וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גולדן שאואר

שרון קנטור

30.10.2006 / 9:40

ההוצאה המחודשת של פזמוני "מלכת אמבטיה" החזירה את שרון קנטור לימים היפים בהם אנשים הלכו מכות בתיאטרון

"גם אתה, אדון נכבד
גם אתה עדין יכול,
בין קרב אחד לקרב שני
אתה יכול לקפוץ מן הגג,
לקפוץ למטה מסיבות אישיות"
("רגעים יפים")

פעם, מזמן, כשחתרני עוד היה חתרני ולא סוג של ז'קט ג'ינס עם אפליקציה, הוצג בתיאטרון הקאמרי בתל אביב מחזה, או "רביו" למעשה, שהרגיז אנשים כל כך, שהם הלכו מכות. לא רק מכות היו, גם פצצות סירחון, ובסוף החליט התיאטרון להוריד את ההצגה, לא כל כך בגלל הסירחון הפיזי, אלא יותר בגלל הסירחון המטפורי. "דעת הקהל" (אנשי ימין, אנשי מרכז, עיתונאים, שחקנים אחרים בתיאטרון, הורים שכולים, שמאלנים פטריוטים שלא ידעו איך לאכול את זה, שמאלנים פטריוטים שידעו איך לאכול את זה אבל חשבו שזה ממש לא הזמן ועוד) הביאה לירידתה של "מלכת אמבטיה" מהבמה אחרי תשע עשרה הצגות בלבד.

שלושים ושש שנים, ארבע מלחמות ושתי אינתיפאדות מאוחר יותר, מוציא הלייבל EARSAY של האוזן השלישית את אוסף פזמוני "מלכת אמבטיה", פעולה מבורכת מכמה סיבות: ראשית, את גרסת הויניל, מתברר, קשה מאוד להשיג. שנית, מדובר, בעצם, בעוד אלבום של זהר לוי. לוי, מתופף גאון, סוג של מיטש מיטשל מקומי, איש "כיף התקווה הטובה" (עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס) ומקים "אחרית הימים" (עם אלי מגן, יצחק קלפטר, גבי שושן ומירי אלוני) הוא המלחין והמעבד של אחד-עשר שירי "מלכת אמבטיה". ללוי ולוין רקורד משותף עם "אני בדרכי למוסד הסגור" (כיף התקווה הטובה) ו-"מה אכפת לציפור" ("אחרית הימים") שהן מהפזמונים הטובים של הפופ הישראלי. שירי "מלכת אמבטיה" גם הם כאלו, פזמוני רוק שמתכתבים עם כל מה שקרה ב-1970 בעולם. לחשוב שהתופים והגיטרות האלו נוגנו, בזמן אמת, על בימת הקאמרי, זה כבר כשלעצמו די מדהים. אם כי יש לזכור שכמה מחתיכות הרוקנרול הטובות של התקופה היו שייכות בכלל ללהקות צבאיות, אז אולי זה מדהים פחות.

האלבום כולל רק את הפזמונים, ולא את קטעי התיאטרון - הפיליטונים, שמא? רבי השיח? - בהם היו פרובוקציות חריפות אף יותר, כמו למשל הקריאה "בית השימוש בידינו" (פראפרזה על הקריאה המקודשת "הר הבית בידינו", כמובן). ההלחנה והעיבודים המצונגלים של לוי, מביאים לנו אלבום שעל אף לויניותו, עם כל הנודים והשדיים והזיקנה המדולדלת וחסרת הרחמים, הוא קצת היפי. הפזמונים, בניגוד לטרנד שחגג בתיאטרון המקומי לפני איזה עשור לדעתי ובניגוד לרוב צורות הסאטירה שבהווה, אינם עוסקים בשערוריה ספציפית בבסיס זה וזה, או בקרב מסוים שנסתיים כך וכך, אלא מדברים על זוועה, מוות, שקרים, בטחוניזם וזחיחות לאומית באשר הם. ה"היפיות" הזו, עם הנכונות שלה לאמירות כלליות, עם הסירוב שלה להיכנס לפרטים או לעובדות שהם כלי שרת של האויב הסכסכן, היא נשק טהור.

