הכוח שמשמר נוסטלגיה הוא ההסכמה שבשתיקה שלא להעמיד אותה במבחן ההווה נוסטלגיה היא נפלאה כשהיא בצבעי ספיה דהויים, ממותקת בגעגועים לחוויה מדומיינת למחצה; מומצאת שוב ושוב על כשהיא נישאת על גלי הזיכרון הלא אמין. בסופו של עניין נוסטלגיה היא סוג של גליץ' במערכת, טיק נפשי שגורם לנו לשכוח את הרע ולרפד את הטוב בהילה פנטסטית. בנוסטלגיה יכול האדם לספר לעצמו סיפור אגדה על חייו שלו; ואז מה אם לא היה מזגן או מים זורמים, היתה אהבה וזה מה שהיה חשוב.
נוסטלגיה היא גם המנגנון שמניע את החזרה של "עניין של זמן" הסדרה שהיתה התשובה הציונית ל"דגראסי" או "בברלי הילס 90210" אבל היתה מספיק אינטליגנטית כדי שלא לנסות לפברק את הזוהר הקליפורני המצועצע של קלי ודילן, או להיות הארד קור כמו שהיה סביר יותר בקנדה הליברלית. "עניין של זמן" עבדה כי היא דיברה בעברית שדיברו בבתי הספר, וברחוב ובבית, בזמן שרוב התוכניות "לילדים ולנוער" ניסו ללמד את הצופים בהן מה הם אמורים להיות. היא היתה מתוקה, מתאימה לזמנה, ובעיקר ישראלית מאוד.
הנסיון, המעט נשכח, לספין אוף על "עניין של זמן" כבר נעשה בעצם "עשרים פלוס" עקבה אחרי הדירה המשותפת של עידו מרקוביץ' וויצמן בשנות העשרים שלהם, והיתה בסדר. פושרת לעומת הדרמה והמלודרמה התיכוניסטית, ולא מצליחה לייצר את אותה מידה של הזדהות אוטומטית כמעט שהיתה ל"עניין של זמן", אבל בעיקר "עשרים פלוס" נשכחה, ולא בכדי, כיוון שהיא לא הצליחה להטמיר את הכוח שהיה לה במקור ולהעביר אותו באש האלכימיה הטלוויזיונית שהופכת את האחד לכישלון והשני להצלחה.
"עניין של זמן" מודל 2012 מתחילה בדיוק מאותה העמדה הנוסטלגית-מסוייגת של הצופים שהיו בזמנו בערך בגיל של כיתה י"א5, והם היום פחות או יותר בגילם של וויצמן, עידו מרקוביץ', דנה, שרון, גלי ושאר החבורה. עיקר הדברים הם שוויצמן (שי קפון, כיום בעיקר במאי) חוזר לארץ לאחר כמה שנים בניכר, ומחליט לקראת גיל 40 לערוך מסיבת מחזור לבני כיתתו מאז. כמו הצופים (במהלך מודע לעצמו של התסריטאית רונית ויס ברקוביץ') גם וויצמן לא בטוח שזה רעיון טוב, לא יודע האם הוא לא פשוט קורבן של נוסטלגיה והאם לא עדיף לעבר להישאר העבר. אבל הוא מעדיף לבדוק את הדברים בעצמו ולתת להווה להיות ההווה בערך כמו הצופים שבחרו לוותר על "הישרדות" או על יציאה לרחובות למחאה על חייהם הלא פיקטיביים.
אז מרקוביץ' (משה בן בסט) הפך לאיש עסקים ממולח והתחתן עם גלי (אסתי ירושלמי) בעלת היופי של יש-לך-משהו-עצוב-בעיניים, אבל לא יודע שהיא וויצמן ניהלו רומן מאחורי גבו. דנה (דנה ברגר) נישאה לפסיכי מאפיונר (גיל פרנק הנהדר) ונהנית מהדחקה מרשימה של העובדה הזו. שרון (שרון חזיז), נשואה ליואל (יואב צפיר) ואם לשלוש בנות הבכורה שבהן מתחילה ברומן נעורים עם בנה החורג של דנה. כמו כן במסגרת הטוויסטים העלילתיים - ירון סגל (תומר שרון) גדל להיות דושבאג מהגיהנום, וניר (ניר פרידמן) הפך לחסיד נחמן מאומן.
בסופו של דבר, "עניין של זמן" עובדת באופן מפתיע; היא מצליחה להיות משעשעת ואמינה למדי, לא לוחצת חזק מדי על דוושת העבר ולא מנצלת לרעה את החיבה האפריורית של מי שהיה הקהל שלה לפני עשור. אפילו השילוב של דור ההמשך נעשה באופן חביב מאוד, שאינו זולג למעין סדרה מעיקה לכל המשפחה.
אז נכון שזו אינה "שלושים ומשהו" שנגעה באופן עמוק בשורשי היאפיות ובפחד המצמית מהתברגנות ואובדן העצמי לטובת המשפחתי, אבל "עניין של זמן" החדשה כן מצליחה לחדור אל הגנום הישראלי כמה שלא תתרחק מחברי המחזור שלך לתיכון, עדיין תמיד תהיה מרחק נסיעה של כמה שעות ממי שהיו חלק מהזהות שלך כמתבגר חסר ביטחון שמנסה להרכיב לעצמו איזושהי אישיות מקרעים של אידיאולוגיות, שאיפות סודיות, אהבות נכזבות ופחדים.
התודעה הישראלית קהילתית שבה כולם נפגשו בבקו"ם, בטיול להודו או בנתב"ג, היא כזו שמדביקה אותך באופן אחר אל מי שהיו המראות שלך בגיל ההתבגרות, והיא זו שתשכנע את מי שעקב אחרי "עניין של זמן" ב-1992, להמשיך ולעקוב גם ב-2012. בינתיים, כך נראה, זו מסיבת מחזור שאולי תגרום לנו לחדש את הקשר.
"עניין של זמן" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק
"עניין של זמן" - בחזרה לדמויות האהובות בסדרה