"זה לא נגמר עד שזה נגמר" שר לני קרביץ באחד מלהיטיו הגדולים, והקריירה הקולנועיות שלו מוכיחה שזה אכן כך. רק בעשור החמישי לחייו, ויותר מעשרים שנה לאחר צאת אלבומו הראשון, התחיל המוזיקאי גם לשחק בסרטים, ועד עתה הפריחה המאוחרת הזו מצמיחה פרחים יפים.
לפני שלוש שנים הופיע קרביץ ב"פרשס" של לי דניאלס, דרמה עטורת מועמדויות ופרסים, כולל אוסקר אחד, שגם נהיתה להיט מסחרי מפתיע. השנה הוא משתתף ב"משחקי הרעב" של גרי רוס, העיבוד הקולנועי לסדרת רבי המכר שיגיע בסוף השבוע הבא לאקרנים בארצות הברית ובישראל, וכבר מעורר היסטריה. לפי ההערכות באמריקה, הוא צפוי ליהנות שם מפתיחה קופתית מפלצתית, עם הכנסות בסך 130-150 מיליון דולר - מספרים מהסוג ש"דמדומים" ו"הארי פוטר" רשמו רק בפרקיהם האחרונים.
קרביץ, אם להשתמש בסלנג השגור מן השנים הראשונות לפרסומו, מתגלה במפגש אישי כאדם הכי "קול" שאפשר לתאר. את ההיסטריה סביב "משחקי הרעב" הוא לוקח בקלות, ולפריצה הקולנועית שלו מתייחס בטבעיות.
"מבחינתי, הנוכחות שלי במסך הגדול היא בסך הכל סגירת מעגל מתבקשת", הוא אומר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות, שמתקיים בלוס אנג'לס לקראת צאת הסרט. "רבים שכחו את זה ואחרים לא יודעים זאת מלכתחילה, אבל בילדותי, החלום שלי היה להפוך לשחקן. גם עשיתי באותה תקופה תיאטרון וטלוויזיה ופרסומות ובלה בלה בלה, אבל אז המוזיקה נכנסה לחיי, והחלטתי להקדיש לה הכל ולוותר על השאר. עם זאת, במשך כל הקריירה המוזיקלית שלי, המשכתי לאהוב קולנוע ובאיזשהו מקום גם המשכתי לרצות להופיע בסרטים".
למה זה קרה רק עכשיו? איך זה שפתאום התחילו להגיע הצעות?
"הן הגיעו כבר קודם במשך כל השנים האלה, למען האמת. אבל הן לא היו מעניינות במיוחד. הניחו לפתחי אסופה של קלישאות, ולא ראיתי טעם לעשות סרטים רק כדי שהמפיקים יוכלו להגיד שהם ליהקו את לני קרביץ ושאני אוכל להגיד שאני שחקן קולנוע. אבל אז הגיע 'פרשס', שהיה תפקיד מוצלח בסרט מוצלח, ומשם והלאה אני באמת מקבל יותר הצעות, ובטח שיותר הצעות טובות. 'משחקי הרעב' למשל".
התלהבת מההצעה כי היית מעריץ של הספרים, כמו רבים מאנשי הצוות?
"לא, האמת שלא. כנראה שהייתי קבור מתחת לסלע כל הזמן הזה או משהו, כי לא ממש שמעתי עליהם. אבל מן הסתם קראתי אותם כדי להחליט אם לקחת את התפקיד, ואהבתי את מה שגיליתי. גם את העלילה כולה וגם את הדמות שלי".
אם במקרה גם אתם ביליתם את השנים האחרונות קבורים מתחת לסלע, נזכיר כי "משחקי הרעב" מתרחש בדיסוטופיה, שהיא מעין הקצנה סאטירית של האקלים התרבותי העכשווי. עולם פוסט-אפוקליפטי זה מחולק ל-12 מחוזות, ומדי שנה הממשלה הטוטליטרית כופה על כל אחד מהם לשלוח לזרועותיה נציגים בגיל הנעורים. זאת, כדי לארגן משחק טלוויזיוני אכזרי, שבו כל אלה ייאלצו להילחם אחד בשני עד מוות להנאת הצופים ולרווחת האינטרסים של השלטונות, בלי תחקירים במוספי סוף השבוע ובלי שימועים של מועצת הרשות השנייה.
מבין בני הנעורים הללו, בולטת במיוחד קטניס (ג'ניפר לורנס), המתגלה כמתמודדת המיוחדת והחזקה ביותר שאי פעם התחרתה במשחקים, דבר שעשוי להיות לו השלכות הרות גורל.
לקטניס, כמו לשאר המתמודדים וכיאה לתחרות ריאליטי, יש מורה דרך שמוצמד לה סטייליסט בשם סינה, שאותו מגלם קרביץ. כך למעשה הזמר-שחקן לוקח חלק פעיל בסאטירה של הסרט על העולם הטלוויזיוני הנוכחי ובאותות האזהרה שלו לגבי הגלגולים העתידיים שעלולים להיות לתוכניות המציאות, והוא שמח להרחיב על כך את הדיבור.
"לפני כמה ימים עשיתי משהו שאני לא עושה אף פעם, וראיתי 'אמריקן איידול'", הוא אומר בהקשר לכך. "ומה אני אגיד לך? אני יודע שככה זה עכשיו, ולא נעים לי מכל החברים שלי ששופטים שם, ועדיין אני חייב לומר אין לתוכניות ריאליטי יותר ערך מאשר לכלים חד-פעמיים".
