ציצי שפריצי

בזכות קשר מקצועי חלשלוש עם הוצאת "כתר" אני נמנע מסיקור ספרי ההוצאה בימי חול. "עור", ספרה השלישי של רונית ידעיה, אינו ספר של יום חול. הוא מפציע בשעה משמימה, כמעט ריקה מתוכן, באגף הספרות הנשית, עת בה נמתח החבל שבין מהות "המין השני" של דה-בובואר ותמות הכתיבה של בנות מינה בארץ לאורכו המקסימלי. וזה עניין די מדאיג, אם חושבים על זה, מכיוון ש"המין השני" ראה תרגום בכורה לעברית דווקא השנה. מצד שני, אולי "המין השני" נחת פה מהשמים בכדי לסמן את שיאה של הגרוטסקה הזו, לגרום לפיצוץ שיזרע הרס קטסטרופלי ויביא להנבטה חדשה לאחריו. מי יודע, אולי בעוד עשור נוכל לצחוק על כל זה ולהסכים בינינו שהמהלך של הוצאת "בבל" היה לא פחות ממאורע מחולל.

אך בינתיים ימי הצנע מחייבים אותנו ללמוד להסתפק במועט. ובתוך המועט הזה מזדהרת הפרוזה המיוחדת של ידעיה ומוצאת לעצמה מקום של כבוד. "עור" אמנם מתרחש בישראל, גיבוריו ישראלים, שפתו עברית עממית, אך הוא אינו בהכרח רומן ישראלי במובן האותנטי של המילה. הרוח הפנימית שמפעמת בו מחלצת אותו מהכאן והעכשיו ומניחה אותו בכל נקודה אחרת על הפלנטה. המונולוג המקוטע של אנה שתופס את רוב נפחו, יכול היה לבעבע בנפשה ולצאת מגופה של כל חשפנית, מהגרת ממוצא רוסי, בין אם היא נחתה בניו יורק, פריז, קטמנדו או רמת גן. אם הדברים לא היו ברורים דיים - העובדה שהטקסט משיק לישראליות אך אינו מכוון לישראליות היא ערך חיובי לאללה.

אנה לא התחילה את הקריירה הישראלית שלה במועדון "הבורסה". למעשה היא עבדה כפקידה בבורסה ליהלומים אצל השותפים מוטי ויעקב. אבל אז בוריס בעלה התחפף לניו יורק, ממש כמו אביה כמה שנים קודם לכן, והשאיר אותה עם ילדתה הסוררת נטלי. ונטלי הזו מתחילה לפברק סיפורים על התעללות הורית ליועצת בית ספר ולעשן כמו קטר ולהתכער מהחצ'קונים ולהסריח מול הטלוויזיה. אנה שונאת אותה. אבל אנה אוהבת ומתגעגעת למוטי שלא ממש שם עליה יותר. מוטי עסוק בלזיין בחורות בניו יורק ושיקגו שהשארם הימני שלו עושה להן את זה, וגם יעקב כבר לא מתעסק איתה מאז שהעסק החל לשקוע והוא החליט להשקיע במשפחה ולפטר אותה. אז אנה מגשימה פנטזיות לגברים נוטפי מיצי גוף בלילות והיא לא רואה את עצמה כמסכנה בכלל. זה לא שהיא ממש אוהבת את זה, אבל היא גם לא לא אוהבת את זה. יש בזה כוח. הרבה כוח. ובכלל, הרי "בלי אהבה אין אלוהים, בלי אלוהים אין חסד, בלי חסד אין - מה צריכה להיות המילה? סקס?".

השם הראשון שהעניקה ידעיה לרומן היה "בורסה". טוב שנותר בבחינת שם זמני בלבד. האנלוגיה שבין שפת הבורסה ה"אמיתית" ושפת בורסת "שוק הבשר" מונחת גלויה על פני השטח, ונדמה לי שהכתיבה של ידעיה מאירה על מסגרת תוכן עמוקה וחשובה יותר. בישראל, כמו בכל מקום אחר, אנה היתה זוכה לאחד מהכינויים האציליים "זונה רוסיה", "רוסיה מזדיינת" או "שרמוטה מלוכלכת" ומושלחת אל תת-ההכרה החברתית. כך מתייחסים אליה גם כל הגברים שמקיפים אותה - אותם גברים שמזדיינים מהצד ומשקרים ללא שליטה - וכך מתייחס אליה באופן בלתי מודע כמעט גם הקורא/ת, שחוסר הצורך של אנה להתנצל בפני עצמה ובפניהם רק מגביר את העוינות.

כך שבסוף קריאת הפרוזה של ידעיה נותרת זקורה השאלה מדוע ספק וצרכן המין אינם זוכים בעולמנו למעמד מוסרי (ולכן גם חברתי) שווה ערך. מדוע הגבר, כ"ספק מחדיר" חסר עכבות, יוצא בסדר הרבה יותר מ"צרכנית נחדרת" חסרת עכבות. ושאלה נועזת יותר - מי קבע בכלל שספקית פורנוגרפיה נשית נחותה יותר מהצרכן הגברי?