ענק הקולנוע היפני אקירה קורוסאווה אמר פעם בראיון משפט שנשען על לוגיקה פשוטה: "בעולם מטורף, רק המטורפים שפויים". אף על פי שכל משוואה מתמטית תאשר לכם שממינוס ומינוס אכן יוצא פלוס, הציטטה הגאונית הזו תמיד מתקשה לחלחל בשל היותה כל כך פתלתלה. למיכאל/מיקי, גיבור הרומן הראשון של שי שטרן "מיקי, אני מדברת אליך", היא חלחלה היטב.
הוא בדיוק המטורף הזה, שבטוח שהפסיכוזה שלו הופכת אותו לאדם הכי רציונלי על הפלנטה. בגיל 29, רגע לאחר שנפרד ממיכל, זוגתו בשנתיים האחרונות, מיקי מנסה להתחיל את החיים מחדש. זהו הסרט שמוכר לכולנו: האקסית ממשיכה לפלוש לחיינו, חוסמת את האפשרויות לאהבה ומשחקת עם המחשבות שלנו. זאת אומרת, היא לא שם, לא יוצרת קשר או מגע, אבל הנוכחות, הנוכחות המטרידה שלה לא מרפה. קרוע בין האפשרות לקאמבק לניסיון לפתוח דף חדש, מיקי יוצא למסע חיפוש עצמי שאליו הוא לוקח את חבריו המוחשיים רפי וגברי, ירושלמים שורשיים ממוצא פרסי שסוחבים איתם סיפורים לא פשוטים משלהם, ודמויות דמיוניות שמנהלות אתו שיחות נפש.
אי אפשר שלא לקשור את מיקי לאיש שיצר אותו. את ההיכרות הישירה עם שטרן רובנו ערכנו דרך "אל תשאל", תוכנית הראיונות האוונגרדית שלו שפרצה לתודעה בשנים האחרונות. התוכנית הזו היא דוגמה מוחשית לכמה קשה להבין את שטרן, ועוד יותר קשה להבין את אלה שמבינים אותו. כי "אל תשאל", וזו דעה אישית בלבד, היא תוכנית איומה, נוירוטית ואנרכיסטית במובן הלא טוב של המילה. אבל, וזה אבל גדול, היא רצה כבר ארבע שנים וזוכה להצלחה גדולה. יכול להיות שמי שמבין את שטרן, ויש לא מעט כאלה, הם המטורפים, ואתם כבר יודעים מה אומרים על מטורפים בעולם הזה.
אז גם מיקי שפוי, הכי שפוי. ככה, לפחות, הוא החליט. למסקנה הזו הוא מגיע דווקא כשהוא מדבר עם עצמו, שופך את הלב תוך כדי נהיגה בפני האייתוללה חומייני או פוצח במסע שכנוע עם פרטיזן יהודי-פולני בשם בורשטיין שהוא עצמו יצר במקלדתו. והוא מרגיש הכי נורמלי כשהוא מחליט שהוא לא מוכן לוותר על החופש שלו גם במחיר פירוק זוגיות מוצלחת. למעשה, מיקי נוגע בליבם של כל גבר או אישה שנקלעו למערכת יחסים רצינית: מה המחיר של העניין הזה והאם הוא שווה לי. "למה שלא תחזור למיכל", שואל אותו רפי ונענה "כי היא לא רוצה, וגם בגלל שאני הבנאדם הנורמלי האחרון בעולם... אני לא רוצה להיות חייל... חייל של זוגיות, של נורמות חברתיות, של מותר ואסור, נמאס לי".
אולם מיקי אינו הגיבור היחיד פה. גם רפי וגברי, כאמור, בעניין הזה. כמוהו, הם נושאים שק מלא פירות באושים על הגב. שלושה חברים שמתקרבים לגיל 30 והגיעו לצומת דרכים שבו הם חייבים כבר לעשות את הבחירה ולהיות נאמנים לאמת שלהם. כשאתה ירושלמי, הבחירה והאמת הללו מגיעות בגיל צעיר ביותר, עם דילמות הרות גורל כמו החלטה לגבי החומוס הטוב ביותר בעיר, זה של טעמי או זה של פינתי. כשאתה ירושלמי, יש לך הרבה אמיתות משמעותיות יותר או פחות, שהיו יכולות להתגבש בקלות רבה יותר במקום פחות חם ומשפחתי. תל אביב, למשל.
ההתעטפות בירושלמיות הזו מעלה ניצוץ מן העבר. "מיקי, אני מדברת אליך" הוא סוג של גרסה ספרותית מודרנית ל"אני וסימון ומואיז הקטן", שיר המופת של יוסי בנאי. את סימון ומואיז מחליפים גברי ורפי, קולנוע רקס מפנה את מקומו למסעדת צ'אקרה, במקום ארול פלין בא יו גרנט ובלילות החורף הקרים מאוד מיקי, גברי, רפי והסובבים אותם עדיין מתכסים בכל החלומות. יש משהו במיתר הירושלמי שמצליח לפרוט על הרגש יותר מכל מיתר אחר, בין אם הוא נשען על הבירה המחולקת של שנות הארבעים ובין אם על העיר המאוחדת של המילניום השלישי. ושטרן פורט עליו היטב.
אבל לא רק בירושלים כוחו של הספר, כי אם גם בדיאלוגים המבריקים שטווה המחבר. התחושה שנוצרה בשנים האחרונות היא שהספרות העברית נוטה לעתים להיות כבדה מדי, במיוחד בגלל ההתמסרות למונולוגים ארוכים ובלתי מתחשבים. אלה הופכים את הרומן לקודר, אפל ולעתים בלתי ניתן לעיכול. משהו מפחיד רבים מהיוצרים כשהם צריכים לקרב בין הקורא לדמויות באמצעות דו שיח. לשטרן זה בא בקלות ובטבעיות. הוא עושה זאת דרך משפטים קצרים ולקוניים או באמצעות הסברים ארוכים שאינם מגיעים למידה של אכילת ראש. התמהיל שבחר שטרן דיאלוגים קלילים שמסווים תחושות עמוקות - הופך את הרומן הזה למבלבל במיוחד. הוא מצחיק ומדכא, בהיר וכהה, פסימי ואופטימי. הבלבול הזה יוצר עושר וגם אושר, כי "מיקי, אני מדברת אליך" הוא פשוט ספר קולח ומבריק, שלא לומר מקסים. שי שטרן יצר את הספר הכי מטורף. והכי שפוי.
שי שטרן / מיקי, אני מדברת אליך, הוצאת מודן, 335 עמודים
פרק ראשון מתוך ספרו של שי שטרן, "מיקי, אני מדברת אליך"
קראתם כבר את ספרו של שי שטרן? ספרו לנו בפייסבוק מה אתם חושבים