וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"משחקי הרעב": איך השואה השפיעה על הבמאי גרי רוס?

גרי רוס, במאי "משחקי הרעב", לא מכחיש שהושפע מהשואה בעיצוב הסרט, ומגלה איך שמר על האלימות שבמקור בלי להרגיז את השמרנים באמריקה. בלעדי

עוד לפני הפצתו ובטח שלאחר הקרנותיו הראשונות הושווה "משחקי הרעב" לכל דבר אפשרי. בין השאר, השוו את העיבוד הקולנועי לסדרת רבי-המכר של סוזן קולינס לתוכניות הריאליטי ולמשחקי הגלדיאטורים ברומא, לסרטים חדשים מסוגם של "דמדומים" ו"באטל רויאל", וגם לסרטים מעט נושנים יותר, למשל "הנרדף", "בעל זבוב" ו"המשחק המסוכן ביותר". נוסף לכך, ולא רק בגלל חוק גודווין, קשה לומר שהוא לא מזכיר במובן מסוים דימויים של השואה.

הסיבה לכך היא שהסרט, כזכור, מתאר מציאות עתידנית שבה הממשלה נוהגת לאסוף מדי שנה נערים מכל המחוזות שבמדינה, לבחור כמה מהם באופן שרירותי ולהשליך אותם לתוך שעשועון ריאליטי אכזרי ועתיר רייטינג במיוחד. בסצנה המתארת את האיסוף הזה יש מלכתחילה ממד המזכיר תמונות שראינו בסרטים על מחנות הריכוז, ונדמה כי התסריטאי-במאי גרי רוס מדגיש את הדמיון הזה.

בשיחה עם רוס, שמתקיימת לאחר הקרנות בכורה של הסרט בלוס אנג'לס, אני תוהה אם זו הרגישות היהודית שלי שהובילה לחשוב כך. "קודם כל, גם אני יהודי, אז אנחנו מסתכלים על זה באותה צורה", הוא אומר. "דבר שני, אני חושב שבלי קשר לכך, יש בזה משהו. הסצנות הללו אכן מזכירות דימויים מסרטי שואה, ואיך אפשר שלא? הדמיון הזה הוא בלתי נמנע. אחרי הכל, אנחנו מתארים כאן מצב שהממשלה אוספת אזרחים, ואז עושה סלקציה ובוחרת לגרש כמה מהם, וסיטואציות שכאלה לעד יזכירו לנו את השואה. אי אפשר לראות ילדים שמהגרים בכפייה לאיזשהו מקום בלי לחשוב על זה. האם טרחתי להדגיש עוד יותר את הדמיון המובנה ממילא? בדיעבד, זה נראה שכן, כי הצורה שבה קיבצתי את הדמויות וצילמתי אותן מלמעלה מזכירה את המבע הקולנועי בסרטי שואה. אבל בזמן אמת, זה לא היה מכוון, זה פשוט משהו שנבע מן התת-מודע שלי".

211 מיליון הדולר ש"משחקי הרעב" הכניס ברחבי העולם כבר בסוף השבוע הראשון להפצתו הפכו אותו למוצר המצליח בקריירה של רוס. אך גם לפני כן, הוא בדרך כלל שבע נחת מעבודתו. היוצר, בן 61, חתום בסך הכל על מעט סרטים – אבל כמעט כולם התקבלו היטב. ב-1988 כתב את התסריט המועמד לאוסקר של הלהיט "ביג". חמש שנים לאחר מכן שיחזר את ההישג עם הקומדיה המצוינת גם כן "דייב", וב-1998 ביים לראשונה תסריט שכתב – "פלזנטוויל". הוא שוב לקח הפסקה ארוכה, וחזר ב-2003 לביים את "סיביסקיט" עתיר המועמדויות לאוסקרים, ולאחר אתנחתא נוספת חזר עתה עם "משחקי הרעב".

על פניו, זו אמורה היתה להיות אחת המשימות הקשות בקריירה שלו – בכל זאת, נדמה כי לא פשוט להביא אל הבד סדרת ספרים אהובה בסדר הגודל של "משחקי הרעב", ולעשות זאת בלי להרגיז את המעריצים שלה מצד אחד ובלי להרחיק ממנה מעריצים פוטנציאליים עתידיים מצד אחר. בהתאם לכך, רוס יודע שמצפים ממנו לפטם את התקשורת בסיפורים על שלל האתגרים שעמדו בפניו, אך הוא מבכר דווקא להנמיך את האש – "אני יודע שאני אמור לספר כמה מלאכת העיבוד היתה קשה, אבל האמת שזה היה די קל", הוא מכריז. "ברגע שקראתי את הספרים ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ומכאן והלאה, למען האמת, הכל הלך די בקלות. המקור של קולינס היה כל כך בהיר ומגובש, שלא ממש נותרו לי אתגרים".

מהו מבחינתך היחס האידיאלי בין סרט והמקור הספרותי שלו?

"ובכן, סוזן באה אליי אחרי ההקרנה ואמרה לי שהעיבוד הקולנועי שלי משלים את הספר. זו היתה בעיני המחמאה הכי גדולה שיכולתי לחלום עליה, כי זו בדיוק היתה המטרה מבחינתי: אני חושב שעיבוד קולנועי צריך גם לתת כבוד למקור אבל גם להתחשב בכך כי הקולנוע הוא אמנות אחרת מהספרות ולכן ללכת למקומות אחרים ממנו. עיבוד קולנועי טוב באמת הוא כזה שמספיק דומה לספר ומספיק שונה ממנו כדי להשלים אותו".

גרי רוס. GettyImages
אחרי הבר מצווה אפשר לקבל לא רק אלימות, אלא גם בחורות לוהטות. רוס וכוכבת "משחקי הרעב" ג'ינפר לורנס/GettyImages

אחת התהיות המרכזיות לקראת העיבוד הקולנועי של "משחקי הרעב" היתה כיצד רוס יתמודד עם המחזות האלימים המתוארים בו, מבלי לרכך אותם יתר על המידה ומנגד מבלי להרתיח ארגוני הורים ולפגוע בפוטנציאל המסחרי של הסרט בקרב בני הנעורים. הבמאי לא מתכחש לכך שהיה דין ודברים סביב העניין הזה. "היה לנו קצת קח-ותן עם המועצה לביקורת סרטים", הוא מגלה. "בסופו של דבר, הצלחנו לקבל את דירוג ה-PG-13, שקובע כי הצפייה ראויה בעיקרון לבני 13 ומעלה, ואני נוטה להסכים עם הקביעה הזו. גיל הבר מצווה נראה לי כמו העת המתאימה להתחיל להתמודד עם הסרט הזה, ולא חבל לי שבני ה-12 לא יבואו, כי הוא באמת לא מתאים להם. יש כאן דברים שיטרידו ילדים קטנים".

אתה מתכוון לקטעי האלימות?

"לא, לאו דווקא. יותר מהרובד של האלימות, מה שבאמת יכול לערער כאן את הילדים זה הקטעים שבהם מפרידים את הגיבורים מן המשפחה שלהם. זה משהו שלא הייתי רוצה שהילדות שלי יראו, למשל".

אם נהיה תאבי דם ונחזור לעניין האלימות, מה היתה הטקטיקה שלך בנושא? איך חשבת מצד אחד לצאת בסדר עם הצנזורה, ומנגד לא לרוקן את הסרט מעוקץ?

"אני חושב שאנחנו מותחים עד הקצה את הגבולות של ה-PG-13 בלי לשבור אותם יתר על המידה, ולדעתי הגענו לרמה הנכונה של ייצוג האלימות. אין כאן אלימות לשם האלימות בלבד ואין כאן הדגשת יתר גרפית שלה. בכל זאת, בגלל שאנחנו כל הזמן נצמדים לנקודת המבט של הגיבורה, אני חושב שהתוצאה מצליחה להיות אינטנסיבית. ברור שהיו לנו מגבלות חיצוניות וכי הסרט רך יותר מהספר, ובכל זאת חשוב לי לציין כי זה בדיוק המוצר המוגמר שרציתי".

עדיין, ברור לך שיגידו כי ישוו את "משחקי הרעב" לסרט היפני "באטל רויאל", שבעיקרון מעט מזכיר אותו עלילתית, ויגידו שהוא נחות לעומתו בגלל שבקולנוע האמריקאי מותר להציג אלימות בצורה הרבה פחות קיצונית מאשר אצל היפנים.

"שמעתי כמובן על הסרט הזה ועל האפשרות שישוו אותו אלינו, ובדיוק בגלל זה נמנעתי מלצפות בו. רציתי להיות מסוגל לומר בכנות שלא חיקיתי אותו בשום צורה. אם הייתי צופה בו, אולי הוא היה חודר לי לתת-מודע. כיוון שהתנזרתי מכך, אני נקי במאת האחוזים".

לסיכום הדיון בנושא הזה, אתה חושב שאולי הוא מיותר לגמרי? יכול להיות שילדים ממילא לא מתרגשים היום מאלימות?

"זה בטוח נכון לומר שהעולם מחוספס יותר בימינו, והילדים נחשפים דרך התקשורת והאינטרנט לדברים אכזריים מאי פעם. חשוב מכך, אני חושב שילדים בימינו פיתחו יכולת הכלה שלא היתה לך ולי בזמנו. הם מסוגלים לנטר דברים כמו שאנחנו לא ידענו. זה תהליך אבולוציוני: העולם נהיה מסובך יותר, והילדים התאימו את עצמם לכך".

סוגיה נוספת שעולה בכל דיון על "משחקי הרעב" היא החזון הפסימי שלו. גם בנוגע לכך, כמובן, יש לרוס משנה סדורה – "היופי בספרים של קולינס הוא שהם הרבה יותר מיצירות פוסט-אפוקליפטיות. הם לא סתם באו לתאר איך הרסנו לעצמנו את העולם. הם עשו משהו גדול בהרבה, ולכן גם צברו פופולריות כל כך גדולה".

אז מה בדיוק סוד כוחם?

"העובדה שהם לוקחים את המציאות הפוסט-אפוקליפטית כדי לבוא ולשאול – איך אנחנו יכולים לשמור על האנושיות שלנו במצב שכזה? הדבר המעניין כאן הוא שדווקא בגלל כל הדברים הרעים שקורים, הגיבורה הופכת בסופו של דבר לאדם פתוח, אנושי ורגיש יותר ממה שהיתה קודם לכן. 'משחקי הרעב' בא ואומר – גם בזמנים קשים, גם בזמן שיש מעלינו כוחות שרוצים לגרום לי לאבד צלם אנוש, אנחנו בכל זאת יכולים להישאר בני אדם, וזה הניצחון הכי גדול שיכול להיות לרוח".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully