ללא מרשם

מעטים היוצרים שמתמודדים עם שדי עבר אימתניים כמו אלו של רוברט סמית. 30 שנות קריירה כמעט חפות מטעויות, עמוסות מצוינות, חדשנות והיכולת להגדיר רגע; רגע בזמן, רגע בתוך מערכת יחסים, רגע בחיים. עם הקול והשירה החד פעמיים וצליל הגיטרה שנדמה ונשאר זהה, אבל איכשהו גם מעדכן עצמו לכדי רלבנטיות; נשמע קצת אחרת ובכל זאת דומה רק לדבר אחד – לקיור. אין מי שנשבר כמוהו; אין מי שמתרגם כמוהו הזיה, התאהבות ושיגעון לרוקנרול (שלא לדבר על ספרים של אלבר קאמי). תחשבו על אמנים אחרי 30 שנות קריירה – הסטונז? בואי? דילן? פרינס? ניל יאנג? - אף אחד מהם, גם אלו שהגיעו לשיאים נשגבים משלו, לא הצליח בכזו עקביות לספק את הסחורה מבלי באמת לאבד את האחיזה באמת האמנותית שלו. וסמית? הוא לא שחרר אלבום אחד של הקיור שלא היה ראוי. נהוג לחשוב שאחרי "דיסאינטגריישן" הוא איבד את זה, אבל אם תבדקו היטב תגלו שבכל אלבום שלו יש לפחות חמישה שירים שעומדים על אותו מדף גבוה כמו "Killing an Arab", "In Between Days" או "Fascination Street".

"4:13 Dream", החדש של הקיור, מזכיר מאוד את האלבום הקודם שלהם, נטול השם, שיצא לפני ארבע שנים, כשכבר היה נדמה שסמית פרש ופתאום הגיח עם אוסף השירים הכי משכנע שלו מאז "Wish" . כמוהו, מדובר ברכבת הרים אמוציונאלית עם עליות תלולות וירידות חדות. ויופיו של האלבום, כמו בקודמו, הוא בבנייה ובהתפתחות; שיר פתיחה מלודרמטי, מיד אחריו סדרה של שירים בהירים וברורים – להיטיים כמעט - שהולכים ומתערפלים, כמו סערת רגשות שמתגברת ומחשיכה כל נפש, עד לסיום המעורער. למרות שרוב רובם של השירים מהירים וכוחניים, אל תטעו ותייחסו להם שמחה; מקסימום אופטימיות זהירה בתוך כאוס וחשכה (עוד 20 שירים, מדכאים יותר, הוקלטו באולפן באותו זמן ועתידים לצאת בשנה הבאה). הטקסטים, גם ברגעים הלכאורה אופטימיים יותר, מדברים על תסכול, התאבדות, תקווה וכישלון; סופניים מספיק כדי שיוכלו להיות אלגוריים לסוף דרכה היצירתית של הקיור (סוף דרך שמאיים להגיע כבר איזה 15 שנה). מה שחשוב יותר הוא הדרך בה מגיש סמית את הטקסטים שלו – עם תשוקה וכנות של בן 16 וקול שלא נגמר לעולם. תשמעו את "Reasons Why" ותגידו אתם אם ככה נשמע מישהו שנמצא אחרי השיא שלו (לתשומת לב הקורא כריס מרטין).

"4:13 Dream" הוא לא האלבום הכי טוב של הקיור, אבל הוא האלבום הכי טוב שהקיור יכלו להוציא בנקודה הזו בקריירה. הוא ההתמודדות אמיצה עם תיק עבודות, שהיה צריך להכניס כל אחד אחר לשיתוק יצירתי. ורוברט סמית, חברים, הוא לא כל אחד.

* הקיור, "4:13 Dream" (הליקון)

כאילו כדי להעצים את אייקוניותו של סמית מגיע בתזמון מרשים "Perfect as Cats: A Tribute to the Cure", אלבום מחווה כפול של להקות אינדי במשקל בינוני, שיצא החודש. בחירות השירים כאן מתבקשות וצפויות; הביצועים ברובם רפים, אנמיים, חסרי אישיות ומתרפסים בפני מורשתו של סמית. הם מלמדים עד כמה סמית השפיע על דורות של מוזיקאי אינדי ועד כמה חסרה פיגורה בדמותה שתמשיך ותשפיע על העתיד. מעבר לקוריוז והגשמת החלום של כל אחד מהמשתתפים לבצע את השיר האהוב עליו של הקיור (שרובם, כמה עצוב, לקוחים מתוך אוספי הלהיטים של הלהקה), "Perfect as Cats" רק מבהיר עד כמה סמית הוא ענק כמבצע לא פחות מכותב (ואת זה אפשר גם לראות בקאבר העצום שלו ל"Purple Haze" של הנדריקס מלפני 15 שנה). נו, כאילו שהיינו צריכים אותם בשביל זה.

* אמנים שונים, "Perfect as Cats: A Tribute to the Cure"
(Manimal Vinyl)