קורדרוי 136: מאתגר, מסתורי ומתגמל - יש סיבה להמתין לבון איבר

הנה כבר ספטמבר, ימי סיכומי השנה מעבר לפינה ואלבום מכונן שנישא מעל כולם - אין. הרבה טובים (רדיוהד, דיוויד בואי, באנד אוף הורסס, איגי פופ, פרקט קורטס, מודרן בייסבול, אוקרביל ריבר ועוד), כמה טובים מאוד (פרייטנד ראביט, ההוטלייר), אבל לא בום. בקרוב יפציעו לאונרד כהן חדש - שאומרים שהוא מהטובים שלו, סטון רוזס עם שני סינגלים בינוניים עד כה, ופיקסיז עם שירים נחמדים אך לא מסעירים נכון להשבוע. אבל אני הכי בניתי על הבון איבר החדש. ג'סטין ורנון אף פעם לא איכזב אותי, והציפיות הן בשמיים ממי שחתום על האלבום הכי טוב של 2012 מבחינתי. שלושה שירים יצאו ממנו עד כה: שלושתם יפים, שניים מהם יפים מאד. הם מסונתזים מדי בשבילי, לפעמים אני מרגיש קצת יותר מדי קניה ווסט ופחות מדי ג'יימס בלייק. לא מצאתי פה גיטרה, פולק לא גר כאן יותר, ואולי בכלל "22, A Million" הוא ה"קיד איי" של ורנון (מקווה שלא), אז למה אני ממש אוהב את זה? אולי כי זה מאתגר ומסתורי ומתגמל. נחכה לאלבום המלא בשביל פסק דין סופי. הנה "GOD' 33'" הנהדר.

ובתואר "אני מאד רוצה להיות ה'בנג'י' של 2016" זוכה "Away", האלבום החדש של אוקרביל ריבר, או אם לדייק, למי שהוא בעצם אוקרביל ריבר - וויל שף. ספוילר: הוא לא "בנג'י" המופתי של סאן קיל מון, ובכלל אסור להשוות, אבל הוא כן אלבום יפה שכדאי לצלול לתוכו. בדיוק לפני שלוש שנים, בספטמבר 2013, חלקתי כאן שבחים לאלבום הקודם של ההרכב, "The Silver Gymnasium". הוא היה מכתב אהבה נוסטלגי של שף למקום שבו הוא נולד וגדל, העיירה הקטנה מרידן שבניו המפשייר, וקשה היה שלא לחוש שם ברוחם של ספרינגסטין, ארקייד פייר וגראנדדי.

מאז הפכו חייו של שף מעט סוערים: חבריו ללהקה נטשו, כל אחד מסיבותיו הוא; סבו - שהיה מאד קרוב אליו - מת; והוא עבר לניו יורק. כל השינויים האלה יצרו אלבום מאד אישי, עם שירים ארוכים שממלאים כמעט שעה ועוסקים פחות בעבר ויותר בהווה ובעתיד. חרטה, כאב, בלבול, תקווה, החשודים המיידיים כולם בפנים, והמילים רוצות שיביטו בהן. בלתי אפשרי שלא לשמוע כאן את מרק קוזלק, יש רגעים ששף ממש שר/מדבר כמוהו, ואני גם שמעתי ואן מוריסון וניק קייב וברייט אייז. לא כל הקטעים כאן זהים ברמתם וכמו אלבומים אחרים מהז'אנר יש נפילות למונוטוניות, אבל הוא לבטח אחד מהניסיונות הבולטים של השנה עד כה ואלבום שעוד אבלה איתו (ועם העטיפה המעולה שלו) רבות.

שיר כל כך עצוב של ניק קייב, שנמצא בלבו של האלבום החדש שלו ושל הבאד סידס, "Skeleton Tree", ומלווה גם סרט דוקומנטרי בשם "One More Time with Feeling". רוח הטרגדיה שפקדה את קייב מרחפת מעל שתי היצירות - מותו של בנו בן ה-15 ארתור, שנפל מצוק בברייטון אחרי שלקח יותר מדי אל.אס.די, משאיר מאחוריו את אחיו התאום ארל. "אתה זיכרון רחוק בראשו של הבורא שלך, אתה לא מבין?", שר קייב בשיר שזכה לקליפ פשוט אך מכווץ לב. איך אפשר להמשיך אחרי מאורע כזה, אין לי מושג, אולי רק המוזיקה יכולה לסייע קצת.

