וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עיניים גדולות 03: האם תשע"ד אכן תיזכר כשנה מכוננת בקולנוע הישראלי?

17.9.2014 / 0:01

הכרטיסים נמכרו, הנשים התעצמו, המבקרים התפעמו, הפסטיבלים שיגשגו - למה השנה החולפת מעוררת תקוות לגבי עתיד הקולנוע הישראלי, ולמה בכל זאת יש סיבות לדאגה?

איפה הכסף? הא, הנה הכסף

הרקע: לאחר התחייה הקופתית בעשור הקודם, שוק הקולנוע הישראלי נכנס לקיפאון ואחר כך למיתון מסוים. החל מתחילת העשור הנוכחי בשלוש השנים האחרונות ראינו המון סרטים ישראלים שהתאדו לחלוטין, הרבה שנחלו הצלחה מינורית בלבד והיו רחוקים עד מאוד מהיעדים הקופתיים שלהם, ולמרבה הצער, רק קמצוץ שבאמת ובתמים נהנו מפופולריות.

השינוי: בניגוד מוחלט לדשדוש של השנה הקודמת, תשע"ד מסתמנת כאחת התקופות היפות שהיו לקולנוע הישראלי בזירה המסחרית, ונראה שהוא קנה מחדש את לב הקהל. "אפס ביחסי אנוש" (כ-400 אלף צופים), "מפריח היונים" ו"שושנה חלוץ מרכזי" (כ-180 אלף צופים לכל אחד מהם), "גאליס: המסע לאסטרה" (כ-170 אלף צופים), "בית לחם" (כ-160 אלף צופים) ו"זינוק בעלייה" (כ-100 אלף צופים) איפשרו לתעשייה לחצות בנוחות את רף מיליון הכרטיסים, משהו שלפני תריסר חודשים נראה כמו חלום רחוק.

מפריח היונים. רן מנדלסון,
נמשיך לעוף? מתוך "מפריח היונים"/רן מנדלסון

התקווה: כמו שקורה בכל תעשייה אחרת, גם כאן, פירושה של הצלחה אמור להיות עידוד המעורבים בעשייה. אם זה גופי השידור, שאולי יתפתו יותר בקלות להשקיע בפרויקטים קולנועיים; אם זה המפיצים, שאולי יהססו פחות להקרין תוצרת מקומית באולמות שלהם; אם זה התקשורת, שתיאות להקדיש יותר סיקור לסרטים ישראלים, גם על חשבון המתחרים מהוליווד או מהריאליטי וכדומה.

חשוב מכך, נראה שהקהל השתכנע מחדש לתת אמון בהפקות תוצרת בית. כיוון שבתשע"ה אמורים להגיע לאולמות להיטים פוטנציאלים בסדר הגודל של "גט" ו"מיתה טובה", וכן סרטים חדשים של שמי זרחין, דרור שאול, אבי נשר וקליברים אחרים, יש סיבות להאמין כי המומנטום יימשך.

הדאגה: רבים מהלהיטים הצליחו כיוון שהאופי המיוחד שלהם פנה לקהל יעד מסוים, ולא בטוח שהפופולריות שלהם מעידה על מגמה רחבה יותר. "אפס ביחסי אנוש", למשל, הביא לאולמות את כל הג'ובניקים לשעבר שסוף כל סוף זכו לראות את הסיפור שלהם על המסך. כנ"ל לגבי "מפריח היונים" וקהילת יוצאי עירק. "גאליס" כמובן נבנה אך ורק על מעריצי הסדרה הטלוויזיונית, ומי יודע אם "שושנה חלוץ מרכזי" ו"זינוק בעלייה" היו משגשגים כל כך לולא המלחמה הגבירה את הצורך באסקפיזם. אז האם באמת צריך להחשיב את כל מי שקנה כרטיסים לסרטים הללו כשוחר של קולנוע מקומי ולצפות לכך שיחזור שוב גם בשנה הבאה? לא בטוח בכלל.

סצנה מתוך גאליס – המסע לאסטרה. רן מנדלסון,
האם באמת ההצלחה שלו מעידה על משהו? מתוך "גאליס: המסע לאסטרה"/רן מנדלסון

שוב על המפה

הרקע: לאחר העשור הקודם, בו ישראל מיצבה את עצמה כלא פחות מאחד הכוחות החזקים בעולם הקולנוע שמחוץ להוליווד, החלה הנסיגה. הנוכחות בפסטיבלים דעכה, התשואות בתקשורת העולמית נחלשו וההישגים הקופתיים הדלים עוררו געגועים לימים של "ביקור התזמורת", "ואלס עם באשיר" ו"ללכת על המים". שיא השפל היה בפסטיבל ברלין האחרון, בו באופן כמעט תקדימי, אף סרט כחול-לבן באורך מלא לא התקבל לתחרות.

