן העיר את ניחוחו החם של לחם הערב מעורב בריח עשן. "עוד מעט נלך הביתה", היא לחשה על אוזנו. הוא ניסה לקום, מגורה מריח המזון. אביגיל משכה אותו אל חיקה, עדיין לא מוכנה להיפרד מן המתיקות שחיבוקיו השרו עליה. הוא נאבק להיחלץ. היא קירבה את פיה אל לחיו ונשפה ברוך על עורו עד שנרגע. אחר כך עצמה את עיניה ונשמה את ריחו, ריח מתוק חמוץ של ילד-גבר.
כשישובו העירה יהיה עליה להלך לצדו, כיאות. מאז ילדותו הייתה החורבה שבראש הגבעה הקירחת מקום המפלט שלהם. רק שם לא הפריע לה איש ליצור עם בנה את הקשר היחיד שבו נענה לה המגע.
"עוד מעט נלך", שבה ואמרה.
מגרונו התגלגל גרגור חרישי, והיא חשה בכוח הבלתי מרוסן שפעם בשריריו. הוא פער את פיו וצרח אל ההד שלרגליהם: "עוד מעט נלך! עוד מעט נלך!"
אביגיל ליטפה את עורפו וחשה בשריר שהתקשח למגעה. הוא פלט עוד כמה קריאות ואביגיל נטלה את ידו והעבירה אותה על שפתיה, נושפת עליה הבל חם.
היא סיגלה לעצמה את הנשיפה על עורו כדרך ליצירת קשר עוד כשנולד, לפני חמישה עשר חורפים. הוא היה תינוק שקט במיוחד, שלא בכה וגם לא פקח את עיניו עד שעברו שני מולדי ירח. כששמורותיו נפרדו לבסוף, היה בהן מבט מרוחק, מסתורי, ואלדד בעלה האמין שהוא חוזה במראות אלוהיים. אביגיל הייתה מפוכחת יותר. בליבה קינן חשש שמשהו השתבש. היא הניחה מתחת ליצועו צלמית קטנה של עשתורת, מלכת השמים, שתוליך אותו בבטחה בדרך שבחרה לו. היא לא האמינה בא?ל?ה, וגם לא באלים אחרים ששמותיהם נלחשו בחשאי כדי שלא יגיעו לאוזניהם של כוהני אדונ?י. אבל לא עלתה בדעתה דרך אחרת לבטא באמצעותה את אהבתה. היא לא יכלה לעורר את תינוקה בנשיקות, בערסולים או בחיבוקים. הוא נותר נוקשה ומנותק, אדיש אליה, כאילו רק גופו כאן ונשמתו מרחפת ברקיעים הגבוהים. אף על פי כן היא אהבה אותו, לא משום שיצרה אותו אלא מפני שבמהלך השנים הפך לתמצית של ישותה, של כל מה שהשקיעה בו והצליחה ללמדו.
עתה היו כל חושיו מרוכזים בחרדון שהתחמם על סלע בשמש אחר הצהריים. חרק גדול חתר באוויר. נחיריו של יותם התנפחו במתח. החרדון שלח לשון ארוכה וצד את החרק. יותם צחק, מסכם לעצמו בסתר מוחו את שראה. מבטו נדד הלאה. עיניו שוב הצטעפו ואביגיל ידעה שהוא קולט דבר-מה שעוד לא הגיע אל חושיה.
"הוא", אמר פתאום.
"מה?", שאלה, "מה עכשיו?"
"הוא! הוא!" קולו נעשה רם וחרד יותר. אביגיל ניסתה להבין את כוונתו לפני שיתחיל להתפרע. הוא פקח את עיניה באצבעותיו, אחז בסנטרה וסובב את ראשה לכיוון הדרך שלמרגלותיהם. תהלוכה של גברים מזוקנים, עטויי גלימות צחורות צעדה במרחק, נושאת טסי ארד מנצנצים ועליהם ירקות ונתחי גדיים שחוטים שקיבלו מן האיכרים בשדות, קורבן הערב.
"הוא! הוא!", שב יותם וזעק בהתרגשות.
אביגיל אימצה את עיניה. כוהני אדונ?י היו שקועים בהילוכם האיטי. הרוח נשאה אליה הדים של ניגון מונוטוני שזימרו. בראשם זיהתה דמות גבוהה וזקופה. חנן הנביא.
על אף המרחק שביניהם חשה אביגיל בעוצמה שקרנה ממנו. זקנו היה עבות וסמיך מזקנם של הכוהנים והוא שטף כאשד שחור על גלימתו הצחורה. קולו היה קשה ורם, וגם כשאמר דברים של יום יום הם יצאו מפיו כבשורה הרת גורל. עתה נדמה לה שהסב את ראשו אל הגבעה ונעץ בה מבט. לבה של אביגיל צנח. היא ידעה שאיש לא יעז להתקרב אל החורבה שבראש הגבעה, שם שכנו על פי השמועה רוחותיהם של תושבי העיר הכנענים שנטבחו עם הכיבוש. ואולם, בה במידה עלולה נוכחותה שם לחשוף אותה ללשונו הארסית של הנביא באחד מנאומיו הקנאיים.
"הוא! הוא!" צרח שוב הנער וקפץ.
הכוהנים הגיעו אל שער העיר ונבלעו מעבר לחומה. ענן האבק שהקימו שקע והדרך שבה ונגלתה. אישה פסעה שם באור העז ששלחה השמש הנמוכה. ידה האחת כיתפה צרור גדול עטוף בבד, והשנייה אחזה בזנבה של פרדה. הפרדה שלהם, עם הפס השחור שחוצה את גבה במדויק.
אביגיל נשטפה בזיעת תדהמה. "איך ראית אותם בתוך האבק?"
"איך ראית אותם בתוך האבק? איך ראית אותם בתוך האבק?" חזר יותם אחריה בארשת אטומה.
אביגיל צמצמה את עיניה, להיטיב לראות. על גב הפרדה ישב בעלה, גופו רכון לפנים בתנומה של אחר צהריים. היא החזירה את מבטה אל האישה. זו אינה משרתת. כבר יש להם אחת, ואלדד אף שהיה עשיר למדי חס על כל גרגיר שעורה ממזווהו; זאת גם לא בת-משפחה רחוקה שאלדד אסף לביתם. הדרך עלתה היישר מגת, הקרובה בערי הפלשתים, ולאף בית אב עברי לא היו שם שלוחות.
נשאר רק הסבר אחד.
היא שבה והשקיפה על האיש הקטן שהתנודד על גב הפרדה, ויכלה לדמיין את קורת הרוח שמן הסתם שפוכה על פניו. האישה החדשה שהביא תשכב אתו בלילות, ובימים תכין לו את המעדנים שאהב. אחרי תשעה חודשים, אולי קצת יותר, תעניק לו את הדבר שאליו נכסף יותר מכול יורש ראוי. בן שלם, לא פגום.
כמו בכל פעם שבה חשבה על הפגם, היא חשה מדקרה בשיפולי בטנה, תזכורת לאותו לילה כאוב שבו ילדה את יותם, וגופו שיסע את אברי-הי?ל?ד?ה שלה. באופן נפתל, היא אהבה את הכאב ואת ההרס שהשאיר בה. הייתה בכך הבטחה שלא תלד עוד ולכן גם חסינות בפני האיום של מוות במהלכה של לידה שריחף מעל נשים כה רבות. בשנים הראשונות, הכאב שב והתעורר, מלווה בנחלים של דם, בכל פעם שלא הצליחה לחמוק מתשוקתו של אלדד. בשל כך, עשה לו אלדד מנהג לרדת תכופות אל ערי פלישתים וכששב משם, היה שולח לעברה מבט מתריס, מבלי שידע עד כמה שימח אותה.
הפרדה, עם האיש שעליה והאישה האוחזת בזנבה, כבר עמדו בשער העיר. אביגיל עוד הרהרה רגע, תוהה מה תעשה, ומיד קמה ממקומה, הברישה את שמלתה מאבק ומלכלוך ואחזה בידו של בנה. "הביתה", אמרה.
"הביתה, הביתה", חזר אחריה אך לא זז ממקומו.
"מהר הביתה". במהלך השנים, סיגלה לעצמה בשיחותיהם את דיבורו המקוטע. לפעמים ניסתה לדבר אליו במשפטים ארוכים יותר, אך הוא היה נחרד וכורע תחת עומס הצירופים והמשמעויות שלא הבין. כששוחחה אתו, עשתה זאת בזהירות, כאילו אחזה בידיה קור דק, שעלול בכל רגע להישמט מידה, ואז שניהם יאבדו זה לזו. היא הייתה בת שלושים קיצים, ועוד מעט תחשב לז?קנה. איש לא אהב אותה מלבדו, ולו לא היה אדם מלבדה. ביחד הם היוו יחידה רופפת שהצליחה לשרוד בשולי חייהם של אלדד ושל העיר צובה.
אמנון ז'קונט/ אביגיל, הוצאת כתר