שתיקת הכבשים השחורות

בבסיס ספרו של אהוד עין-גיל עומד סיפור מעשה לא ייאמן: צעיר ישראלי נפגש בראשית שנות השבעים עם נשיאה המהפכן של דרום-תימן, לפגישה מרתונית שנמשכת כחמישה ימים. במהלך ימים אלה יוביל הדובר – עין-גיל עצמו – את בן שיחו המכובד והנערץ במשעולי חייו, החל בהורי הוריו האירופיים, דרך הוריו המגשימים הציוניים ועד לחוויותיו הטריות בצבא הישראלי ובכל אותם ארגוני שמאל רדיקליים שעם שורותיהם הוא נמנה. "תחנות בדרך חצרמוות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מורכב מתוכן דבריו של עין-גיל. הנשיא סאלמין מבליח רק לעתים רחוקות, מגניב שאלה או נעתר בחוסר רצון, ומנדב גם הוא סיפור מעשה קצרצר מחייו הסוערים לא פחות. החיים המהפכניים מסוכנים ומתקיימים לרוב במרחק רב מהמילים. גם עין-גיל נתבע לשתוק: לא לדווח על הפגישה הדרמטית לאיש, פן יתגלה הדבר לרשויות הישראליות או הערביות. המתח בין החובה לשתוק ובין התשוקה להתגבר על הפחד ולדבר ניצבת בתשתית הספר, שהוא גם בבחינת מעילה מתמשכת בצו האילמות.

פעמיים בחייו נפרץ סכר האילמות, ועין-גיל גולל את סיפורו: פעם אחת בשנת 1973, עת ישב עם סאלמין בקצה יבשת אפריקה; וכעת, בפעם השנייה, הוא מעלה על הדף את סיפורו האישי לטובת קוראיו העבריים. 30 שנה, אלפי קילומטרים והבדלי שפה ונמען מפרידים בין שני הסיפורים הללו. אבל הסיפור השני אמור גם להכיל את הסיפור הראשון ואת תנאי קיומו: "תחנות בדרך חצרמוות" אינו מגולל רק את סיפור חייו של עין-גיל, אלא גם את הדרך שבה נמסר חלק מסיפור זה במקום מרוחק, בסיטואציה משונה, לאדם זר. לכן זהו גם ספר על אופן מסירתו של סיפור, על סיפור שלעולם ארוג בסיפורים קודמים, ועל הפערים שבין סיפור לסיפור, פערים שיוצרים ספר.

"תחנות בדרך חצרמוות" הוא אפוא אוטוביוגרפיה מעוותת: הוא איננו פונה לקורא/ת האנונימי/ת בלבד, אלא נע בין נמענים שונים; הוא לא נכתב בנקודת זמן אחת, שמציינת סיום מהלך חיים משמעותי, אלא מצוי במובהק באמצע הדרך, ומצהיר ללא הרף על חלקיותו; והוא בונה סיפור מרובד שאינו מסתיר את עובדת היותו סיפור נכתב. ומעל לכל, זוהי אוטוביוגרפיה של חיים פוליטיים, המקעקעת את ההפרדה בין האישי לציבורי. כל פרט בחייו של הגיבור המספר כרוך בחיים הפוליטיים הסובבים אותו: הרקע המשפחתי, החיים בנצרת, הלימודים בתיכון, הצבא, כולם - ולא רק שנות פעילותו הפוליטית הישירה - כולם נחווים מבעד לדרמה הגדולה של הקיום היהודי-ערבי בחלקת ארץ זו. דרישתו של סאלמין, להאזין לסיפורו האישי של עין-גיל ודרכו ללמוד על ה'סכסוך' בכללותו, מעצימה את הזיקה בין הישראליות לפוליטיות. גם ההזרה המרשימה שיוצרת האזנתו הדמומה של סאלמין לפרקים שלמים בחוויה הישראלית – להמשגותיה הנראות לנו כמובנות מאליהן – נעוצה בהקשר ההיסטורי והחברתי שהיא אורגת לכל מעשה, ולו הפעוט ביותר, באורח החיים הישראלי השגור והמוכר לכאורה.

הספר מתאר כמה מהפעולות המרשימות של השמאל הרדיקלי בישראל באותם ימים: ההפגנות האלימות, המעצרים, ריסוסי הכתובות, התוכניות, החלומות. הוא מכיל סיפורים רבים שחלקם ודאי יצטרפו פעם לאוסף הסיפורים על מאבקי המחאה במדינת ישראל. אבל מה שמרשים בו במיוחד הוא הדיון הפוליטי אותו הוא מתאר, ובו הוא לוקח חלק גם ממרחק שנות דור - דיון שמציב בדקו?ת שאלות שצריכות להעסיק ארגונים ואנשים רבים גם היום: "מן ההתנסות הקצרה שלי עם השמאל כבר הכרתי את הקושי הגדול להתנער מחיבוק הדוב של השבט. לא די בכך שאדם מצהיר על הינתקותו, גם השבט עצמו צריך להכיר בכך. והשבט סירב להקיא אותנו" (237). רגע השיבה של הפעיל הפוליטי לאחר ההפגנה אל העבודה, המשפחה, החברים – אל תפקידיו כאזרח שומר חוק, נאמן למדינה, יעיל - מוכר לרבים. אבל עד כמה אפשר לטפל במעבר המהיר הזה מהשוליים הסהרורים לקונצנזוס החמים במסגרת אותו דיון פוליטי רדיקלי? עין-גיל נותן קריאת כיוון לדיון שכזה.

תנאי הכתיבה וההפצה של הספר הזה שוכנים בלב הקושי שתואר: סגן עורך במוסף "הארץ" כותב ספר לספריה החדשה – תוככי הליבה. גם תכניו של הספר מתנודדים בין כרוניקה דיסידנטית לבין וריאציה נוספת של סיפור חניכה ישראלי. אינני בטוח עד כמה באמת ננער עין-גיל מחיבוק הדוב של השבט - גם זה הלשוני, גם זה התמטי. אך יכולתו לפתוח את השאלה הזו למנעד התלבטות כה רחב מצליחה לרתק ולרגש.