מאיר פיצ'חדזה, שהלך אתמול (חמישי) לעולמו, היה מראשוני האחרים של האמנות הישראלית. וליתר דיוק, מראשוני האחרים שהאמנות הישראלית אימצה לחיקה. מראשוני האחרים שאחרותם התקבלה בברכה ובסקרנות, ותמיד גם עם קורטוב חשדנות. הנוכחות האמנותית שלו קשורה למהפך הסגנוני של שנות השמונים, לפוסט-מודרניזם, לקיטש כעמדה אסתטית, ולמצב קיומי של הגירה ושונות. היו שאהבו והעריכו את זה, היו שפחות. באשר לנוכחותו האישית איש תם וישר, רחב לב. כל מי שהיה איתו בקשר, נשבה בקסמו.
הוא נולד בגיאורגיה, כשעוד היתה גרוזיה, ב- 1955, והגיע לישראל עם משפחתו ב- 1973. הדמות המשמעותית בחייו היתה אחותו הגדולה, מקוואלה. הוא העריץ אותה, ובהזדמנויות שונות סיפר על הציירת הנפלאה שהיתה, ועל כך שבזכותה הגיע לציור. ב- 1979, מספר שנים לאחר המעבר לישראל, התאבדה מקוואלה, כנראה בגלל חוסר יכולת להפנים את חוויית ההגירה. רק ב-1999 שב פיצ'חדזה לבקר בארץ הולדתו, ביקור שתועד והפך לסרט מרגש (בבימויה של לינה צ'פלין) על ילדות, עקירה, ועל המעבר הטראומטי בין תרבויות.
הכניסה שלו לעולם האמנות היתה בראשית שנות השמונים. הוא למד בקלישר, שהיה אז אבן שואבת לאנשים שבאו לאמנות ממקום אחר (גיאוגרפי ומנטלי), והתחיל להציג בגלריה דביר, שכבר אז, במשכנה הקודם ברחוב גורדון, סומנה כגלריה איכותית בלב מתחם האמנות המרכזי של אותם ימים. הציורים שהציג אז היו תמצית הפוסט-מודרניזם הישראלי: מחולקים בחלוקות פנימיות ונעים בין סגנונות ציוריים שונים, עם דימויים של טיפות או קטעי נוף או אלמנטים קישוטיים, ובייחוד עשויים במלוטשות לא מוכרת. הם הביאו לאמנות הישראלית סגנון, אווירה ונראות שלא היו שם לפני כן, תמהיל שונה לחלוטין מתו התקן האנין והרזה, האמון על טקסט ותחכום.
במקביל המשיך פיצ'חדזה לצייר לפרנסתו סוריאליזם מתקתק שנועד למכירה, מה שרק הוסיף להילת האקזוטיות והאחרות שלו. כסף ומסחריות היו עניין די חריג בעולם האמנות המקומי, ופיצ'חדזה היה אז הלהטוטן הגדול אשר מתמרן ברוב קסם בין התחנה המרכזית לרחוב גורדון, בין אסתטיקת שוליים לאסתטיקת גלריות ומוזיאונים. על רקע התקופה והאסתטיקה הרווחת הוא הצטייר כאמן הנועז והמתריס שמשחיל גיצים של אנטי קאנוניות לעולם האמנות הישראלי.
אחר כך קרה דבר מוזר: הסכיזופרניה בין הפרנסה לאמנות הלכה והתפוגגה. סוריאליזם חדר לאמנות, ועימו הקיטש, שלעולם עורר תהייה האם מדובר בדבר עצמו או בטקטיקה ציורית אודות הדבר עצמו. ילדים, פרחים, מזוודות ומשפחות בראו עולם ציורי שנע בין הנוגע ללב למשתדל מדי לקרוע את הלב, ובכל מקרה מאתגר את חווית הצפייה שלנו.
כשאני מעלה על דעתי את כל הגלגולים שעבר הציור שלו, אני מנסה לחשוב איזה מאיר פיצ'חדזה נחרת בזיכרון יותר מכל. ישנו דימוי הגבר הכפוף עם המזוודה שהוא מעין דיוקן עצמי כמהגר. ישנם ציורי המשפחות שצייר על פי צילומים, שוב ושוב, במין רצון לאחוז במשפחה, כל משפחה, המשפחה. וישנם הציורים המקסימים ששחזר לפי ציורי ילדות שלו.
אבל נדמה לי שהציור שמזוהה איתו יותר מכל הוא דווקא אחד המוקדמים, ציור שצייר על פי צילום שלו עם שתי אחיותיו, עדיין במולדת הישנה. רואים שם את הילד הקטן עומד מאחורי שתי האחיות, מימין האחות הגדולה מקוואלה. ברקע הציור הוסיף פיצ'חדזה עצי ברוש ושמים סוערים, הישר מתוך "ליל כוכבים" של ון גוך, בעוד הדמויות עצמן מזכירות את הציור המפורסם של ארשיל גורקי, צייר אמריקאי ממוצא ארמני, אשר צייר את עצמו כילד ליד אמו, על פי צילום שצולם בארמניה.
השילוב של תווי הפנים הזרים-רחוקים עם האקספרסיביות והמלנכוליה כל אלה היו בכתב היד של פיצ'חדזה, בכל שלב של הציור שלו. כשצייר על פי צילומי משפחה (שלו ושל אחרים), היה שותל את הדמויות בתוך נופים מומצאים שבדרך כלל היו בהם ברושים (ברושי ון גוך), על רקע שמיים קודרים. בדיוק כפי שהיה אתמול בבית הקברות בקרית שאול: שמיים קודרים, וברושים של ון גוך. ועצב גדול על איש מוכשר, נדיב וטוב לב שהלך בדמי ימיו.