ביל מאריי הוא יצור אמורפי; גם כשהוא מחייך הוא נראה עצוב, גם כשהוא רציני הוא נראה מלגלג. זה ככל הנראה רק חלק מהקסם של ויליאם ג'יימס מאריי, השחקן שאתם מכירים מ"מכסחי השדים" או "אבודים בטוקיו". הוא אולי לא תמיד המנה העיקרית, אבל הוא בהחלט התבלין שהופך את כל התבשיל למורכב, עוקצני ומעניין.
מאריי נולד כאמור בשם ויליאם ג'יימס, הילד החמישי למשפחה אירית קתולית בת תשעה ילדים. המשפחה קשת היום התמודדה עם שלל בעיות כספיות ובריאותיות, ומאריי הצעיר יצא לעבוד כבר כנער כדי לממן את לימודיו. במקביל לכך, הוא גם שר בהרכב רוק וכיכב בחוג התיאטרון של בית הספר. מאריי סיים את לימודיו ותכנן ללמוד רפואה, אפילו לקח כמה קורסים באוניברסיטה, כאשר נעצר על אחזקת מריחואנה וזה היה סוף האספירציות המדיציניות שלו לשמחתנו. כך או אחרת, הוא קיבל תואר דר' של כבוד מהאוניברסיטה ממנה נשר, ואמו הקתולית יכולה להיות מבסוטה שמשהו רציני יצא מהילד.
מאריי התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל 24, בלימודי תיאטרון אלתור, במהרה הוא הכיר את מי שישפיע על הקריירה שלו ויהפוך לחבר ג'ון בלושי. ב-1976 הצטרף לחממת הקומיקאים האמריקאית החשובה ביותר "סאטרדיי נייט לייב", התוכנית השבועית שמצמיחה מתוכה קומיקאים שעיצבו את ההומור האמריקאי כמו שאנחנו מכירים אותה, מזה שלושה עשורים. מאריי השתלב ב SNL בקושי מסויים אחרי שהחליף את צ'בי צ'ייס האהוב, אולם אחרי שהקהל התרגל לפרצוף המחוטט של מאריי הוא למד להתאהב בו ועד שעזב ב- 1980 כבר היה כוכב הקאסט שכלל סטארים נוספים כמו ג'ון בלושי ודן אקרויד.
עוד בוואלה!
הסרט הראשון בו שיחק מאריי בתפקיד ראשי נקרא "Meatballs" (כדורי בשר), אבל הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל התרחש כאשר גילם את אחד התפקידים הראשיים בסרט "מכסחי השדים". התפקיד נכתב במקור עבור ג'ון בלושי חברו, שמת ממנת יתר ו"הוריש" את התפקיד למאריי. באופן המתוק-מריר שאפיין את הביוגרפיה שלו מגיל צעיר, מאריי הסכים לעשות את התפקיד הקומי רק כדי לשכנע את אולפן הקולנוע להשקיע בסרט הדרמטי שלו "חוד התער"; בפועל הפשרה האמנותית שלו היא זו שזכתה בתהילה ו"חוד התער" נכשל בקופות. "מכסחי השדים" לעומת זאת, הפך לאחד הסרטים האהובים והמצליחים ביותר, וב-1984 היה לסרט הקופתי ביותר בארה"ב.
מאריי, אולי המום מעט מההצלחה הפנומנלית ומאוכזב מהתרסקות השאיפות הדרמטיות שלו, עזב את עולם הקולנוע בטריקת דלת וסירב לשחק בסרטים משך ארבע שנים, למעט הבלחה (מעולה) כמזוכיסט חובב רופאי שיניים בסרט "חנות קטנה ומטריפה".
עוד בוואלה!
למרות שמאריי שב למסך הכסף ב-1988, לרווחת מעריציו, הוא נטל עימו שני דברים עקרוניים מאותה תקופה בה העדיף ללמוד צרפתית ופילוסופיה ולשחק גולף את הבררנות באשר לתפקידים קולנועיים המוצעים לו ואת החיבה להופעות אורח קצרות וזכורות בסרטים.
כאשר חזר מאריי לשחק, הוא הופיע ב"מארח השדים", מכסחי השדים 2" וב-1990 ביים את סרטו היחיד "כסף קטן". את התפקיד הבא שהפך למזוהה עימו עשה ב-1993 בסרט "לקום אתמול בבוקר", בתפקיד חזאי מזג אוויר ציניקן ושחוק, הלומד להעריך את חייו מחדש כאשר הוא נאלץ לחיות שוב ושוב את אותו יום.
ב-1994 עשה מאריי תפקיד משנה זכור בסרט "אד ווד"; ותפקידו המשמעותי הבא של מאריי הגיע בסרטו המעניין של ווס אנדרסון "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (Rushmore), שם שייף לכדי שלמות את פרסונת ביל מאריי שלו שמייחדת את כל ההופעות שלו גבר תשוש משהו, שמנסה לצלוח את החיים למרות חוסר ההגינות האינהרנטי שלהם, שלא לוקח עצמו ברצינות יתרה ומשתמש בהומור כמפלט מריר.
עוד בוואלה!
הקשר האמנותי בין מאריי לאנדרסון המשיך להפריח את קריירת המשחק של הראשון והבימוי / תסריטאות של השני; ומאריי כיכב גם ב"משפחת טננבאום" (2001) המצויין וב"עמוק במים" (2004) כסטיב זיסו המטורלל. מאריי המשיך לשתף פעולה עם אנדרסון כאשר בפתיח של "רכבת לדרג'ילינג" ב-2007, הופיע בתפקיד אורח קצרצר, וב"מר שועל המהולל" דיבב את אחת הדמויות המונפשות.
ב-2003 כיכב מאריי לצד סקרלט ג'והנסן ב"אבודים בטוקיו" בתפקיד שפלירטט עם הדימוי שלו, כשחקן מצליח אך משועמם, שמואס בחיי הזוהר. גם כאן, הצליח מאריי באלגנטיות לא מתאמצת לשלב בין הקומי לדרמטי; שוב דמות הגבר השבע שנמצא במשבר אמצע חיים, אבל אצל מאריי זה אף פעם לא נראה משעמם או יבבני. ההופעה המרשימה שלו זיכתה אותו בשלל פרסים מכובדים, הוכיחה באופן סופי - למי שעוד היה זקוק להוכחה כזו שביל מאריי הוא הרבה יותר מעוד קומיקאי פליט SNL, ושיש לו יכולות משחק דרמטיות עמוקות ומורכבות.
עוד בוואלה!
אחרי תפקידו ב"פרחים שבורים", סרטו של ג'ים ג'רמוש מ-2005, (שגם הוא היה חינני להפליא, והתקבל היטב), הודיע שוב מאריי שהוא פורש מהקולנוע. גם הפעם, למרבה השמחה, הוא לא התאפק זמן רב, וקפץ להופעות קמאו קצרצרות יותר ופחות.
מאריי שמצא את ההצעה לגלם את עצמו ב"זומבילנד" - "הצעה שלא ניתן לסרב לה", הגדיר מחדש מה זה קול. למעשה, הופעת אורח של מאריי הפכה לסוג של תו תקן עבור מדד הקאלט של סרטים, וכמו ב"זומבילנד" הוא התוספת שתופסת.
נכון לעכשיו הוא מכחיש את השמועות על "מכסחי השדים 3" ומשקיע בתחביב הגולף שלו. מראיונות איתו, והתרשמות כללית, מאריי הוא לא האדם שמביט אחורה בזעם, וזו עוד סיבה (לא אובייקטיבית בעליל), למות עליו. אבל אפשר להישבע, שכמסתכלים עליו מקרוב, אפשר לראות את הילד הקתולי ממשפחת המצוקה שמממן לעצמו את בית הספר מצד אחד, ומצד שני שר בלהקה ומשחק בחוג הדרמה. איכשהו, נדמה שהמתח הזה, בין הכמעט-טרגי למלא מודעות עצמית והומור נונשאלנטי, הם בדיוק המהות שממנה עשוי ביל מאריי, ומה שהוביל אותו לאורך כל בחירות הקריירה שלו. לנו נשאר רק לאחל לו יום הולדת 60 שמח, ולעצמנו שיהיה לו עד 120 שנה, הרווח יהיה כולו כולו שלנו.