וייב טוב יש לקטע הזה של דבנדרה באנהארט, מתוך האלבום החדש שלו "Ape in Pink Marble" שייצא בהמשך החודש. אוורירי ואווירתי, הגם שפחות מוצלח מקודמו, "Middle Names".

לא הייתי עם אמריקן פוטבול בזמן אמת, כשהוציאו את האלבום הראשון והיחיד שלהם שנשא את שמם ב-1999. החברים מאילינוי הפכו לאגדות אימו והתפיידו. עכשיו, 17 שנה אחרי, הם חוזרים עם אלבום מספר 2 שייצא בסוף אוקטובר, ושוב נושא רק את שמם. הנה השיר הראשון מתוכו, והוא קלאסי אמריקן פוטבול וגם קלאסיקה בז'אנר, עם טוויסט מעט יותר מורכב.

עם ג'ימי איט וורלד דווקא ממש ביליתי בזמן אמת, ממש מקרוב, עד שנפרדנו. גם הם חוזרים עם אלבום חדש, "Integrity Blues", בדיוק באותו תאריך של ה-21 לאוקטובר. לא יודע אם אני מחכה להם, אבל השיר הזה חמוד.

תואר בלדת השבוע שנשמעת כאילו היא שיר אבוד מהאייטיז, הולך לשיר האהבה האפי ומצית הדמיון של וובנהאנד, הלהקה של איש האלטרנטיב קאנטרי דיוויד יוג'ין אדוורדס. האלבום החדש שלהם, "Star Treatment", כבר בחוץ והוא כיף חיים שנע מסטונר רוק ועד אווירת ניק קייב.

באפריל סימנתי כאן את האלבום הראשון, הארוך והיומרני של סו פולז,"Rot Forever", בתור מועמד לגיטימי לתואר בכורת השנה. עכשיו מתברר שההרכב מפורטלנד שינה את שמו לאחר שהבין שלא מן הנמנע שפגע ברגשותיו של אינדיאני כזה או אחר, ועונה היום לקריאה "סטריינג' ריינג'ר". זה הקטע הראשון והיפה שלהם תחת השם החדש.

האלבום הקודם של לוקאל נייטיבס, "Hummingbird", היה מהנאים של 2013, אבל לא הצליח לחלחל לי עמוק מדי. השבוע הם חוזרים עם אלבום חדש, "Sunlit Youth", והשירים שכבר שוחררו ממנו מצביעים על עתיד דומה: יכולת חילחול מוגבלת, שירים אווריריים ונאים, משקל נוצה. הנה הקטע האחרון והקייצי משהו.

אוקיי, זה דבר אחד לסגור את ג'וליאן קזבלנקס להפיק את האלבום שלכם, ודבר אחר לצאת מהצד השני כשאתם נשמעים כמו הסטרוקס. מצד שלישי, זה שיר מגה קול ופשוט מצוין. האלבום "City Club" יוצא בסוף החודש.

שיר מרים ולא מזיק של ההרכב הניו יורקי שיוציא החודש אלבום חדש בשם "Never Enough".

בהפוגות של בליץ האלבומים המכוננים של 1991 השתחל לו לרשימה הבלתי נשכחת של אותה שנה גם "No More Tears", אלבום הסולו השישי והמאד מצליח של אוזי אוסבורן. החודש גם הוא חוגג יומולדת 25 ובשבילי הוא תמיד יהיה לפני הכל ביתו של אחד מהשירים הכי אהובים עלי מאותו עשור, "Mama, I'm Coming Home", שאת המילים שלו כתב למי קילמיסטר ז"ל. השיר נכתב על אשתו של אוזי, שרון, אבל אני תמיד בחרתי להאמין בגרסה האלטרנטיבית, שטענה שמדובר בהצהרת אהבה וגעגועים למולדת של אוזי - אנגליה. בכל מקרה, גם לי לא אכפת מהשמש, וזה שיר מושלם.