לא רק את סרטי דיסני אפשר להאשים בציפיות הגבוהות מדי של נשים מגברים ומהחיים בכלל, באופן כללי נשים מגודלות מגיל קטן (גם אם לא רק על ידי ההורים שלהן) על דיאטה של ורוד וסגול; בובות ברבי חייכניות שמחזיקות כאביזר נלווה גם את קן; על אגדות וסיפורים שגם אם עברו מודרניזציה פסאודו פמיניסטית מסתיימים באושר ועושר, ועל המחשבה שהעולם הוא שטיח שרק מחכה שתותירי עליו את עקבות רגלייך המושלמות. הפער בין החיים לייצוג שלהם ממשיך כמובן גם אחרי גיל חמש הקולנוע והטלוויזיה לימדו אותנו שאפילו אם את זונה חלילה יהיה מי שיגאל אותך ויהפוך לנסיכה כמו ב"אישה יפה", ושמספיק נעלי ג'ימי צ'ו וקוקטיילים של קוסמופוליטן ישכיחו ממך שהחיים זה לא מה שהבטיחו לך, כמו ב"סקס והעיר הגדולה".
"בנות", בהפקת ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי"), מפנה עורף למורשת "סקס והעיר הגדולה", וממשיכה דווקא את זו של הסרט "מסיבת רווקות" שגם אותו הפיק אפאטו האנה היא בחורה לא יפה ולא רזה עם שאיפות יצירתיות שמתבשרת בפרק הראשון שהוריה מפסיקים לממן אותה. במין מהלך עקום היא מנסה להודיע לבוס האטום שלה שהיא לא תוכל להמשיך לעבוד כמתמחה ללא תשלום, ובמקום לשלם לה משכורת הוא מודיע לה באופן חד משמעי שיצטער לאבד אותה כעובדת. כאילו זה לא מספיק, היא גם מסובכת בקשר חד צדדי עם בחור שהיא מחבבת והוא מעדיף שהם ישחקו את משחק השקט כשהוא מזיין אותה בלי להביט לה בפנים. מה שבכל זאת יש להאנה זה עוד שלוש חברות, אמנם אטרקטיביות ממנה, אבל כל אחת מהן מסובכת בחיים בדרכה שלה.
הדמיון בין "מסיבת רווקות" ובין "בנות" לא מסתכם במפיק שלה, ושניהם חולקים לפני ומאחורי הקלעים את הגישה של "It is what it is", או באדפטציה הישראלית המוצלחת זה מה יש. לא יותר ולא פחות. החיים אינם זוהרים, אינם מאופרים תמיד למשעי, ולרובנו יש צלוליטיס. ככה זה. עכשיו בואו ונעשה על זה טלוויזיה וקולנוע טובים. לנה דונהאם, המככבת בתפקיד הראשי כהאנה, היא גם היוצרת, התסריטאית, והבימאית של "בנות"; בדומה לקריסטין וויג, תסריטאית וכוכבת "מסיבת רווקות", הבינה דונהאם בגילה הצעיר (25) שאין מי שתספר את עצמה טוב ממנה. ודונהאם מסתערת על המשימה, בלי מעצורים ממשיים היא מציגה את בת דמותה בכיעורה, בעליבותה, בהשפלות שהיא עוברת ומעבירה עצמה, ובאופן כללי לא עושה פוטושופ למציאות.
"בנות" דומה הרבה יותר ליצירות של טוד סולונדז ("אושר", "החיים אחרי מלחמה") מאשר לקומדיות הנשים המתקתקות, העליזות ומלאות ההעצמה הנשית בשקל, שהתרגלנו אליהן; אבל הבדל אחד מהותי הוא שדונהאם שלא כסולונדז לא מנוכרת לדמויות שלה ולא מתענגת על הכיעור עד כדי הפיכתו לאסתטיקה משל עצמו. כשדונהאם מציגה בלי לייפות או לטשטש את הזיון הנצלני והמכוער של האנה עם גבר שאף פעם לא ייקח אותה להכיר את ההורים שלו, היא לא מתארת את זה כטרגדיה איומה או כמהלך שרק נועד להגדיל את הדרמה רגע לפני הגאולה שלה כשהיא תכיר את הבחור הטוב שיעשה לה טוב. זה מה יש, כאמור בחיים יש גם זיונים חסרי אהבה עם גברים שיודעים שהם יפים ממך, ושיסמסו לך רק כשהם חרמנים וחסרי אופציות מוצלחות יותר.
כמו שמסבירה האנה להורים שלה כאשר היא מנסה לשכנע אותם שלא יקצצו את התמיכה הכלכלית שלהם בה "אני מאמינה שאני יכולה להיות הקול של הדור. או לפחות קול. של דור כלשהוא". לנה דונהאם עם "בנות" שלה, שהיא גם מצחיקה אבל גם מהפכת קרביים, היא באמת קול של דור כלשהוא, והיא לא מתיימרת להיות שום דבר רחב יותר מזה, וזה בסדר גמור. יותר מבסדר גמור.
דונהאם מספרת את הדור של אלו שלא יודעים איך ישלמו את שכר הדירה הבא שלהם, שמעדיפים לחיות בדוחק מלעזוב את העיר על הבטחות השווא שלה ושנגעלים מהרעיון של בית בפרברים עם גדר לבנה, לברדור זהוב ו-2.8 ילדים. יש להם רעיון כללי על חיים יצירתיים במינימום עבודה קשה והחברים שבחרו לעצמם הם המשפחה האמיתית שלהם. הם נגמלו בגיל צעיר מהבולשיט של סרטי דיסני ושל קומדיות נורה אפרון חמודות ואופטימיות, ובין פייסבוק לטוויטר הם למדו להביע בקול רם את הרגשות והמצוקות שלהם בלי להציג מצג שווא של מוצלחות.
הדמויות של דונהאם, יודעות שבסופו של דבר גם שלגיה מקטרת כשהיא צריכה להרים את הגרביים המסריחים של פרינס צ'ארמינג ולנער פירורי דוריטוס מהספה. ו"בנות" מציגה את הדברים כמו שהם, וגם אם לא כל הטלוויזיה והקולנוע צריכים ללכת בעקבותיה, לא יזיק בכלל אם חלק מסוים מהם ייתן לה רוח גבית ויעודד את השיח החדש והכן הזה.
מ"חברים" ו"סקס והעיר הגדולה" ועד "בנות": הרווקה זה לא מה שהיה פעם
"בנות" משודרת בערוץ yes oh בימי ד', 22:00
"בנות" - מה אתם חשבתם על הסדרה? ספרו לנו בפייסבוק