יאללה פאי

השנה היא 1946 ובריטניה מתאוששת ממלחמת העולם השניה. לונדון משקמת את ההריסות, החיילים ושבויי המלחמה חוזרים אל גבולות המדינה והאוכלוסיה האזרחית, שסבלה מהפצצות הגרמנים, מתחילה להתאושש בהדרגה מהטראומה. ג'ולייט אשטון, עיתונאית וסופרת לונדונית שהתפרסמה בזכות הטורים השנונים שפרסמה במהלך המלחמה, מחפשת נושא לספר חדש.

מכתב שמגיע מאיי התעלה פותח בפניה צוהר לעולם שלא הכירה ול"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" ודרכו לחיים באי, שנכבש על ידי הגרמנים בזמן המלחמה: "הם הגיעו לכאן ביום ראשון, 30 ביוני 1940, אחרי שהפציצו אותנו במשך יומיים. הם אמרו שלא התכוונו להפציץ אותנו, הם חשבו בטעות שמשאיות העגבניות שעל המזח הן משאיות צבאיות. איך יכלו לחשוב ככה, לא ברור לי. הם הפציצו אותנו והרגו כשלושים גברים, נשים וילדים... הם הרגו נשים בסירות ההצלה בים. הם הפציצו גם אמבולנסים של הצלב האדום שנשאו את הפצועים שלנו. כשאיש לא החזיר אש, הם הבינו שהבריטים נטשו אותנו חסרי הגנה. יומיים אחר כך הם הגיעו בטיסה שלווה וכבשו אותנו למשך חמש שנים" (67-8).

ג'ולייט נמצאת בסיבוב קידום מכירות ברחבי אנגליה. ההרס והעליבות שהיא רואה סביבה משפיעים עליה ומעציבים אותה. לעיתים היא מתארת את עצמה כ"בת 32 חסרת חיים ומרופשת" (23) אך מחזר אמריקאי עשיר ורומנטי שולח לה זרי פרחים לכל עיר אליה היא מגיעה. ייתכן שהוא "ימלא גועל למראה חזות(ה) הדוחה" (209) אבל ייתכן יותר שהיא סתם מגזימנית.

ההתכתבות הענפה עם חברי המועדון מצליחה במהרה להפיח בה שמחת חיים למרות סיפוריהם הקשים. לא רק שם המועדון הוא מעט ביזארי, גם חבריו הם בלתי שגרתיים. כך מתארת אותם אחת מתושבות האי שאינה נמנית עם מעריצי המועדון: "סמרטוטר, פסיכיאטר שמעד ומבלה את זמנו בשתייה, משרת אישי המתחזה ללורד ואיסולה פריבי, מכשפה פעילה, שמזקקת ומוכרת שיקויים. אלה אספו בדרכם אחרים בדמותם, וניתן רק לדמיין את ה'ערבים הספרותיים' שלהם" (71). האי גרנזי לא משתגע על חברי המועדון המוזרים, אך מדובר בחבורה עליזה שמסרבת לתת לכיבוש האי על ידי הגרמנים ולחוקים הדרקוניים שמגבילים את חירותם להכניע את רוחם.

הספר כולו מורכב ממכתבים ומברקים שנשלחו אל ועל ידי ג'ולייט. בראש כל מכתב מופיע התאריך בו נכתב, שם הנמען ושם כותבו. הכנות והישירות של הכותבים כובשת והקוראים נשאבים מיד לתלאותיה הרומנטיות של ג'ולייט ולעולם המוזר של גרנזי: "אני עדין משתתף בכל פגישות המועדון. לכולם נמאס מסנקה, והם מתחננים בפני שאקרא משהו אחר. אבל אני לא מוכן. אני גם משחק במחזות שמעלה החוג הדרמטי של גרנזי – ההתחזות ללורד טוביאס עוררה בי חשק למשחק, ומלבד זאת אני גבוה, יש לי קול חזק ושומעים אותי גם בשורות האחרונות. אני שמח שהמלחמה נגמרה ושאני שוב ג'ון בוקר" (95) כותב המשרת האישי, שקורא רק ספר אחד (מכתבי סנקה) וחזר לזהותו האמיתית עם תום המלחמה (לאחר שנשלח למחנות שבויים נאצים). הדמויות הצבעוניות ומנהגיהם המוזרים, חיפושיה של ג'ולייט אחרי אהבת אמת והנימה המשעשעת בהן היא מתארת את מחזריה מאזנים את סיפורי המלחמה המדכאים. ההתאהבות ההדדית של ג'ולייט וחברי המועדון תופסת במהרה את קדמת הבמה והקשר מעמיק כשהיא עוברת לאי כדי להתמסר לכתיבת הספר ולחקירת פרשת היעלמותה של מייסדת המועדון שנשלחה למחנה עבודה על ידי הגרמנים. סיפורי הכיבוש ומוראות המלחמה עולים דרך עדויות תושבי האי וחבריהם אך דבר לא פוגם בשמחת החיים ובעליצות שמעביר הספר.

הסיפור שעומד מאחורי כתיבת "המועדון" גם הוא משלב אופטימיות ואבל – את רובו כתבה מרי אן שייפר, שהיתה מוכרת בחנות ספרים ועורכת במהלך כתיבתו חלתה בסרטן ואחייניתה שהיא מחברת ספרי ילדים התנדבה לעזור לה. הסיפור העצוב על מותה של שייפר, כמו גם מוראות המלחמה וקשיי החיים תחת הכיבוש לא מעמעמים את שמחת החיים והמעוף שבספר. כביכול "המועדון" הוא רומן רומנטי ורב-מכר, אבל מדובר בספר קריא להפליא שגם חושף בפני הקורא פרשה היסטורית שנדחקה לשוליים וגם כתוב בחן רב שהוא יתחבב על גברים ונשים כאחד.