הדבר האחרון שחסר בפריז זה עוד מוזיאונים, ובכל זאת נפתח בה השבוע אחד חדש. לכל הפחות, הוא מבדל את עצמו מן הלובר, האורסיי ושאר האריות הקלאסיים קוראים לו, בתרגום חופשי, המוזיאון לאמנויות הבידור (art ludique). כמשתמע מכך, בכוונתו לחקור את מלאכת המחשבת שמאחורי יצירות של תרבות פופולרית, למשל סרטים ומשחקי וידאו. מי שרוצה לחזות בציורים מהרנסנס, יילך לכל המוסדות הנושנים והמוכרים. מי שחפץ לחקור את הוליווד, המנגה והפלייסטיישן, יבוא לכאן.
רק יאה שמוזיאון כזה ימצא לעצמו מקום דווקא בעיר האורות. אחרי הכל, הצרפתים תמיד היטיבו להבין את תעשיית הבידור האמריקאית ולכבד אותה הרבה יותר מן האמריקאים עצמם. באותה מידה, רק מתבקש כי התערוכה הראשונה בו מוקדשת לממלכת האנימציה של פיקסאר, זו שעמדה מאחורי יצירות מופת בסדר הגודל של "צעצוע של סיפור", "רטטוי", "למעלה", "וול-E" ועוד ועוד. מי כמוהם הוכיחו כי להיטי קולנוע עכשוויים, שלכאורה אינם אלא בידור ממוסחר לכל המשפחה, יכולים להיות גם אמנות מן הסוג הנעלה והנשגב ביותר.
שמה של התערוכה "פיקסאר 25 שנות אנימציה", והיא מגיעה לפריז לאחר שהחלה את דרכה ב-MOMA הניו יורקי בשלהי העשור הקודם ומאז הסתובבה בעוד כמה ערים ברחבי תבל. מאז, כמובן, אשפי האנימציה ההוליוודיים יצרו עוד סרטים, כך שנוספו לה עוד חומרים ועתה היא מכסה את חצי היובל הקסום של המותג האהוב והמצליח ביותר בעולם הקולנוע העכשווי.
החומרים הללו כוללים מאות מוצגים המעניקים הצצה לתהליך העבודה על סרטי פיקסאר, משלביו הראשונים ועד האחרונים. כלומר, רישומים, פיסולים וכיוצא בזה, המראים לקהל כיצד התפתחו הדמויות, הסיפורים וזירות ההתרחשות בכל אותן פנינות אנימציה.
מרתק לעתים לחזות בהתפתחות הזו, בעיקר במקרים שבהם היה שינוי בין הקונספט הראשוני לתוצאה של המסך. לחסידי פיקסאר בפרט או למי שמתעניינים באנימציה בכלל, זו חוויה מאירת עיניים. אך מעבר לכך, היא גם תענוג לעיניים, ולא צריך להיות מעריץ אדוק של האולפן ההוליוודי כדי להודות שכמה מן המוצגים כאן עומדים בשורה אחת עם אלה שתלויים בלובר ובאורסיי.
למשל, הרישום מן העבודה על "צעצוע של סיפור", בו מביטים וודי ובאז במכונית מתרחקת, או זה של אנטון גרו, מבקר המסעדות האכזרי מ"רטטוי". כשמביטים בהם, חשים במגע ידיהם של אמנים מן הרמה הגבוהה ביותר, שהעומק, האנושיות, המקוריות והרגישות שלהם שוות ערך לזו של גדולי האימפרסיוניסטים.
למרות זאת, התערוכה בסופו של דבר מעט מאכזבת. הצרה היא שאוצריה הסתפקו בתליית המוצגים על הקיר, ומעבר לכך לא טרחו לשים אותם באיזשהו קונטקסט, להאיר אותם באיזושהי זווית, להעניק להם פרשנות כלשהי או לתת לעסק כולו ערך מוסף.
אפשר בקלות היה להצמיד טקסט לכל אחד מן הממתקים הוויזואליים שפזורים כאן דרך כמה מילים על הקירות עצמם, דרך אפליקציה ייחודית, דרך מדריך אודיו וכיוצא בזה. הרי גם במוזיאונים הרבה פחות חדשים, שעוסקים בנושאים הרבה פחות מתקדמים, עושים את זה. אך האנשים שמאחורי התערוכה לא טרחו לפעול כך.
מבחינתם, שהקהל יעיף מבט וימשיך הלאה, בלי לשמוע את הסיפורים מאחורי מה שהוא רואה, בלי שילמד מאיפה קיבלו היוצרים את ההשראה, בלי שיבין מאיפה נבעו השינויים שהכניסו במהלך העבודה על הסרטים. אנו גם לא לומדים דבר על הסיפור המרתק שמאחורי הקמתה של פיקסאר, הישרדותה ושגשוגה. לצורך כך עדיף לוותר על התערוכה ולהסתפק ב"The Pixar Touch", ספרו המצוין של דייוויד פרייס. בקרוב יצטרף למדף הספרים גם חיבור נוסף בנושא, והפעם פרי עטו של אד קתמול, מי שהקים בזמנו את ממלכת הקסמים עם ג'ון לסטר וסטיב ג'ובס.
אז נכון, יש הרבה מה להעריך בעבודה של אוצרי התערוכה ושל מנהלי המוזיאון. הם הציבו את החומרים של פיקסאר במתחם נעים ומאורגן היטב, שמעניק להם את הכבוד הראוי ואוויר לנשימה. מגיעה להם גם הערכה על כך שנמנעו מלמקסם את הפוטנציאל המסחרי בקרב משפחות, אפילו שממש לא חסר כאלה בפריז.
וכך, הקהל לא ימצא כאן התחנחנויות, הפעלות, התקשטויות ושאר שטויות. אפילו שפיקסאר כבר שייכת לדיסני, התערוכה הזו ממש אינה משולה לביקור בדיסנילנד. היא תערוכה לכל דבר במוזיאון לכל דבר.
אך זו גם תערוכה יקרה במיוחד בהתאם לכך שמדובר במוזיאון פרטי, בלי שום סבסוד או פיקוח של המדינה, הוא מרשה לעצמו לגבות 14 יורו (כ-65 שקל), וזה כבר כן קרוב יותר לדיסנילנד מאשר לאורסיי. כל זה, בשביל חוויה שקל למצות אותה כבר לאחר חצי שעה, ובעת שממתינות בעיר אטרקציות אמנותיות מושקעות ומתגלמות בהרבה. לכן, בסופו של דבר, זה בילוי שמיועד בעיקר לעשירים, משוגעים, או כאלה שכבר סימנו וי על שאר המוזיאונים והתערוכות בעיר, כולל אלה שנפתחו רק בשבועות האחרונים.
תאוות הצבע של מנהלי המוזיאון ממשיכה כמובן להתבטא במחירים הגבוהים של חנות המתנות, אבל אפילו במכרה הזהב הזה הם הרשו לעצמם לחלטר, כך שלא ניתן להניח שם יד על מציאות כל מה שעומד למכירה זה קטלוג, כמה גלויות וכמה מגנטים. גם מארזי בלו-ריי של מיטב סרטי פיקסאר לא נמכרים שם, וזאת אף שיותר מכל, הסיור בתערוכה מעורר חשק לשוב הביתה ולהתענג על כולם פעם נוספת. כיוון שכך, כל מה שנותר בסיום הסיור בה הוא ללכת בדרכו של גיבור "רטטוי", למצוא גג סמוך ולעלות עליו כדי להביט במגדל אייפל. עד כמה שאשפי האנימציה היטיבו לצייר אותו, אפילו הם לא יכולים להתחרות בכמה שהוא יפה במציאות.
פרטים מלאים על המוזיאון ועל התערוכה, על שעות פתיחה, דרכי הגעה וכדומה - בלינק הבא.
מה הסרט שאתם הכי אוהבים של פיקסאר? ספרו לנו בפייסבוק