השינוי: ההשפלה הברלינאית הפילה את הקולנוע הישראלי לקרשים, אבל הוא קם מהם במהרה ובעוצמה. חמשת החודשים שעברו מאז הביאו עמם שלל בשורות טובות, ואלה שינו לגמרי את התמונה והפכו את תשע"ד לאחת השנים החזקות שהיו לתעשייה המקומית בזירה הבינלאומית: לא פחות משישה סרטים עלילתיים באורך מלא התקבלו לתחרויות הרשמיות השונות של קאן; "אפס ביחסי אנוש" זכה בפסטיבל טרייבקה, והבמאית שלו טליה לביא הוכתרה בידי האתר המשפיע אינדיוויר כאחת הבמאיות המבטיחות בעולם; "גט" היה לסרט הישראלי המצליח מזה שנים בקופות צרפת, ו"הגננת" כל כך התחבב על התקשורת במדינה, עד שהוא הגיע לכותרות הראשיות בעיתונים; אהרן קשלס ונבות פפושדו נישאו על גלי הצלחת "הזאב הרע" כל הדרך לבימוי פרק בסדרת סרטי האימה הקצרים " ABCs of Death 2", בצד רשימה יוקרתית של יוצרים מרחבי העולם; "מיתה טובה" עורר התרגשות בטורונטו ו"ערבים רוקדים" התקבל למסגרת הסלקטיבית של טלורייד, והרשימה עוד ארוכה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
יותר חשוב מסרקוזי. "הגננת" על שער היומון הצרפתי "ליברסיון"/מערכת וואלה!, צילום מסך

התקווה: מבחינה אינדיבידואלית, ההצלחה פותחת דלתות לכל אחד ואחד מהיוצרים. נדב לפיד יביים את סרטו הבא בצרפת, קשלס ופפושדו הם כבר מזמן תפוח אדמה לוהט בהוליווד, אבי נשר עושה את סרטו הבא בשיתוף עם אנתוני ברגמן, אחד המפיקים החשובים בזירת האינדי האמריקאית, ואפשר לחתום על כך שאם טליה לביא, רונית ושלומי אלקבץ ואחרים רק ירצו – הם יוכלו לעבור לאירופה או לארצות הברית כבר מחר ולהרים שם את הפרויקט הבא שלהם.

מבחינה כללית יותר, מעבר לקנאה ולתחרותיות שקיימות באופן בלתי נמנע בתעשייה המקומית, הרי שהצלחה בינלאומית של סרט ישראלי אחד רק עוזרת לזה שבא אחריו. הקהל והתקשורת בסופו של דבר מקובעים למדי. אם מבקר צרפתי רואה משהו טוב מישראל, הוא לא ירצה לאחר מכן לגוון בלהיט ברזילאי, אלא יבקש דווקא להתענג על עוד תוצרת ישראלית. כנ"ל לגבי הצופה מהשורה, כך שאפשר להאמין כי הפידבק הבינלאומי ימשיך להיות חיובי ונלהב, וגם תשע"ו תביא עמה חדשות מעניינות מעבר לים.

הדאגה: כמעט ואין עוד מדינה בה יש אובססיה כל כך גדולה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר האמריקאי. התקשורת, הממסד והקהל בישראל נוטים להעניק חשיבות היסטרית לשאלה אם הנציג הישראלי השתחל לחמישייה או לא – והשנה, מסיבות שנרחיב עליהן בשבוע הבא, עושה רושם שזה לא יקרה, מה שכמובן יחליף את תחושת האופוריה הכללית סביב הקולנוע המקומי בתוגה מאוכזבת.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
יש אליפות. גל גדות ב"שושנה חלוץ מרכזי"/מערכת וואלה!, צילום מסך

החיוך חזר לפרצוף

הרקע: בשני העשורים האחרונים, הופקו מעט קומדיות תוצרת הארץ, ולהוציא "זוהי סדום", גם מה שכבר כן נעשה לא השכיל לעניין את הצופים. קומדיה היא אמנם אחד הז'אנרים האהובים על הקהל הישראלי, אבל הוא העדיף אותו בשפה האנגלית.

השינוי: בניגוד לעבר, רוב הסרטים הישראלים האהובים השנה לא היו דרמות מלחמה או משפחה, אלא קומדיות – "שושנה חלוץ מרכזי", "זינוק בעלייה" ו"אפס ביחסי אנוש", שהחיו את הקלישאה הנושנה ואכן צחקו כל הדרך אל הבנק.

התקווה: עד עתה, הן המפיקים והן היוצרים המקומיים בדרך כלל התלהבו מיצירת קומדיות. זה לא מה שהעולם מצפה לו מהקולנוע הישראלי, וגם הקהל בארץ לא בדיוק חיכה לזה, אז מה היה הטעם? לאור הנתונים של השנה, אולי התפיסה הזו תשתנה. בתשע"ה גם אמור לצאת לאקרנים "פלאפל אטומי", הסרט הקומי הראשון של דרור שאול מאז "מבצע סבתא", הקומדיה הישראלית המודרנית הפולחנית מכולן, וזה לא יהיה מופרך להמר שהוא ייתן לשוחרי הצחוק הקולנועי המקומי עוד כמה סיבות לחייך.

