"אני קתולי והולך כל שבוע לכנסייה", אומר לוואלה! תרבות הצלם האמריקאי ג'ואל-פיטר ויתקין, ששמו מסגיר את שורשיו היהודיים. "כשהייתי צעיר מרדתי נגד הדת ונגד אלוהים, אבל מאז שגיליתי את האל מחדש, העבודה שלי נהייתה אנושית ומלאת חמלה הרבה יותר, וזה חשוב לאמנות".
ההצהרה של ויתקין על מקומה של הדת בחייו מפתיעה כשחוזים בצילומיו, שחלקם מוצגים כעת בתערוכה בגלריה בבית הספר מנשר בתל אביב. וכך, בין מושאי הצילום של האמן, שב-70 שנות חייו הוציא 16 ספרים והציג במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם, אפשר למצוא גופות מבותרות, ראשים ערופים שמתנשקים זה עם זה, גמדים עירומים וגם נשים מעורטלות בקומפוזיציות קלאסיות השכובות לצד חלקי גופות.
אז איך יכול להיות שהאל ממלא חלק כה מרכזי בעולמו של הצלם? ובכן, ויתקין נולד עם אחיו התאום בברוקלין לאמא קתולית ולאבא יהודי. אביו, לדבריו, לחם בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ואף היה חלק מיחידה ששחררה את אחד ממחנות ההשמדה הנאציים בפולין, שאת שמו הוא אינו זוכר. אמא שלו, בת למהגרים איטלקיים, היתה אישה דתייה, והקדישה את חייה לעבודת האל. "אבא שלי קיבל בתחילה את התנאים הדתיים שהכתיבה אמי, אבל עם הזמן חלחלו המגבלות לנישואיהם והוא התרחק, לקח מאהבת ובסופו של דבר נטש את אמי. כמוהו, כמוני. אלוהים לא היה חלק מהחיים שלי במשך כ-30 שנה, אבל אז התבגרתי, התגרשתי, והרגשתי שאני רוצה אותו בחזרה בחיי". הוא חושף, ועושה זאת כשהוא מתעלם במובהק מן הסיבות המשפחתיות והפסיכולוגיות שמאחורי בחירותיו.
"עזבי אותי משטויות פסיכולוגיסטית", הוא מתעצבן. "אני לא מאמין בזה בכלל, וזה לא חלק מהעבודה שלי. ה'למה' בעבודה לא מעניין בעיניי אלא התוכן האסתטי שלו. אני לא מסכים עם העמדה הבסיסית מאחורי הפסיכולוגיה הפרוידיאנית לגבי המרכזיות של הקשר בין האם לבנה. הלכתי פעם למחנה של תרפיה חייתית, שמתמקדת בצרחה הפראית. זה נחמד בעיניי. זה נותן מקום לחייתיות האנושית ולא מנסה לדכא או לרסן אותה, כמו שפסיכולוגיה קלינית עושה. אני גם מרגיש שהפסיכולוגיה שמה לעצמה למטרה להפוך את האינדיבידואל ל'נורמלי', ובכך היא מוחקת את כל הייחוד שלו. לדעתי, פרויד היה אסקפיסט. אבל אני כן מכיר בקיומם של דחפים לא מודעים, ואלמנט חשוב מאוד בעבודה שלי הוא לתת ביטוי לאותם דחפים, בין אם המיניים או האסתטיים".
ויתקין חי כיום בניו מקסיקו עם אשתו השנייה, ומצלם בעיקר בדרום אמריקה. ארצות הברית אינה מתירה לצלם גופות בשטחה, ולכן הוא הגיע לסידור עם הרשויות המקסיקניות והקולומביאניות, שמאפשרות לו להשתמש בגופות בלתי מזוהות לצורכי עבודתו. כשנשאל ויתקין כיצד התחיל לצלם את המושאים הבלתי שגרתיים הללו הוא מסביר כי "זה המסתורין הכי גדול". כשמתעקשים לדעת אם לא קיימת איזושהי סיבה, אפילו לא אסתטית, היסטורית או מוסרית, מאחורי המהלכים שלו, הוא עונה כי "זה כמו לשאול סופר מדוע הוא כותב את מה שהוא כותב; אני פשוט נמשך לזה. מה שכן, אני זוכר את הרגע שבו הדברים התחילו להיפתח בפניי".
