בחשיבות העצמית המופרזת שאנו לוקחים את עצמנו, לפעמים קל לשכוח עד כמה המדינה הזו צעירה. אבל בשביל זה, בין היתר כמו בהרבה אמנויות אחרות, נמצאת הטלוויזיה כדי להזכיר לנו; למשל בתוכניות המקור הישראליות ז'אנרים שלמים פשוט לא הספיקו להתבסס עדיין. ביניהם בין היתר, סדרות המשטרה. והנה תוך זמן קצר למדי הפציעו אל המסך שלנו שתי סדרות טריות כאלו האחת היא "אחת אפס אפס" והשנייה שעלתה אמש זו "המיוחדת".
"המיוחדת" - וזו במקרה הזה מחמאה ולא עלבון נראית כמו הרבה סדרות משטרה שאנו מכירים ממעבר לים. היא אפורה, קודרת ואלימה; יש בה מעט מאוד יופי ורגעי חסד, והרבה מהחיים השוחקים וכפויי הטובה של לובשי המדים. הדיאלוגים בה נשמעים מוכרים, הפריימים שלה מהדהדים מפריימים שכבר ראינו, ועיצוב הדמויות שלה נעשה על ידי יוצרים שראו לא מעט "רצח מאדום לשחור", "הבטן הרכה", "החשוד העיקרי" וסדרות דומות.
זה היה יכול להיות מגוחך, אבל למרבה המזל זה לא כיוון ש"המיוחדת" היא לא נסיון מביך לגיור של פורמט, כזה שרואים שניסו לעשות בדיוק כמו בחוץ לארץ, רק בשקלים. במקום זה, היוצרים האינטליגנטים של "המיוחדת", (משה זונדר ועמי אמיר) הפכו אותה לבת למשפחת סדרות המשטרה, והדם שזורם בעורקיה הוא בדיוק אותו הדם.
הפרק הראשון של "המיוחדת" לא מתעכב על התחבבות הדמויות לקהל, וחותך מייד ללב העניין ליחידת חוקרים משטרתית שבראשה עומד חובב כנעני (ששון גבאי), מגיע מיקי רוסו החוקר הטרי (עפר שכטר) שמצטרף אל תמי נוימן (יעל שרוני), השוטרת המעט עגמומית והמסורה לעבודתה, ורוזנברג (גל תורן) השוטר שנע בין פרצוף בייבי פייס לא מזיק ובין התפרצויות זעם אלימות. אם התיק הרצח והחטיפה הראשון שעליו מופקדת יחידת החוקרים הוא מעט מאכזב, והפיתרון המעשי שלו מגיע בקלות רבה מדי, הרי שבפרקים הבאים העלילה כבר מתעבה, הדמויות מעמיקות והדינמיקה ביניהן הופכת להיות הרבה יותר דחוסה וטעונה.
אם יש מכשלה קבועה שהטלוויזיה הישראלית עומדת בפניה, הרי שזה מבחר השחקנים המצומצם באופן יחסי העומד לרשותה וכך, לא מעט פעמים, את מי שראינו מפזז בפסטיבל ילדים בבוקר, אנו אמורים לקבל כשחקן דרמטי לעת ערב. נכון שזהו מילכוד לא הוגן עבור העוסקים במלאכה אבל זו המציאות וטיפשי להתעלם ממנה. מעבר לעניין הפרצופים החוזרים על עצמם, ל"המיוחדת" יש עניין משל עצמה לענות בו וזהו עפר שכטר שכטר הוא שחקן חמוד ומוכשר, עם סוג של מראה שמגביל אותו. לא היה טריוויאלי לקבל אותו בפרומואים כשוטר חמור סבר, ונדמה היה שבעיית האמינות הזו עומדת להיות קוץ ברגל של "המיוחדת", ושהרשת דרשה טאלנט שיביא את הצופים, ויהיה נעים לעין לפלח הצופות.
אבל יוצרי "המיוחדת" הם כאמור, וכמסתבר מהפרקים הראשונים, יוצרים שיודעים לקרוא את המפה ומקדימים לנווט בה. את החיסרון הפכו ליתרון, והדמות של שכטר שלא מחליקה בהתחלה בקלות לצופים, גם לא מתקבלת בברכה על ידי הדמויות האחרות, ובדיוק על אותו רקע הוא נראה לשוטרים האחרים צעיר מדי, לא מתאים, קטן מימדים ואפילו יש התייחסות משעשעת אליו כאל "צ'יקמוק" ו"ג'סטין ביבר". התכסיס הדרמטי הזה עובד כשם שהשוטרים הוותיקים לומדים להתרגל אל דמותו של רוסו ולהכיר באיכויות הלא צפויות שהוא מביא אל התפקיד, כך גם הצופים. כמה פשוט, ככה אפקטיבי.
גישת הפשוט, ישיר ואפקטיבי מחלחלת לכל עומק השכבות של "המיוחדת", ונראה שבבסיסה עומדת הנחת היסוד הבריאה שכדאי לה להיות צידה לדרך לכל היוצרים הישראלים, ובכל הז'אנרים הטלוויזיונים אם היוצרים, השחקנים, הצלמים והבמאים כבר ראו דבר או שניים בחייהם, ואינם אידיוטים - רצוי לצאת מנקודת ההנחה הזהירה, שגם צופיהם אינם. רק ככה אפשרי ליצור טלוויזיה שכדאי לצרוך ושווה להתעכב עליה. על "המיוחדת" בהחלט כדאי להתעכב.
"המיוחדת" - מה אתם חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק