וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הטל בל כבד

רז יובן

17.6.2008 / 11:32

ב"מותה של בל" של ז'ורז' סימנון אין גואל ולא תבוא איזו נחמה. רז יובן עם רומן בו הסדר הקיומי קורס בברוטאליות

בערב אחד, שדומה לאינספור ערבים אחרים, נערה צעירה בשם בל נרצחת. באותו ערב שפרטיו המדויקים מתערפלים בתוך הבנאליות של השגרה, ספנסר אשבי מוקע כרוצח ברצח שלא ביצע. וכאן מתחיל הרומן היפה של ז'ורז' סימנון, שעוקר משאלת היסוד שמצויה בכל סיפור מתח – 'מי עשה את זה' – את ההיבט הפרקטי שלה, ומתדיין באפקט הפסיכולוגי שלה.

והנה הבהרות: בל, נערה בגיל ההתבגרות, נשלחת על ידי אמה לבלות זמן מה אצל חברת עבר שלה כריסטין אשבי, היינו – אשתו של ספנסר. ספנסר עצמו, מורה נורמטיבי חובב מלאכת יד בקהילה כל אמריקאית בחור כלשהו, מעולם לא החליף אלא כמה מילים חפוזות עם הנערה. ביום הרצח, הוא במקרה היה בבית. הוא במקרה היה לבד. הוא במקרה לא טרח לשאול את בל מה הצל שרובץ על פניה, רגע לפני שעלתה לחדרה וסיימה את הלילה בתפקיד של גופה. אז ספנסר אשבי לא רצח, אבל הוא סובל מבעיית טיימינג קשה שהשאירה אותו חשוך אליבי.

ונכון שהרצח מוליד חקירה. ונכון שהשוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה. ואפילו נכון שאם נעיין במסמכים הרשמיים נגלה שאשבי לא מופיע בהם כרוצח. רק שמרגע שהמרקם האחיד של החיים מצולק, האוכלוסייה ששלוותה הופרה, מזנקת לתיבת העזרה הראשונה ומחביאה את החתך מתחת פלסטר. והופה - היה דם והיה גועל נפש והנה נגמר. אשבי רצח. זה ברור. הוא הרי היה שם. אז עכשיו במטותא ממנו, שיישב בשקט בבית וייכנס לדמות וכולם יוכלו לנשום לרווחה. כי בטוח יותר לחיות בעולם שבו לכל שאלה יש תשובה. ולכל פשע נמצא פושע. וכל כלב בא יומו. רק הושט היד וגע בם.

האשמה הכוזבת שעוקרת את אשבי מהחיים השגורים, מעמתת אותו עם הזרות והניכור שממסכים את נפשו. מתוך הסגר הכפוי שמוטל עליו, מנגד לחיוכים המנומסים של אשתו, הוא פורם את החוטים שמהדקים את המציאות שעוטפת אותו כגולם, וחושף את האיכות הסינתטית שלה. ובסופו של דבר דווקא הפתרון האלים, הסוטה, האבסורדי, שחותם את המהלך המרתק שמוצג ביצירה, משקיט את העולם החשוך שנבנה בה, ומעניק לו תוקף.

ב"מותה של בל" אין גואל ולא תבוא איזו נחמה. המסתורין לא מתפוגג לתוך תהליך פענוח מרובה מסקנות והיקשים שתחילתו ברצח וסופו ברוצח ועכשיו אפשר ללכת לישון בשקט כי הצדק יצא לאור. יש פה סדר קיומי מעוקר רגשית שקורס בברוטאליות, וניצולים שמנסים להשתקם ובדרך דורכים על גוויה או שתיים, וקורבן שנוגע לראשונה בחיים רק ברגע שבו הוא גוזר על עצמו את קיצו.

ירח לקוי

יש יצירות שמייצרות אצלי תגובה אלרגית לא מנומקת, כמו לחתולים: אני רוצה לאהוב אותן, ובכל זאת הן עושות לי פריחה. ככה, כמו שהן, בלי להציק לי בעין, בלי לחבל לי בנשמה, ובלי לעצבן לי את הראש.

כך פחות או יותר מסתכם עבורי חלקו השני של הספר ששמור לרומן קצר אחר – "מכת ירח", שעוקב אחר מעלליו של צעיר צרפתי פותה וחרמן באפריקה בשנות השלושים. אף פה יש עיסוק – אם כי מינורי יותר - ברעיון של אשמה כוזבת, אבל בעיקר יש כאן סיפור על קולוניאליסט צעיר משולהב יצרים, שחושב עם הזין במקום עם הראש. אם לומר בקצרה, אז הגרסה היוקדת מוכת הקדחת של סימנון מחמיאה לו הרבה פחות מהחללים האפלוליים הצוננים, והייתי מעדיפה לשכוח לו את זה. אז נכון שזה טיעון שמא' עד ת' מסתמך על טעם אישי, אבל ספרות - כמו כל אמנות - מתלבשת לא רק על אינטלקט, אלא גם על רגש גולמי.

"מותה של בל", ז'ורז' סימנון, תרגם מצרפתית: יהושע קנז, הוצאת עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully