"בין לילה ובין שחר" - עיבוד תיאטרלי נפלא לסיפור של יהושע קנז

הגלעין הפנימי ביותר, המצומצם והאמיתי של הנובלה "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז, הוא "להתבגר זה להתעורר מחלום" שנענה במשפט – "להתעורר מחלום [...] זה גם לבגוד בו". ההתעוררות שהיא בגידה אשר קנז מדבר עליה, זו ההתפכחות של קבוצת הנערים והנערות שמככבת בבסיס הסיפור וההכרה בשברון הציונות הסוציאליסטית, השוויונית, שבה כולם צברים או יכולים להפוך לכאלו; שבה ארץ ישראל החדשה והטובה היא עיבוד אשכנזי, שרירי וספוג ערכים שיישר את העקומים, יחליק את המהמורות ויתיך את סגסוגת העדות השונות לכדי מתכת יקרה ועמידה בפני כל מתקפה.

קנז בדרכו המאופקת והעדינה לא מדבר במישרין על כל אלו בנובלה שלו, הוא רומז רמזים דקים שמתוכם יש לפצח כיצד שנה אחת בחייהם של בני מושבה ישראלית היא גם תמצית הישראליות שמכירה באוזלת הכוח שלה מול מה שמאיים לפורר אותה. העיבוד לתיאטרון שנעשה על פי הסיפור שלו, ומוצג בימים אלו בתיאטרון גשר, מהלך על קו התפר שבין אותה עמדה רומזת ובין חידוד עדכני ומדויק של ישראל 2012 שמתבוננת בעצמה ולאו דווקא אוהבת מה שהיא רואה במראה.

"בין לילה ובין שחר" בעיבודו של גור קורן הוא מחזה שמבצע בחירות חכמות ויפות שמקורן בהבנה עמוקה של הטקסט הספרותי, וגם בביטחון מספיק של המחזאי שלא לדבוק בנובלה כפשוטה ושלא להפוך אותה לקדושה מכדי עיבוד. כך למשל, בעוד ש"בין לילה ובין שחר" של קנז היא נובלה עגמומית למדי שיש בה הבלחות נדירות של הומור, ההצגה בתיאטרון גשר מלאת חיוניות, חדוות חיים (שמגולמת באופן נפלא על ידי אנסמבל השחקנים הצעיר והחינני מאוד), הומור וקלילות. אין לטעות עם זאת בכוונת המחזאי, והבמאי סלבה מלצב – זהו אינו עוד מוצר מסחרי שהונדס כדי להחליק בגרון בקלות לצופיו, ואינו מסמן וי על התוכן כדי שיוכל לשעוט בנוחות אל תוך סל התרבות המדולל של בתי הספר התיכוניים.

עבודת האנסמבל של שחקני "בין לילה ובין שחר" היא תענוג לצפייה – מדובר בקבוצה צעירה, מוכשרת ואחידה ברמת המקצועיות שלה, שהכימיה המידית בין חבריה הופכת את ההצגה למופע מתוזמר היטב בלי שיהיו בו עקבות של טכניות או מיזנסצנות מעושות. במיוחד בולטים במשחקם רות רסיוק וחן נוכר שזוכים לדמויות הדרמטיות המלאות והעגולות ביותר ומגלמים בהתאמה את נעמי ואריק שבולטים בתפקידיהם גם בנובלה המקורית. בבחירה של קורן להוסיף דמויות לאלו המקוריות, יש הגיון דרמטי ואסתטי, אבל גם מכשלה מובנית, וכך הדמויות החדשות והמומצאות סובלות מעט משטיחות וממיעוט תפקיד דרמטי.

הבימוי של מלצב מעניק לטקסטים של קורן טיפול מחמיא במיוחד – בבחירות ריאליסטיות ונטולות פשרות מחד (כך למשל, על הבמה עצמה בסצינת מקלחת משותפת מתקלחים השחקנים בעירום מלא), ומאידך – האווירה החלומית במכוון של קנז כמו גם של קורן זוכה לבימוי אוורירי שלא נוטש את הריאליזם אבל מרכך אותו לכדי התאמה מושלמת. אם להידרש שוב לעבודתו של גור קורן, הוא ממלא תפקיד כפול בהפקה באופן מעורר התפעלות כאשר הוא מגלם באופן מצוין ומצחיק עד דמעות את תפקיד מדריך הגדנ"ע המורעל ומלא הקלישאות הצה"ליות מחד, ובשבתו על כסא המחזאי מאידך.

בבחירות של קורן כמחזאי הוא עורך כמה החלטות חשובות, מוצדקות וטובות מאוד – הוא מפרק את דמות המספר עלום השם מהנובלה של קנז, ומפזר את נקודות המבט השונות ואת הטקסטים שלו בפיהן של שאר הדמויות – הופך אותן לנפרדות אבל משלימות. גם הטיפול שלו בדמותו של פסח – בן המושבה החריג והלא משתלב הוא מדויק ונכון, וההחלטה הליהוקית לשבץ את דניאל צ'רניש בעל המבטא הרוסי בין שאר השחקנים נטולי המבטא בעברית כאותו חריג, היא חכמה ומוכיחה עצמה.

אבל יותר מכל, מצליח קורן בעיבודו והתאמה שלו את "בין לילה ובין שחר" לבמה, להפוך את הסיפור לחי ונושם בזמננו. הוא נותן לדמויות הקפואות בזמן ובהווה שלהן, עתיד – העתיד הזה כולל את הצבא הישראלי ואת גורלן בו; והופך את הסיפור לכזה שאין צורך לכופף את ידו כדי שיהיה רלבנטי, ועם זאת הוא רלבנטי להפליא, מכאיב ומעורר מחשבה. להתבגר זה להתעורר מחלום, כך אומר קנז; קורן מתעורר מהחלום שטווה קנז, ועדיין אינו בוגד בו. בתוך הקושי האינהרנטי לעבד ספרות לבמה, ובניסיון להפוך סיפור שמתרחש בראשית ימי המדינה לכזה שנכון ועדכני גם לימינו – זהו הישג שיש להעריך אותו.

"בין לילה ובין שחר" - האם תצפו בהצגה? ספרו לנו בפייסבוק