דבורה עומר, "נשבעתי אמונים"

הדבר קרה בליל חורף גשום, במוצאי שבת. באותו לילה הסתירו עננים כבדים את הירח והכוכבים. רוח חזקה נשבה והניעה את ענפי העצים בשדרה. ההורים יצאו והילדים נשארו לבדם בדירה ברחוב המגיד בתל-אביב.

רחל כבר נרדמה, ויצחק שכב במיטה וקרא.

פתאום הציף את החדר אור מסנוור של ברק, רעם חזק נשמע — ואור החשמל כבה.

"מה קרה?" התעוררה האחות הקטנה.
"כלום, תישני, תישני," הרגיע אותה אחיה הבכור.
"תן לי נשיקת לילה טוב," הושיטה אליו רחל את ידיה, אבל יצחק הביישן נרתע מפניה.
אחרי זמן מה נרדמה רחל שוב. הסופה בחוץ התגברה. הרוח ייללה, גשם וברד הצליפו בתריסים, ואפלה מוחלטת שררה בדירה.

יצחק חיכה שאבא ואמא יחזרו ויעשו משהו כדי שהאור יידלק שוב. הוא לא ידע מה השעה, כי לא היה לו שעון, כמו לרוב הילדים בזמנו.

סופת הרעמים והברקים נמשכה. ואולי אלה הבזקים ורעם פצצות, כמו שהשליכו הערבים לפני כשלוש שנים? הוא נזכר עכשיו איך הערבים התקיפו את היהודים גם בתל-אביב. הוריו היו עסוקים אז בהגנה על העיר, ונעדרו מהבית במשך שבועיים רצופים ויותר. באותם ימים השגיחה השכנה עליו ועל אחותו.
יצחק הקשיב לקולות המאיימים. הוא נזכר בסיפור על קופסת אבק השרפה שזרקו הערבים מהרכבת, שמסילתה חצתה את תל-אביב, ובמקרים אחרים שבהם תקפו הערבים את העיר. הייתכן כי גם הלילה אינו שומע רעמים אלא יריות רובים ואקדחים, כמו בעבר? הוא דאג, אבל לא היה לו את מי לשאול. לבסוף ירד ממיטתו וגישש את דרכו באפלה אל פתח החדר. הוא יצא אל המסדרון וצעד בחושך לאורך הקיר, נזהר שלא להיתקל בשום חפץ כדי לא להפיל דבר ובעיקר כדי לא להעיר את רחל.

יצחק התקרב לדלת הדירה הצמודה לשלהם, ועמד מולה רועד מקור ומפחד. הוא התלבט אם להיכנס ולברר אצל השכנים מה קורה בחוץ; אולי כדאי אפילו להעביר אליהם את רחל עד שההורים יחזרו, חשב. אבל במחשבה שנייה החליט לשמור על אחותו בעצמו: שוב אינו בן שבע, כמו שהיה במאורעות ההם. אמנם היה בין הצעירים בכיתתו, כיתה ה´, אבל אין ספק כי יוכל להשגיח על רחל בעצמו... הוא הסתובב וחזר לחדר הקטן, אך השאיר את דלתו פתוחה. אחר כך שכב במיטה, התכסה בשמיכה והחליט לא להירדם עד שהוריו יחזרו.

הם גרו בבית בן קומה אחת, שאותו חילק הקבלן לשתי דירות צמודות. באחת מהן גר הקבלן עם אשתו, ואת השנייה השכיר לרוזה ולנחמיה רבין. בדירה שלהם היו רק שני חדרים, שירותים ומטבח. יצחק היה בטוח כי מיד כשייכנסו הוריו לדירה הקטנה הוא ישמע אותם; אבל מה יהיה אם אבא ואמא לא יחזרו הביתה כל הלילה, כמו שקרה כבר בעבר?

יצחק המשיך להקשיב לקולות הרועמים בחוץ. הוא נזכר שאביו סיפר לו על הקרבות במלחמה הגדולה, שפרצה באירופה שנים אחדות לפני שנולד. מהסיפורים האלה ידע שמלחמה היא דבר רע, ולכן חשש. הוא הרגיש בדידות רבה, ולא ידע איפה הוריו – אך המשיך לחכות להם, בתקווה שעם בואם יתברר לו מה קורה בחוץ בלילה הסוער הזה, שבו נשאר רק עם אחותו ועם הקולות המפחידים באפלה.

למחרת, כאשר פקח את עיניו, ראה יצחק דרך השמשה בוקר סגרירי אפור. הרחוב שנשקף מהחלון נראה כרגיל. האם זה אומר שהלילה לא התחוללו קרבות? אבל אולי קרה משהו אחר בתל-אביב? מי פתח את התריס שהיה מוגף בלילה, ולמה? ייתכן שזה מישהו רע? לא, הוא העדיף להאמין שאלה היו הוריו, והתפלא איך לא שמע כשהם נכנסו. ליצחק היו שאלות אחדות אליהם.

הוא ירד ממיטתו וניגש אל פתח החדר. אביו התקדם לעברו – גבר נאה בעל בלורית שיער עבותה – וריח עשן המקטרת שלו הגיע לאפו.

"בוקר טוב," אמר נחמיה, והביט ברגליו היחפות של בנו, "נעל נעליים כדי שלא תתקרר".
"עכשיו חזרתם?" שאל יצחק, "לא נרדמתי כל הלילה. חיכיתי לכם".
"דווקא ישנת חזק מאוד כשהגעתי בחצות וכיביתי את האור שהשארתם דולק".
"לא הרגשתי שהפסקת החשמל נגמרה ושהאור נדלק שוב", אמר יצחק.
"אני מבין", ענה נחמיה; אבל בנו התקשה עדיין להבין. הוא הביט בחלון ושאל: "למה פתחת את התריס?"
"לא פתחתי אותו. הוא ודאי עף ברוח בזמן שאתה לא נרדמת", חייך אבא.
רחל, שקולותיהם העירו אותה, הצטרפה אליהם. היא הביטה על הדלת הסגורה בחדר הגדול.
"אמא עוד ישנה?" שאלה.
"כן, היא חזרה הרבה אחרי. התלבשו בשקט ואכין לכם ארוחת בוקר," אמר נחמיה, ופנה אל המטבח, שם טיגן לילדיו חביתות והניח אותן בצלחות. הוא פרס לחם, הרתיח את החלב ובישל להם ולאשתו דייסת קווקר, הכין קקאו ומזג אותו לספלים. הילדים התלבשו, נעלו נעליים גבוהות והציעו את מיטותיהם כפי שעשו בכל בוקר. אחר כך נכנסו גם הם למטבח.

"למה לא רחצתם פנים ולא צחצחתם שיניים?" שאל נחמיה לאחר שהביט בילדיו המנומנמים.
"כי המים נורא קרים", אמרה רחל. יצחק נזכר שוב בתקופת המאורעות. באותם ימים לא יכלו הוא ואחותו להיכנס לחדר האמבטיה, שהפך למחסן נשק של ארגון ההגנה. לכן נאלצו להתרחץ במי הברז בחצר, אלא שאז לא התלוננו על הקור... הבוקר יכלו להתרחץ בבית, אבל המים היו קפואים, והם רעדו מקור והסתפקו בשטיפה קלה.