גבר שר אצלי באמבטיה

"אחרי זמן כה רב,
אם להיות גלוי-לב
את הגטו התחלתי כבר קצת לחבב
הן היה זה הגטו שלי"
("הגטו שלי")

העורך אמר לי, נגיד, לחשוב למה אין כאלה עכשיו, דברים שעושים כזה בלגן, שחייבים להוריד אותם לא בגלל צנזורה, אלא בגלל שהקהל עצמו לא מאפשר להם לקרות. ובכן, הבעיה הראשונה היא שלא בטוח כלל שיש בנמצא "קהל", שאינו "קהל הצרכנים" או "קהל המנויים". צרכנים כידוע מצביעים ברגליים או ליתר דיוק בארנק. אם משהו ירגיז אותם הם לא יטרחו לפוצץ אותו, הם פשוט ימנעו מלצרוך אותו, וירגישו מה זה טוב, טוב כמו ביצי חופש.

ב"מלכת אמבטיה" הלכו מכות. מי הולך היום מכות על משהו חוץ מכדורגל וסלקציה במועדונים? כלומר, ברור שאחינו האקטיביסטים עדין נעצרים ליד הגדר ומדי פעם בועטים בשוטר, אבל בלב העיר? בתיאטרון? מכות? מה ידגדג לו במה ידוגדג, זה הקהל המשודרג? בשביל סאטירה טובה, צריך קונצנזוס טוב. בישראל אכן עדין מכונן משהו שנדמה כקונצנזוס, אבל הוא למעשה קונצנזוש, המבוטא בעיקר בצקצוק השפתיים של מגישי החדשות ובחומרת הפרומואים. ונגד קונצנזוש אפשר לעשות רק סאטירוש, בה הנחירה מחליפה את הצחוק, וה"שיואו" מחליף את המכות.

אבל הבה נניח לחזון המרכוזיאני המדכא, הבא נניח שעדין יש מקום לגבות להתרומם, פשוט צריך שירימו אותם האנשים הנכונים בזמן הנכון. ב"מלכת אמבטיה" השתתפו, בין היתר, יוסי גרבר, ישראל גוריון ותיקי דיין, שכבר אז היו מה שהיום קוראים "מפורסמים" והם עמדו שם, על במת הקאמרי ושרו טקסטים כמו "אנחנו אנשי בסדר /אנשי בסדר גמור / אצבע בתחת ושיר בגרון / כי טוב, מסריח וחם".

או: "העיקר שהראש הנכון יהיה בישבן הנכון". יתכן, אולי, שאם אנשי מיינסטרים מבוססים, יפתחו על המציאות הקיימת חתיכת ג'ורה, ועוד כזו מין ג'ורה אליטיסטית, ביוב עם ריח של ברכט ובקט, אולי יהיה בלגן. אולי.

הסבון בכה מאוד

"לקקו אחים, לקקו
לקקו אחד לשני,
כך לא תצטרכו לפחות
להביט זה לזה בפנים"

ועוד שתי תהיות לסיום:
1. בכל האזכורים של "מלכת אמבטיה", בכל העיתונים ואצל כל הכותבים מאז ומהיום, פרט אולי לחנוך לוין עצמו, שורבבה ה' הידיעה לשם המחזה. אולי, אם יורשה לי לזרות פתותי סמנטיקה לפ??יילה, באקט הזה ממש מגולם אחד החטאים תחתם חותר המחזה - כאילו חייבת להיות אמבטיה אחת, היא ה-אמבטיה הלאומית ואין בלתה.

2. חמש מאות עותקים בלבד הודפסו, נכון לעכשיו, מהדיסק "מלכת אמבטיה". אז נכון שנידלדלו שורותיו של השמאל, אבל עד כדי כך?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully