חיים באר תמיד היה דמות חריגה בקרב המספרים בני דורו, חף מהרבה עיכובים שהעיקו על חבריו הסופרים. גם אם הופעתם הראשונית של עוז ויהושע בזירת הספרות היתה מפגן של התרסה כלפי ממסד ספרותי מגוייס, באר הגיח ממסגרות מצמיתות הרבה יותר, מסגרות בהן עצם הכתיבה הפרטית, האמנותית, היוותה מרד גלוי כנגד הסביבה הטבעית כולה והאמונה השלטת בה.
מסיבה זאת אולי, לבאר הסופר באמת אין אלוהים, במובן הטוב של הביטוי, וגם ספרו האחרון "לפני המקום" הוא אקט יוצא דופן בשדה הספרותי. באר העמיד כאן מעין ספר-קונספט, שעמוד השדרה שלו הוא רשת צפופה של דימויים חוזרים ואין בו עמודי תמיכה של קו עלילה עקיב. זהו ספר שבמרכזו פעור חלל עצום של "ה-ספר" עליו מדבר המחבר, ושאינו הצליח לכותבו. מכאן יוצא שהספר שאנו קוראים הוא בנו הממזרי של הספר שלא נולד.
אם כן, כבר בפתיחה סיטואציית הקריאה היא משונה למדי. הוסיפו על זה את העובדה, שכל העלילה שכבר כן נוכחת, רצוצה אמנם אבל איכשהו מתגנבת בפתלתלות, עוסקת כולה בדמויות של חובבי ספרות - למדנים ואספנים של ספרות יהודית ועברית - ותבינו לאיזה עולם מסובך של מראות ובבואות באר מכניס את הקורא.
לפני לפנים
יותר מכל עושה כאן באר הומאז' לספר ולמקומו של הספר בחייו. קצת כמו סרטו האחרון של טרנטינו בו כל הדמויות המופיעות הן של עובדים משולי התעשייה ואחורי הקלעים, ולהבדיל אלפי הבדלות בטעמים ובסגנון, כך גם ב"לפני המקום" ציר העלילה נע סביב ועדת היגוי המתכננת כינוס שאינו מתקיים וסופר השוקד במקביל על ספר שהוא מפיל. שלב התכנון תופס כאן את מקום העלילה, את מקומו של הביצוע המתוזמר, שהוא מה שהקורא רגיל בו מחוויית הספרות.
למה דומה הדבר: תארו לכם שהוזמנתם לארוחת גורמה, ובמקום הסעודה, לה בלוטות הרוק שלכם קיוו, מופיע השף, לא בבגדי ההופעה הלבנים אלא בבגדי העבודה הביתיים, ומתחיל לשלוף מן המגירות את המצרכים של הסעודה מנה אחר מנה. תחילה הוא שולה מלפפון מן הכיור, פוצח בהרצאה מאלפת על מקורותיו, דורש בשמו, מתאר את תהליך הגידול ואחר מקנח בתיאור טעמו מהספרות המקצועית. וכך זה נמשך, כשמדי פעם מבליחים מצרכים המרכיבים את הקינוח. המתיקות שאתם מייחלים לה תהיה תלויה לחלוטין בנכונות הן להתגבר על התסכול והן להפוך לשותף פעיל ביצירה שבה צריך לדמות איזה טעם יעלו קמח, ביצה, מרגרינה, וקקאו בבלוטות הטעם שבלשונכם. זוהי אולי עיקר החוויה שהספר החדש של חיים באר מציע לכם.
נכון, לעיתים זה אינו מרתק במיוחד, הניסוי הזה, אבל באר גם כתאורטיקן הוא חובב גדול של האנקדוטה והסיפור הפיקנטי. מעבר לזה, הוא זורע עניין באמצעות רמיזות מיניות או הטעיות נכלוליות, מוליך את הקורא בעקבות המספר בנתיבים לא נכונים של חשדות שאחר כך נסתמים. העלילה היא בעצם התנועה של דימויים חוזרים המגיחים מן סוגי הספרות השונים אחריהם רודפים האספנים והחוקרים לאורך הספר. מבחינת ציר המרחב, עיקר התנועה היא בין גרמניה לישראל: בין השורשים של שתי יישויות אלו, בין הגרמניות ליהדות. הראשון עם לא-שמי, קר ומתורבת, שהביא את מגמות הפרימיטיביזם לשיא בעידן המודרני, והשני, עם הספר, מסוכסך תמיד ומפולג במגמותיו שבדבקותו העיקשת במילה הכתובה מציל את העבר מפני השיכחה.
באר מפליא לסחרר את הרצף הסבוך הזה, בתוך התווך הריק של הספר-שלא-נולד, עד שלבסוף הוא מגיע לשורש הדימויים: "ראשיתם של המעשים שבכוונתי לגולל בספר הזה אחוזה באחריתו של ספר אחר... כזנבה הלכוד בין מלתעותיה של הברייה המיתולוגית ספק דרקון ספק לווייתן". וכך חתימת הספר מפנה את הקורא שוב להתחלה, רק להיווכח שאותה חוויה מעגלית ומתסכלת של רדיפה אחר הזנב היא החוזה הראשוני שהמחבר החתים עליו את הקורא. ובין אם החוויה היא של אימה ובין אם היא של עונג, המסתורין והמחזוריות הם החוקים שמכתיבים את המרחב הפיזי של הספרות.
"לפני המקום" מאת חיים באר, הוצאת עם עובד.