הרגע הזה הגיע בחופשת הקיץ של ויתקין מן הקולג'. "אחי התאום קיבל עבודה כצייר בלונה פארק בקוני איילנד והזמין אותי לבוא לצלם", הוא מספר. "עד אז, לא ממש ידעתי מה אני רוצה לצלם. צילמתי בניינים, צילמתי נופים. בלונה פארק הכרתי לראשונה את ה'פריקים' שמופיעים שם, ונדהמתי. ביליתי איתם במשך חודשיים, הכרתי אותם, התוודעתי לאסתטיקה של הגוף האבנורמלי שלהם, ולאט-לאט זה הפך יפה בעיניי".
"במבט לאחור", מוסיף ויתקין, "אני מבין שהתעסקות באבנורמלי עניינה אותי תמיד. עוד לפני שהתחלתי לעסוק בזה בעצמי אהבתי במיוחד את העבודות של דיאן ארבוס, שנהגה לצלם שיכורים והומלסים או צילומים בזירות רצח. אמן נמשך לאמנים שדומים לתחומי העניין שלו, ומה שגילית בצילומים שלה היה דווקא הומניזים וחמלה. זה מה שאני מרגיש שאני עושה בעבודות שלי".
שיטת העבודה של ויתקין מתחילה כרעיון או לפעמים אף כחיזיון. "אני משרטט את מה שעולה בדמיוני ואז מביים את התמונה. הכל מתחיל בראש, ומושפע מהספרים הרבים שאני קורא, מחלומות ולעתים אף מן התנ"ך ומן ההיסטוריה", הוא מסביר.
לאחר הצילום, בחשיפה ארוכה, לוקח ויתקין את הפילם למעבדת פיתוח בביתו. אז הוא מכין טונרים ייחודיים, שמפתחים את התמונה בצורה "מעוגלת ופנטסטית", כדבריו הנלהבים. "זו גישה לירית ופואטית לצילום", אומר ויתקין, "כך נוצר חיבור תיאטרלי למימדי חיים שונים. ההדפסה היא שכבת העור של גוף התמונה, והיא קובעת את התוצאה הסופית, לעתים אף יותר מן הדמויות שבתמונה. הקומפוזיציה וההדפס הם הדברים החשובים ביותר".
גם עם צילום בצבע יש לויתקין בעיה. "צילום כזה מוגבל למציאות, והדימויים מפחידים אנשים במקום לסקרן אותם. אני לא רוצה ליצור הפקת אופנה". לטענתו, זו גם הסיבה לכך שהוא לא נוטה לצלם אנשים יפים. "אני מאמין שמה שיוצא ממעמקי הנפש של בני אדם יכול להיות מבולבל, נוירוטי וקודר או בעל עומק דתי ורוחני, ואלה הסיפורים שאני מספר. הגוף, למרבה ההפתעה, לא מעניין אותי במיוחד, על אחת כמה וכמה יופי קונבנציונלי. אלוהים אינו תועה, ועל כן כל בני האדם מושלמים. אני רואה את עצמי כמספר סיפור על האנושות על כל גווניה. אנשים מפתחים פרסונה מצולמת, ועל כן הם אינם חושפים את אנושיותם. חוץ מזה, מה מעניין כל כך בסימטריה?"
אבל למרות זאת, ויתקין מציג מדי פעם אנשים יפים או לפחות קונבנציונליים בעבודותיו. כזה הוא הצילום שלו של שני נחמיאס, שמנהלת את הגלריה במנשר. "שני עבדה בגלריה בצרפת", הוא מספר, "ואני חיפשתי מישהי עם שדיים קטנים שתסכים להצטלם בשעה שצילמו עלי סרט תיעודי. היא הרכיבה על ראשה מעין כובע גרוטסקי עם פירות וירקות, ואני צילמתי אותה בסטודיו ברובע הרביעי בפריז בזמן שהמתעדים שלי צילמו אותי מצלם אותה. היא היתה יפה מאוד, והאינטליגנציה שלה יצאה ממנה באופן ויזואלי. צוות הצילום היה מהופנט ממנה, ובסוף היא קיבלה את כל תשומת הלב שלהם במקומי".
ויתקין כמעט פגש את נחמיאס גם בישראל, אבל איתני הטבע מנעו זאת ממנו. "הייתי אמור להגיע לאירוע הפתיחה בתל אביב. והתרגשתי מכך כי לא הייתי בישראל מאז 1990, ורציתי מאוד לחשוב שוב את ירושלים, שהיא בעיני הבירה הרוחנית של העולם", הוא אומר. "למרבה הצער, ענן האפר הוולקני מנע את בואי. לדעתי, זו רק ההתחלה של אסונות טבע ואירועים חריגים מסוג זה הולך להיות מעניין!"