וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יופי טראגי מזכך: האלבומים החדשים של ניקו רגישים ומצמררים

דנה קסלר

31.5.2007 / 11:02

אחרי שסיימה להיות נערת צ'לסי של וורהול הוציאה ניקו שני אלבומים שזוכים עכשיו למארז מיוחד ומדכדכים את דנה קסלר

ניקו נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כנסיכת הקרח הבלונדינית והזוהרת מה"פקטורי" של אנדי וורהול, כוכבת סצינת האמנות של דאון-טאון ניו יורק באמצע הסיקסטיז, הפם פאטאל המסתורית ששרה עם הוולווט אנדרגראונד בתקליט הבננה. כבר אז התמכרה ניקו להרואין, ולקראת בסוף חייה, אשר נגדעו ב-88' בתאונת אופניים באיביזה, היא הפכה לסמרטוט, לג'אנקית מזדקנת שיופיה וזוהרה נעלמו כלא היו.

שני האלבומים של ניקו שיצאו עתה מחדש תחת השם "The Frozen Borderline" (עם שפע של בונוסים וגרסאות אלטרנטיביות) - "The Marble Index" מ-68' ו"Desertshore" מ-70' – מציגים את ניקו שבין שתי התקופות האלה: כבר לא הצ'לסי גירל הייצוגית של אמצע הסיקסטיז, ועוד לא הנרקומנית הבלה של שנות השמונים.

ניקו נולדה בשם כריסטה פאפגן בקלן שבגרמניה ב-38' והפכה לדוגמנית מצליחה באירופה בשנות החמישים. היא משכה אליה סלבז כמו מגנט: פליני ליהק אותה ל"לה דולצ'ה ויטה", בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הקליט איתה סינגל באנגליה והיא ניהלה רומנים עם כולם, מג'ים מוריסון ועד איגי פופ, אך למרות כל זאת היא הייתה כל חייה אישה קרה, מרוחקת ובודדה. זאת בדיוק האישה שאנחנו פוגשים בשני האלבומים האלה, שהם כנראה האלבומים המדכאים והמפחידים ביותר שתרבות הפופ הנפיקה מעודה, ולכן זה לא מפתיע שהם נכשלו מסחרית. כפי שג'ון קייל, שהפיק אותם, אמר:"'The Marble Index' הוא ארטיפקט, לא מוצר. אי אפשר למכור התאבדות".

גוש קרח מוזיקלי

כפי שניתן ללמוד מהסרט התיעודי עליה, "ניקו אייקון", שיצא ב-95', ומביוגרפיות שנכתבו עליה, ניקו מעולם לא הצליחה לתת את לבה למאהבים שלה והיא מעולם לא הרגישה בנוח עם יופיה החיצוני - חובבי הסברים פסיכולוגיסטים אף יקשרו את הנטייה שלה להרס עצמי לרצונה להשמיד את יופייה. אלה רק חלק מהסיבות בגללן היא לא אהבה את אלבום הסולו הראשון שלה, "Chelsea Girl", שהיה אלבום פולק-פופ נעים שהציג אותה בתור הנסיכה הבלונדינית של גריניץ' ווילג', ושעל שיריו חתומים שלל אקסים מפורסמים שלה, כמו בוב דילן, לו ריד וג'קסון בראון. ניקו לא רצתה להיות מזוהה עם סצינת בתי הקפה הפולקית של ניו יורק, היא לא ראתה את עצמה כנסיכה, אלא כמכשפה, ואחרי שנים כדוגמנית, כוכבנית ומוזה לאמנים אחרים, ניקו רצתה להיות פשוט היא. כלומר היא וההרואין.

את המוזיקה של "The Marble Index" ו"Desertshore" כתבה ניקו בעצמה, כאשר היא מלווה את עצמה בהרמוניום הודי (מספרים שעוד אחד ממאהביה המפורסמים, לאונרד כהן, הוא שהשפיע עליה לנגן על העוגב האקזוטי הזה). המפיק של שני האלבומים האלה - חברה הותיק מימי הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קייל – הקפיד להשאיר את קולה ואת ההרמוניום במרכז ולהוסיף להם קצת פסנתרים, כינורות וכלים אחרים, בצורה שלעולם לא תמיס את גוש הקרח המוזיקלי שניקו רקחה.

