לואי סי. קיי. הגדיר את זה מדויק באחד בפרקי הסדרה שלו, "לואי", כשהסביר למה הוא לא רוצה להיות שחקן אתה לובש בגדים של זרים, ואומר משפטים שמישהו אחר כתב. גם דנה מודן לא מגדירה עצמה כשחקנית (כפי שאפשר היה לראות בסרט המייקינג אוף החינני של הסדרה "אננדה") , היא האדם שמבצע הכי טוב את הטקסטים של עצמה, לא יותר ולא פחות.
הגדרות בצד, "אננדה" (אושר עילאי, בהינדית), נשמעת כמו דנה מודן בדיוק הדיבור האדיש, היכולת לייצר דרמה מבלי לעשות מזה דרמה, השילוב בין אנטיפטיות לפגיעות, היותה מצחיקה מבלי להיות מגוחכת או חנפנית. דנה מודן היא טעם מאוד מסוים בבופה הישראלי המצומצם ואי אפשר לטעות בו. מי שאהב אותה ב"אהבה זה כואב" שקיבלה מעמד של מיתולוגיה זעירה בתולדות הטלוויזיה הישראלית, יאהב אותה גם ב"אננדה".
ב"אננדה" מגיעה אנה (דנה מודן) להודו, בלי החבר שלה (יחזקאל לזרוב בתפקיד הדושבאג) בגלל תקלה טריוויאלית שנגרמה משכחה של דרכון; ומהר מאוד מגלה שבהודו אין תקלות טעויות ומקריות, והעובדה שבן הזוג בחר להישאר בבית תוביל לפרידה חד צדדית וגם כמובן לשחרור שלה ממה שהיא יודעת לגבי עצמה. מודן משחקת את התל אביבית (כנראה, אבל גם אם לא, אז במהותה בהחלט שכן) המפונקת, הבועתית והקוטרית שמרגע שמגיעה להודו מחפשת את דרכה אל מחוצה לה, ובדרך מגלה שאולי לעולם השלישי יש בכל זאת כמה דברים ללמד את העולם הראשון.
הנחיתה הטראומטית בהודו (במקום הלא נכון, כאילו שיש דבר כזה בהודו) מפגישה את אנה עם עומר (משה אשכנזי) ואמיר (קייס נאשף) שני ג'נטלמנים סטלנים ישראלים ותיקי הודו, המתנהגים אליה בחביבות אין קץ, סבלניים אליה ומפתחים איתה מערכת יחסים משולשת ומורכבת. מה שאנה לא ממש רואה, והצופים מבינים לפניה, זו העובדה שעומר ואמיר הם אמנם "אזרחי העולם" כפי שהם מגדירים עצמם, אבל הם גם ערבים עובדה שאחרי שכבר התיידדו וקשרו את גורלם זה בזה אולי לא היתה אמורה לשנות דבר. אבל בחיים, כמו בחיים המציאות מורכבת גם כשאת תל אביבית ליברלית.
"אננדה" היא סדרה שמתחשק לפנות עבורה יום שלם ולשתות אותה פרק אחרי פרק בגרגרנות, כי היא מצחיקה ונוגעת ללב, ויפה בטירוף. כמו ב"אהבה זה כואב" (ופחות מזה ב"אבידות ומציאות" שמודן היתה שותפה לכתיבתה), גם ב"אננדה" הדיאלוגים עובדים כמו קסם; מודן יודעת לכתוב כך שהדמויות לא צריכות להתאמץ כדי להפוך את העברית הכתובה לעברית מדוברת, ואין שום רגע חורק, מיותר, מאולץ או לא אמין. המשחק של אשכנזי, נאשף ומודן לא סובל משום מעצור בעיקר כיוון שהמהלך הסיפורי והדיאלוגי מאפשר להם לנשום בתוך התפקיד ולהיות טבעיים לחלוטין.
אוהב פלנץ, הבמאי של "אננדה", מצליח לעשות על הרקע ההודי מהלך דומה לזה שיובל שפרמן, במאי "אבודים באפריקה", עשה אף הוא בקונטקסט של הישראליות שפוגשת את הפראיות של העולם השלישי; חושף בעדינות את המקומות שבהם הסובלנות התרבותית לכאורה שלנו מתרסקת על שרטון הדעות הקדומות, ההתנשאות וחוסר הנוחות שלנו, ובמקביל לשרטט את החוטים האוניברסאליים שמחברים אותנו ל- ובכן, רקמה אנושית אחת מבולבלת אבל חיה.
"אננדה" היא כיפית, אבל היא לא ממתק חסר ערך תזונתי; מעבר לכך שהיא ממשיכה בזהירות את ההימור של חברות הפקה ישראליות לצאת את גבולות הפופיק שלנו, ולבחון את המפגש בין הישראליות לעולם הגדול (שלא בקונטקסטים, כמו "חי בלה לה לנד"), היא מחזיקה מראה מול הפנים של הצופה וזו לאו דוקא המראה המתריסה שעושה לנו נו נו נו וגוערת בנו על כמה שאנחנו בהמות ישראליות. הסירוב האינטליגנטי של מודן ליפול למלכודת הסכסוך הפלסטיני, והעקירה שהיא עושה למערכת היחסים של אנה עם עומר ואמיר אל היבשת שבה המוטו הוא 'סאב קוץ' מילגה' (הכל אפשרי בהינדית), מרככת את הטעון לכדי ניתן להתמודדות.
"אננדה" לא דורשת הרבה בתמורה את רוב העבודה הקשה, כולל צילומים בארבעים וחמש מעלות צלזיוס, היא עושה בעצמה אם תגיעו בזמן ותדליקו את הטלוויזיה, רוב מה שתיאלצו לעשות זה לשבת בשקט ולתת לקסם שמודן ופלנץ רקחו עבורכם לעשות את שלו. רק אל תפריעו, ועוד תגיעו לאושר עילאי.
"אננדה" משודרת ב-HOT3 בימי שבת, ב-21:45
דנה מודן מציגה: מאחורי הקלעים של "אננדה"
"אננדה" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק