"אני מתנחלת. זהו מראה מקום גיאוגרפי. נקודת מבט. מצב משפחתי. מנבא הצבעה בקלפי. מרחב תודעה. נטיית לב. תכונה נפשית. אורח חיים" (19, 48). על הציטוט הזה חוזרת עמרוסי פעמיים בספר, והוא מזכיר את מילותיו של המספר ב"פרידה מברלין" מאת כריסטופר אישרווד: "אני מצלמה, שצמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב". גם ב"תריס" הצילום הוא כלי חשוב. גיבורת הספר, נעמה, היא צלמת שעבורה הצילום מהווה צוהר לעולם החילוני, לתקשורת, לתל-אביב איתה היא מנהלת יחסי אהבה-שנאה וגם כלי להבנה עמוקה יותר של האופן בו המתנחלים - היא, משפחתה, חבריה, שכניה נתפסים. אבל שלא כמו גיבור "פרידה מברלין" שמצלם את סביבתו ורושם מבלי לחשוב, ב"תריס"- כפי שמעידה השורה הנוספת המתלווה לציטוט שמוגש בשנית תמיד תובא עמדה, פרשנות, ולעיתים קרובות אף אצבע מאשימה לצד שיקוף המציאות: "אני מתנחלת. בעלי מתנחל. הילדים מתנחלים: בניין מתפעל. אתמול התנחלנו, גם מחר נתנחל" (48).
אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע לשעבר, אשת יחסי ציבור ועיתונאית, יודעת את העבודה. היא מכוונת לקהל קוראים רחב ומכירה את האמצעים העומדים לרשותה. היא יודעת אילו טריקים עובדים, אילו אמירות מקפיצות את קוראיה, מודעת לאופן בו המשפטים הפרובוקטיביים שהיא שותלת בספרה יחלחלו. אמירות שיגרמו לשני הצדדים לנוע באי-נוחות. עמרוסי מהלכת על קו התפר, גם בין מציאות לבדיון (יש קווי דמיון רבים בין הגיבורה לסופרת) וגם בין הקולות הקיצוניים משני עברי הקו הירוק, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, ערבים ויהודים. ממקום כתיבתה בהתנחלות בדיונית למחצה (אלרום/ טלמון) "מעבר להרי החושך, בהרים הנישאים של אחוזת אבות" (158), היא שולחת חצים, זורעת מחלוקות, מציגה את ריבוי הקולות והדעות ולא פוחדת לערער על הקיים.
הקריאה ב"תריס" לא מאפשרת לקוראים נינוחות, גם באגף התוכן, אך גם באגף העריכה. כשהמהלכים בעלילה מגמגמים, חלק מהדמויות מיותר ומספר סצנות מוצגות בצורה שבלונית שלא מקדמת את הסיפור, עולה הצורך בהידוק נכון יותר ובתפירה מדויקת יותר של מרכיבי העלילה. גם הדמות שעמרוסי יוצרת בספר, היא כזו שיוצאת מגדרה בשביל שנזדהה איתה - נכאב איתה, נבין את הבידוד שהיא חווה ואת מאבקיה - אבל כקוראים אנחנו נשארים מאחורי הגדר, מתקשים להתמסר לדמות המציפה הזאת, שאמנם רק לעיתים רחוקות "מתמסכנת" (205), אבל יורה את קשייה וחיבוטי הנפש שלה באופן שהיא מרחיקה את הקוראים ולא מצליחה ליצור אמפתיה. למרות אלו, ספר שמפעיל את קוראיו, תובע מאיתנו עירנות וקורא לנו לעבד מחדש את הדעות שלנו, הוא בכל זאת דבר חיובי.
שנת פולין
כמו נעמה מ"תריס", גם סיגל מ"כל היודע דבר" נופלת למשבצת אופי מאפיינת. היא פולניה. אמא שלה פולניה, בעלה פולני, וגם ילדיה פולנים בדרגות חומרה שונות (פולניות היא אמנם מחלה גנטית אבל השפעתה נחלשת ככל שהדור מתרחק מארץ המוצא). כשאמא של סיגל, ליאורה מורג - פולניה קשה, אשת חברה, דרמה קווין ומניפולטורית לא קטנה נעלמת, חייה של הבת מתפרקים. אם בפולניה חלק מהכעסים יוצאים אל האור וחלק נשמרים בבטן, במשפחת מורג מתמכרים לחיפוש אחר האמא וכועסים יותר ויותר על ההזנחה. סיגל מאידך, מצאה סוף סוף אמצעי שייחד אותה משאר הפולנים שבצילם היא חוסה, והיא כועסת על אמה האנוכית (אך לעולם לא תודה בכך) על שנטשה אותה כבר מזמן, עוד לפני ההיעלמות האמיתית.
בניגוד לסיגל שכואבת את האובדן ויומניה מעידים על אכזבותיה מאמה האנוכית גם בילדותה, לילדים לא ממש אכפת, להיפך, די נראה שרווח להם. "'אתה לא מכיר את סבתא שלי' אמרה אלה בנחרצות. 'היא לא עושה כלום אם אין קהל. אין מצב שהיא תיסע בחשאי לאיזשהו מקום וגם אם היא לא רצתה שאמא תדע, מה שלא הגיוני, כי הכי מכולם היא נהנית להטריף את אמא אבל גם אם כן, למישהו היא היתה אומרת. אחרת אין טעם מבחינתה'" (13). בעלה הטייס של סיגל גם הוא לא ממש מתאבל על אובדן החמות, ורק המעריצים שמגיחים מידי פעם מצטערים על ההיעלמות. אך סיגל לא מרפה. היא הופכת מגירות וארונות, מוציאה שלדים מקברם, מחטטת בפחי זבל וחופרת סודות בכדי שאמא תשוב אליה. יריבויות ישנות עולות אל האור, צדדים פחות נעימים של האם הנערצת נחשפים והשיירה עוברת.
לרגעים ממש מתחשק שיתגלה שסיגל היא זו שרצחה והעלימה את אמא שלה, שבעלה אולי, או אחד מהנכדים החליט להיפטר מהסבתא, אבל הדבר המעניין היחידי שהצלחתי לדוג הוא המפנה המפתיע בסוף הספר שאכן היה מוצלח והאיר אספקטים שמסבירים הרבה דברים על האופן שבו מתנהלת המשפחה.
"כל היודע דבר" הוא רומן ללא ערך מוסף, שהכתיבה בו נחמדה ותו לא. הוא לא מאתגר את הקוראים, אך מידי פעם - אם קוראים אותו כרומן משפחתי שבוחן את הפולניות באשר היא, ללא הבדל גזע ומין - אפשר להשתעשע ממנו ולהתבדר קלות. הנכדה הבי'צית שכל כך דומה לסבתא למשל, היא אחת מההברקות של הספר, אבל הדמות הראשית, אפעס, חיוורת ומשמימה למדי ומייצרת מועקה. כזאת שפולניות סוחבות איתן בלב כל החיים.