מה הכי מפריע לך בהם?
"מפריע לי שהתוכניות האלה, 'אמריקן איידול', 'The Voice' וכדומה, הן בעצם תחרויות קריוקי. הן לא באמת קשורות למוזיקה או לאמנות. במקום מה שיש עכשיו, הייתי רוצה לראות תוכנית שבה מנסים למצוא את האמן המוזיקלי הגדול הבא, ולא את מלך הקריוקי הנוכחי. במצב הנוכחי, מטריד אותי לחשוב שרוב האנשים שאחראים למורשת המוזיקלית שלנו היו נשלחים הביתה בידי הריאליטי. בוב דילן, למשל, אתה חושב שהוא היה מצליח ב'The Voice'? ברור שלא".
ואתה?
"אני..מממ, לא יודע, לא יודע, כנראה שכן. עדיין, זה לא משנה את דעתי על ההווה של הריאליטי ועל העתיד שלו. זה ייגמר רע".
בתוך כל התמונה הקודרת שהספר והסרט מציגים, אתה חושב שיש להם גם מסר אופטימי?
"כן, בהחלט. בשנה האחרונה ראינו הרבה מקרים שבהם צעירים נלחמו על משהו שחשוב להם כדי לשנות לטובה את העולם והצליחו בכך, ובהתאם לזאת גם 'משחקי הרעב' מראה איך אדם אחד יכול לעשות שינוי, אם רק מספיק יאמין בזאת. מעבר לכל, מה שהסרט אומר זה שלאנשים יש חשיבות ושלמעשים שלהם יש השלכות, וזה משהו שטוב שהקהל, בעיקר זה הצעיר, ישמע".
דמותו של קרביץ מעצבת לגיבורה שלל בגדים ססגוניים, אבל היא עצמה מתהדרת בלבוש פשוט למדי, הפוך לחלוטין מזה שהשחקן-מוזיקאי עוטה בדרך כלל בהופעות. "זה לא מה שחשבתי בהתחלה", הוא אומר על כך. "חשבתי ללכת עם הדמות הזו רחוק, משהו בסגנון עיצוב התלבושות של כריס טאקר ב'האלמנט החמישי'. אבל הבמאי גרי רוס החליט על כיוון קלאסי יותר, סטייל טום פורד. בסיכומו של דבר, זה דווקא היה נחמד. לא הייתי צריך לטרוח יותר מדי, אלא פשוט לשים על עצמי מכנסיים וחולצה, וזאת היתה הקלה מסוימת".
מעבר לעניין הביגוד, הרגשת נוח בזמן הצילומים?
"כן. תראה, אמנם אין לי הרבה ניסיון קולנועי, אבל אני לא באמת צריך כזה, כי משחק ומוזיקה זה בעצם אותו דבר. הרי אם הבמאי מסתכל במוניטור ולא מרוצה ממה שהוא רואה, הוא אומר לי תתחיל מחדש והפעם תעשה את זה במנגינה אחרת. ואם אני מנגן ומרגיש שמשהו חסר, אז אני מתחיל מחדש והפעם מנגן בתור דמות אחרת. מוזיקה זה משחק ומשחק זה דבר מוזיקלי".
לקרביץ, שמן הסתם הרוויח הון רב עוד לפני ההופעה ב"משחקי הרעב", יש שלל נכסי נדל"ן ברחבי העולם, אך את רוב זמנו הוא מעביר בדירתו בפריז. "צרפת זה המקום שאליו האמריקאים שולחים את השחורים שהם לא מצליחים לעכל", הוא אומר על הקשר שלו למדינה. "באמריקה לא ידעו מה לעשות עם האלבום הראשון שלי, אז שלחו אותי לפריז. העיר הזו בעצם עשתה אותי. שם הקריירה שלי התחילה, ואני עדיין נהנה לחיות בה". מעבר לעובדה שקרביץ הוא אמריקאי בפריז, מוצאו יהודי והוא הביע לא פעם קשר חם לשורשיו. עם זאת, מעולם לא הופיע בישראל. לדבריו, זה סוף כל סוף יקרה השנה.
"אני אבוא השנה לישראל, רק צריך למצוא תאריך", הוא מצהיר. "מזה זמן אנחנו מנסים לראות מה יהיה המועד הכי נוח להופעה. כיוון שהלוח עמוס, קשה למצוא לזה משבצת, אבל אני בוודאות אעשה זאת. אני מחכה לכך, האמת. יוצא לי לפגוש לא מעט ישראלים באירופה ובאמריקה והם אומרים שאני חייב לבוא ושיש לי מעריצים במדינה, אז אשמח לפגוש אותם".
האמת שאני אפילו מכיר ילדה שקראו לה בשמך.
"באמת? אני יודע שיש חנות שקוראים לה 'קרביץ'. מישהו פעם אפילו הביא לי שקית שלה, אבל כמובן שאני לא באמת קשור אליה".
"משחקי הרעב": איפה ומתי אפשר לצפות?
"משחקי הרעב": הטרילוגיה מסתיימת בספר מקורי ומדכדך
"משחקי הרעב": לא יכולים לחכות לסרט? שתפו אותנו בפייסבוק