"נסענו שלוש שעות, תנו לראות את גלעד", אמרה עוד ישראלית שהגיעה למצפה הילה במהלך החג. הצורך של ישראלים רבים לחזות במו עיניהם בגלעד שליט נובע, כפי שהעידו רבים שהתראיינו למהדורות החדשות בסוף השבוע, מתוך איזושהי תחושת בעלות על שובו: "היינו איתו חמש שנים בכל רגע", אמרה אחרת לנעם שליט. "תנו לנו לראות אותו".
הצורך לראות ולגעת בשליט הוא גם שמניע את שידורי הטלוויזיה מאז נסגרה הדלת מאחורי ביתו של שליט. בזכיינית קשת החליטו בצדק שהאולפנים המיוחדים מיצו את עצמם וגם המהדורות מתחילות להעלות אדי דלק של שעמום ("הוא נחשף לפייסבוק", התבשרנו אמש), אין עוד שבויי מלחמה שניתן לראיין וגם אפקט הפרשנות של קרנית גולדווסר הסתיים. לכן הופק שם "הביתה", משדר כלאיים ששילב את הצד הדוקומנטרי של "עובדה" בהנחיית אילנה דיין והצד הבידורי, שעם כל הכבוד לדיין, אמור להביא רייטינג עם צביקה הדר ומיטב זמרי ישראל. דיין אחראית על שאלות ה"מה הרגשת כש..." והדר אחראי על הדמעה והלחלוחית בסוף. "מרגש", "החיים מורכבים אצלנו", "נזכרתי שאני צריך להסיר את הסרטים מהאוטו שלי" היו רק חלק מהמיטב של הדר אמש.
הדר הוא מוכר הרגש הטוב בישראל. הוא משדר הרבה פחות התנשאות ואג'נדה מיאיר לפיד, למשל. "הביתה" הוא משדר שתפור עליו, בוודאי להקלת כובד הראש שניסתה דיין לשוות בראיונותיה השונים, על אף שגם הם היו הרבה יותר לחיצה על דוושת הגז של הרגש מאשר הלחץ על כל המגרש של "עובדה". כשדיין ראיינה את אייל רז, בן דודו של שליט, האחרון החל לדבר על הכעס שיש במשפחה כלפי הממשלה הקודמת, ממשלת אולמרט. דיין של "עובדה" היתה עטה על הרגע הזה ומוציאה ציטוט שהיה גורם לאהוד אולמרט להחוויר, או לחילופין מקשה על רז ומעלה נימוקים נגד העסקה. אילנה דיין של "הביתה" שוב שאלה מתי הוא יראה את גלעד.
גלעד שליט חזר הביתה - סיקור בוואלה! תרבות:
תופעת הביבי-גמפ: למה זה מכעיס כל כך?
סיקור שובו של גלעד שליט: היום של יונית לוי
אהבתם את "הביתה"? ספרו לנו בפייסבוק
למרות ההססנות בראיונות עצמם, החלק שהופק על ידי מערכת "עובדה" היה ראוי להישאר לבדו ב"הביתה". שם, לצד הראיונות היחסית רלוונטיים של דיין (ד"ר גרשון בסקין שהיה מעורב בעסקה, קצינת הנפגעים שטיפלה במשפחת שליט ובן הדוד), הוקרנו שלוש כתבות תעודה מעולות של שישה במאים שונים ומצוינים בתחומם, מיורם זק ועד דורון צברי. הכתבות חולקו לצמדים הגיוניים מבחינה תמטית ויצרו את אלמנט העומק שכה חסר בעיסוק הלא ייאמן בנושא שליט בימים האחרונים.
הסט המצטיין היה זה שליווה אב שכול שרוצחי בתו שוחררו בעסקה לצד הצצה לעבודתו של כתב השטחים של "הארץ", אבי ישככרוף, בעודו מסקר את חגיגות שחרור האסירים. כל השאלות הקשות היו שם, כל טווח הרגשות, כל זוויות הצילום והאמירה שאפשר לדרוש מכתבות מהזן הזה. אפשר היה לחלוטין להסתפק בהן ולוותר הפעם על ריטה מבצעת את "מחכה" שנכתב בכלל בהקשר של סיום נישואיה וגם על "כאב של לוחמים" שחשיבותו לשיח סביב הלם קרב גדולה דיה מבלי לערב בו שבויים.
למרות הבעיות הללו, "הביתה" הצליח לא לגלוש לציניות - אותה תכונה שנדמה שנעלמה בימים האחרונים מהשיח הישראלי, עם חזרתו של שליט. אלא שלצד האולפן והשירים המיותרים, ההבטחה להקרנת בכורה לקליפ של אריק איינשטיין שהסתכמה באוסף תמונות סטילס מיום שחרור שליט (בקליפ בטלוויזיה, כן?) היתה חזרה למחוזות המוכרים והרעים של הטלוויזיה המסחרית. אלו ימים שבהם אפשר להכיל גם את החוצפה שבדרישה "להוציא את גלעד שליט, שנראה אותו" וגם משדרים בעייתיים כמו "הביתה". ימים אלו, כמו כל דבר, דינם לחלוף.