להוציא את הנשימה

בילדותנו היה משחק שבו אחד מהילדים יוצא מהחדר, והאחרים ממציאים קודים תרבותיים שונים ומשונים. במקום לחיצת יד יש לחיצת אוזניים, במקום להגיד "אני רוצה להזמין אותך לסרט", מציירים איקס עם טוש על הלחי של מי שמחבבים. אחר-כך, כשזה שיצא חוזר, הוא צריך לנסות ולנחש מה הם אותם קודים חדשים. וזוהי בדיוק ההרגשה שיש כשנכנסים לסרט של קים קי-דוק. העולם שונה וזר, הסמלים אחרים, והקונוטציות שלך כצופה מערבי לא מאפשרות לפענח את הסרט בתוך התרבות שלו. אבל הסרטים שלו יפים כל-כך, שאני שמח להתמכר אליהם גם אם ההבנה שלי מאוד מוגבלת.

"נשימה", שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, מספר על מערכת יחסים מוזרה הנקשרת בין אמנית לבין אסיר המצפה לעונש המוות שלו. בוקר אחד עוזבת האמנית את בעלה וילדתה ומחליטה לנסוע לכלא ולבקר את האסיר. לאורך כל הסרט לא ברור מהו היסוד עליו מושתת מערכת היחסים בין השניים – האם הם היו נאהבים בעבר, או אולי אין ביניהם כל קשר ורק הטירוף שאוחז באמנית קושר ביניהם. מה שבטוח הוא שהאמנית נותנת לאסיר סיבה לחיות, ובאיזשהו מקום גם הוא נותן לה, כי החיים הבורגניים שלה לא נראים יותר מפתים מהחיים שלו מאחורי הסורגים.

לאורך כל הסרט רב הנסתר מעיני הצופים על הגלוי – מערכת היחסים בין האמנית לאסיר אילמת, ולמעשה האסיר לא מדבר אפילו פעם אחת לאורך כל הסרט. בתפקיד "הבמאי" או ה"מיני-אלוהים" של מערכת היחסים הזו עומד אדם שאין הצופים יודעים עליו דבר. הקשר בין שני הגיבורים נוצר בזכות טוב ליבו של מי שיכול לאשר ביקורים בכלא, ומחליט לחרוג מהנהלים ולתת לאמנית להיכנס לביקור אצל האסיר. האיש הזה – שפניו ומניעיו אינם נחשפים בפני הצופים – הוא האיש שמחליט לאשר את מערכת היחסים הזו והוא זה ששולט גם בתזמון שלה. ההקבלה היא כנראה שגם אם אין לנו מושג מה הם הדברים המניעים את חיינו, כל זמן שנותנים לנו לנשום בתוכם, עדיף שננצל את מה שניתן.

בדומה לסרט "אביב, קיץ, חורף, סתיו... ואביב" גם בסרט הזה התימה המרכזית היא עונות השנה, החילופים ביניהן והקטנות של האדם אל מול הטבע. בסצנות היפות ביותר מצליחה האמנית ליצור עולם קטן וקסום עבור האסיר בתוך התא בו נערכים הביקורים – מתא אפרפר וחסר אישיות היא הופכת אותו למקום המכיל בתוכו ביופי רב את עונות השנה, אלו שאינן קיימות בין כתלי הכלא. כל מה שיכול לעשות אדם אחד עבור אדם אחר, הוא לעזור לו לראות שמעבר לשגרה יש בחיים האלה הרבה יופי וחבל לוותר עליהם.

צילום מדהים של הצלם יונג מו סאנג, שזה לו הסרט השני שהוא מצלם עבור קים קי-דוק, הופך את הסרט ליצירה מונוטונית מעט אך מקסימה מאוד. כמו שקורה הרבה פעמים במהלך ביקור בארץ זרה, השאלה הגדולה היא מהי מידת הסבלנות שלך לשונה ואיזה תובנות אתה יכול לקחת איתך משם. כלומר, מידת ההנאה של הצופה הישראלי מהסרט הזה טמונה יותר בו מאשר בסרט.