אחת הסיבות לכישלון המסחרי של האלבומים האלה הייתה הנסיון לשווק אותם כאלבומי פופ, היות ומבחינה מוזיקלית הם הושפעו בעיקר מהמוזיקה המינימליסטית של מלחינים כמו סטיב רייך, לה-מונט יאנג וטרי ריילי, ששלטה באוונגרד הניו יורקי של שנות השישים. אפשר להגדיר את המוזיקה של ניקו כקלאסית-מודרנית, אם כי בדיעבד היא השפיעה על הפופ הרבה יותר ממה שניתן היה לצפות בזמנו.

תמונת השחור/לבן של ניקו עם שיער שחור על עטיפת "The Marble Index", שם האלבום הלקוח משיר של המשורר הבריטי הרומנטי וויליאם וורדסוורת' והטקסטים העמוסים דימויי מוות, הניחו את היסודות להולדת המוזיקה הגותית של שנות השמונים. קשה לדמיין את התקליטים האייטיזיים האווירתיים של 4AD (בעיקר צמד הדארק-ווייב המפחיד Dead Can Dance) בלי ניקו.

ארי גולד

לצד המוות, הנושא שהעסיק את ניקו יותר מכל בכתיבת הטקסטים לאלבומים האלה היה בנה, ארי. ניקו הקדישה לו בברור את "Ari's Song" מ"The Marble Index" ו"My Only Child" מ"Desertshore" (באלבום הזה ארי שר בעצמו, בגיל שמונה, שיר בשם "Le Petit Chevalier"). גם ברבים מהשירים האחרים התייחסה ניקו להיותה אם – תפקיד שהיא מעולם לא הצטיינה בו למרות הקשר הרגשי העמוק בינה לבין בנה.

ארי נולד ב-1962, אחרי רומן קצר של ניקו עם כוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון. דלון הכחיש שהוא האב ומעולם לא הכיר בילד, אך העובדה שארי דומה לו שתי טיפות מים – כפי שאפשר לראות ב"ניקו אייקון" – מעידה אחרת. בשנותיו הראשונות הצטרף ארי לנדודים הבוהמיינים של ניקו, אולם אחר כך אומץ על ידי אימו של דלון ועבר לגור איתה בצרפת, למורת רוחו של דלון. כשיודעים את הסיפור הזה המילים "שוט, שוט מפה ילדי הקט/ תן לרוח למלא את לבך באור ושמחה/ שוט מפה ילדי הקט" ("Ari's Song") מקבלות משמעות מקאברית למדי. ניקו חידשה עם ארי את הקשר כעבור שנים, ודרדרה אותו להרואין. בדיעבד המשפט "עכשיו אתה רואה שרק חלומות יכולים לשלוח אותך לאן שאתה רוצה להיות" נשמע כמעט כמו נבואה.

על הרואין לאור נרות

האימפקט של "The Marble Index", בהיותו האלבום הראשון החושף את יצירתה של ניקו, הוא כמובן גדול מזה של "Desertshore", למרות שגם הוא אלבום מאוד מעניין. "Desertshore" קשור בקשר הדוק לסרט "La Cicatrice Interieure" של הבמאי הצרפתי פיליפ גארל, שהיה במשך מרבית שנות השבעים בן זוגה של ניקו (קטעים מהפסקול משולבים באלבום והצילום על העטיפה לקוח מהסרט). ניקו שיחקה בשורה ארוכה של סרטים של גארל, והאגדה מספרת כי השניים חיו ביחד – על הרואין ולאור נרות - בדירה ריקה בפריז, שאת רהיטיה הם הוציאו, את החשמל הם ניתקו ואת הקירות הם צבעו בשחור.

כפי שהסיפור הזה מרמז, האלבום הזה הוא לא פחות מורבידי ואפל מהקודם, אם כי יש בו כמה רגעים נגישים ונעימים יותר (אולי כי על ההפקה חתום, לצד קייל, גם ג'ו בויד), כמו בלדת הפסנתרים "Afraid".

האמת האמנותית של ניקו היא חור שחור של ייסורים, אימה ואבדון – מצד אחד יש ביופי הטראגי הזה משהו מזקק, אך במינונים גבוהים מדי האימה הופכת לקשה מנשוא. המוזיקה שלה היא נסיונית ואפלה, כאשר השילוב בין קולה העמוק והנמוך, המבטא הגרמני הקריפי והצליל של ההרמונים, מייצרים שירי קינה מקפיאי דם. שני האלבומים הקלאסיים האלה הם העדות של ניקו מגוש הקרח שהייתה כלואה בו כל חייה. ההרואין עזר לה להתמודד עם המקום המפחיד הזה ובסופו של דבר גם להמלט ממנו.

ניקו, "The Frozen Borderline" (התו השמיני)

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו
  • עוד באותו נושא:
  • ניקו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully