רקוויאם לאהבה

דמיינו סיפור המתרחש במשך לא פחות מ- 1000 שנים ומתפרש על שלוש תקופות שונות.

פרק ראשון. ספרד, המאה ה-16. תומס (יו ג'קמן) הוא לוחם אמיץ המנסה להגיע למקדש אבוד של שבטי המאיה כדי למצוא שם את עץ החיים עבור מלכתו (רייצ'ל ווייז). קפיצה למאה ה-21. ארה"ב, 2005. תום (שוב, ג'קמן) הוא רופא מנתח המחפש נואשות אחר תרופה שתעצור את הגידול הקטלני בראשה של אשתו האהובה (שוב, ווייז) שעומדת למות בכל רגע. 500 שנה קדימה, מקום לא ידוע. תום הנוסע בזמן, מגיע אל עץ החיים ומבקש ממנו תשובה לשאלה המטרידה ביותר: האם אפשר להשיב נשמה אהובה מעולם המתים? והאם קיימת תרופה היכולה להבטיח לנו חיי נצח?

מסובך? מגלומני? ברוכים הבאים ליקום המפותל של דארן ארונופסקי. אותו יקום שהביא לנו את שני סרטיו הקודמים: "פיי" ו"רקוויאם לחלום": שניהם הציגו קולנוע חדש, שונה, שלא מהסס לשבור את התבניות המוכרות. לארונופסקי יש דרך ייחודית ליצור קולנוע. החדשנות שלו מתבטאת לא רק בתפיסה חזותית יוצאת דופן, על סף האוונגרד, אלא גם בכך שהוא אולי הבמאי היחיד, בכל ימי תולדות הקולנוע, שמנסה לתת לרעיונות הפילוסופיים הגדולים של היהדות (הקבלה, ליתר דיוק) ביטוי ויזואלי. הדיבר המוכר אומר: "לא תעשה לך פסל ומסיכה". בא ארונופסקי ואומר:"עשה, ועוד איך תעשה". כן, ארונופסקי עושה מה שאחרים, כנראה מחמת צניעות או חוסר החזון, נמנעו מלעשותו. הוא רוצה להתעלות מעל החומרי אל הנשגב, הוא רוצה לכתוב אלכימיה בתמונות. ב"המעיין" יצירה שאינה חפה מבעיות ומגלומניות, הוא אף מצליח.

בסרטו הראשון "פיי" (1998), שתיאר את תהליך ההטרפות של מתמטיקאי ההולך לאיבוד בנבכי הקבלה, עסק ארונופסקי ברעיונות מופשטים; "ברקוויאם לחלום" (2000) הוא עסק באובססיה אמריקאית נפוצה: התמכרות; ב"המעיין" שהוא בו זמנית פיזי ומטאפיזי, גלוי, ונסתר, הוא מנסה לעלות מדרגה ולדון ברגש החמקמק מכולם, האהבה. הוא עושה זאת בדרכו שלו. אף סרט לא ערוך, מסופר, מצולם או נשמע כמו סרטיו, וביצירתו האחרונה הוא מאשר את מה שרק נרמז בסרטיו הקודמים: הקולנוע של ארונפסקי מייצר תחביר קולנועי משלו. "אוטר" כבר אמרנו? "סופר- אוטר", יהיה אולי נכון יותר לומר. היצירה של ארונופסקי, חדשנית ככל שתהיה, עוררה לא מעט התנגדות בדרך.

על הוירטואוזיות הטכנית שלו קשה להתווכח: ב"פיי" הוא הדהים במלאכת הצילום ואז הגיע "רקוויאם לחלום" ועשה מהפיכה של ממש בעריכה. הספליט סקרין, בעזרתו ביים את אחת מסצנות האהבה המרגשות בקולנוע (ג'ראד ליטו וג'ניפר קונלי מנסים ללטף זו את זה בכמיהה אינסופית, אך עריכה זדונית חוצה את הפריים ומזכירה לנו כמה ניכור יכול להיות בין שני אוהבים), כבר הפך כיום למניירה קולנועית מוכרת. המהללים טענו שמדובר בגאון קולנועי שממציא את השפה מחדש, המקטרגים טענו שהגימיקים שלו הם לא יותר מאשר שוויץ קולנועי של ילד פלא. שמאחורי כל ההוקוס-פוקוס הזה מסתתר במאי ילדותי, חסר רגש, שצריך עוד ללמוד דבר או שניים על החיים. ב"המעיין" ארונופסקי נותן תשובה מוחצת למבקריו.

הדימויים המדהימים שלו מתחילים לייצר תוכן רגשי של ממש. אולי זו ההתנגשות עם המערכת ההוליוודית (ארונופסקי היה אמור לביים את סרט ההמשך ל"באטמן" אך זה לא ממש קרה), אולי זה משבר הסרט השלישי, אולי זו דווקא האהבה הגדולה שפרצה אל חייו (רייצ'ל וויז, האישה והמוזה). כך או כך, בסרטו השלישי ניתן לחוש לראשונה בפעפועו של רגש אמיתי, טהור, מזוקק. "המעיין" מזכיר לנו שעם כניסתה של אהבה כה גדולה לחייך מתחיל מיידית לכרסם גם הפחד. ושעם השמחה הגדולה של מציאת נשמתך התאומה, בו זמנית, מתחילה לכרסם החרדה פן תאבד אותו/ה. כי מעבר לשאלות הקיומיות הגדולות בדבר קיומם של חיי נצח, או מיקומו של עץ החיים, "המעיין" דן בשאלה הבסיסית המטרידה את כולנו: איך אפשר לאהוב בלי לפחד, איך אפשר להיקשר בלי להשתתק מאימת הנטישה. לכו לראות את סרטו החדש של ארונופסקי. בצפייה הראשונה, סביר להניח, תצאו מבולבלים, במקרה הטוב, או מותשים במקרה הרע. תנו לו צ'אנס שני. כי כשהאינטלקט מתחבר לרגש- הם נפגשים בלב. שם, במקום המפגש הרעוע הזה, נמצא "המעיין".