לאחר שאכלו ארוחת בוקר שטפו הילדים את הכלים וסידרו את המטבח. נחמיה הדליק שוב את מקטרתו ויצא לרחוב לחפש את התריס שנפל. כשחזר והביאו, אמר לילדיו:
"קר מאוד בחוץ. אתם צריכים ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים".
"רק אם גם יצחק ילבש", אמרה רחל.
"אני לא אלבש מכנסיים ארוכים אף פעם", קבע אחיה. ורחל שאלה:
"גם כשתהיה מבוגר? גם כשתהיה אבא, או אפילו סבא, אתה לא –" נחמיה קטע אותה ואמר:
"אם תמשיכי לפטפט לא תספיקי ללכת עם יצחק לבית הספר".
"אז מה?" השיבה רחל, "אני דווקא אוהבת ללכת בבוקר עם הילדים מהכיתה שלי. אבל חוה ועוד בנות מהכיתה של יצחק רוצות ללכת איתי", היא סיפרה. אלה בוודאי ילדות המעונינות להתיידד עם רחל כדי להתקרב ליצחק, שיער נחמיה.

יצחק יצא מהבית בלי לחכות לה, ופגש ברחוב את אלי בעל בלורית השיער החום הפרוע. אלי היה בחברתה של רותי, שעלתה לפני שנתיים מגרמניה והיתה לא רק המבוגרת ביותר בכיתה אלא גם גבוהה ומפותחת מכל חברותיה. אחריהם רץ יהודה הנמוך והשמנמן, סקרן וידען שהעריץ את אלי ונהג להיצמד אליו. בדרך הצטרפו אליהם עמוס, שאהב תמיד לצחוק ולהצחיק, וחוה, התלמידה החרוצה ביותר בכיתה ה´. למרות היותה בת סוחר עשיר לבשה חוה בגדים פשוטים, כיתר חבריה. אחריהם הגיעה יעל היפה, בעלת גומות החן והקול הערב.

הילדים התקדמו לעבר בית החינוך ברחובות שחלקם לא היו סלולים. על האדמה החשופה צמחו עשבי בר ופרחו סביונים וחרציות. בשמים ריחפו עננים אפורים, ורוח קרה הניעה את ענפי העצים. הילדים דילגו מדי פעם מעל שלוליות, והביטו אחרי שיירת גמלים שחצתה את דרכם כשפניה אל יפו. כאשר התרחקה הביט עמוס הרזה והממושקף ברותי, ושאל בחיוך:
"מה פתאום התגנדרת הבוקר בנעליים חצאיות?"
"כי זה יותר נוח לי," התנצלה הילדה הבלונדינית והמנומסת, שעדיין לא התרגלה ללכת בנעליים גבוהות כיתר הילדים.
"אבל עכשיו חורף, ופה תל-אביב, לא ברלין", המשיך להתבדח הילד בעל השיער החום המתולתל, ועיניה התמלאו דמעות.
"מה אתה רוצה ממנה?" שאל אותו אלי בקול מאיים. אלי היה הבן החזק ביותר בכיתה.
"זה הכול מאהבה, רותי מוצאת חן בעיניו," הכריז יהודה יודע הכול והוסיף, "ואתה, עמוס, לטובתך – אל תתחיל עם הילד הזה, שמרביץ הכי חזק בכיתה".
"מה אני... מה כבר אמרתי?... זאת היתה סתם בדיחה", מלמל עמוס, מבוהל במקצת.
"ה?י תראו, הנה הזוג מכיתה ח´," הבחין פתאום יהודה באחיו של אלי ובחברתו, שצעדו לפניהם. הוא לא התאפק והוסיף, "שמעתם שמלבדם יש עוד זוג חדש בבית החינוך?"
"באמת? מי?" התעניינה יעל ונעצה בו את עיניה השחורות. כל מה שקשור באהבה עניין אותה מאוד.
"אולי די כבר עם הרכילות הזאת?" הציעה חוה, בעלת הצמות והעיניים החומות.
"כשנגדל יהיו גם בכיתה שלנו זוגות", קיוותה יעל, שהיתה מאוהבת באהבה, לא חשוב של מי למי, וניערה שיער מתולתל בגון הזפת.
"בטוח," קבעה רותי. אלי הסתכל בה, יצחק השפיל את עיניו בשתיקה, והאחרים המשיכו לדבר.