הדאגה: גם כאן, לא חסרות הסתייגויות. "שושנה" ו"זינוק" היו הצלחה קופתית, אך לא איכותית או ביקורתית, כך שגם השנה, הקולנוע הישראלי עדיין לא מצא את הוודי אלן וגם לא את הוויל פארל שלו. נוסף לכך, קומדיה ידועה כז'אנר הקשה כולן, אז לא יהיה קל לשחזר שוב את ההצלחות. זו גם הסוגה שהכי מאתגר לתרגם לחו"ל, כך שסביר כי המפיקים והקולנוענים המקומיים תמיד יעדיפו בסופו של דבר דרמות - ומלכתחילה, כפי שכולנו יודעים, האקטואליה הישראלית אכן בדרך כלל מספקת ליוצרים בעיקר חומרים דרמטיים להתמודד עמם.

הסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא. ערן כהן,
נשים בחזית. מתוך "אפס ביחסי אנוש"/ערן כהן

הכוח הנשי

הרקע: עולם הקולנוע נמצא מאז ומעולם בשליטה גברית, וזה נכון לגבי כל תעשייה ברחבי הגלובוס. בישראל, העובדה הזו היתה ניכרת במיוחד. גם כשהתעשייה המקומית הצליחה וגם כשנכשלה, זה בדרך כלל היה עם סרטים שהפיקו וביימו גברים, ועם עלילות שהובאו מנקודת מבט גברית.

השינוי: באופן כמעט תקדימי, הסרט המצליח ביותר של השנה, "אפס ביחסי אנוש", לא רק נכתב ובוים בידי אשה, אלא שכל הדמויות הראשיות שלו היו נשים. "בורג" של שירה גפן, "גט" של שלומי ורונית אלקבץ ו"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, חצי מהנציגות ישראלית בקאן, היו גם כן סרטים שנעשו בידי נשים ועל נשים.

התקווה: לפחות מחצית מהסרטים הבולטים של תשע"ה אמורים להיות גם כן פרי עטן של נשים, כולל יצירות הביכורים מעוררות הציפיות של טלי שלום-עזר, מיכל ויניק ויעל קיים, וזאת בנוסף לעבודות החדשות של רוני קידר, הגר בן-אשר ואחרות, וכל אלה אמורות להבטיח המשכיות ולהוכיח כי מה שקרה השנה לא היה מקרי.

הדאגה: בכל הקשור לאיזון המגדרי, עולם הקולנוע בדרך כלל לוקח צעד קדימה ושני צעדים אחורה. השנה, למשל, קטגוריית השחקנית הראשית באוסקר נראית חלשה מתמיד. לאחר כל ההתקדמות שנראה כי חווינו בשנים האחרונות, הפרספקטיבה של הסרטים ההוליוודיים גברית מתמיד, ובהחלט אפשר לחשוש שהנסיגה הזו תחלחל מחדש גם לישראל. החברה כאן הרי עדיין בהרמוניה גברית, ואף אחד לא יופתע אם הלהיט המרכזי של השנים הבאות יעסוק באב היוצא למילואים ופוגש את בנו המנוכר בשדה הקרב של צוק איתן.

נטלי פורטמן. ראובן שנייידר, ספק 500
לפחות תמיד אפשר לסמוך עליה שתהיה כאן. נטלי פורטמן בישראל/ספק 500, ראובן שנייידר

במקום סקנדל - פסטיבל

הרקע: אמנם פסטיבל חיפה בקו עלייה כבר שנים, אבל עמיתו בירושלים ספג שורה של מכות קשות בשנים האחרונות, עד כדי כך שכבר היה בסכנת קיום. נוסף לזאת, השוק המקומי היה רווי ברצף בלתי פוסק של פסטיבלים קטנים ואזוטריים, שלא השכילו להצדיק את קיומם.

השינוי: תחת הנהלה חדשה, פסטיבל ירושלים השתקם, ואף שאיתרע מזלו להתנהל בעיצומה של מלחמה, אורגן למופת והפך להצלחה כנגד כל הסיכויים. נוסף לזאת, פסטיבל דוקאביב נהנה מהשנה המוצלחת בתולדותיו, ועם אולמות מלאים כמעט בכל אחת מהקרנותיו המשובחות, הפך מאירוע נישתי למדי לכוח בלתי מעורער בנוף התרבותי של המדינה.

גם בזירה של האירועים הקטנים יותר, נעשה סוף כל סוף סדר – רבים מהמיותרים שבהם נעלמו, ואילו אלה שהיה בהם צורך, השכילו להמחיש את הכרחיותם. ברגעים אלה, למשל, מתרחש פסטיבל אוטופיה בסינמטק תל אביב, והוא רותם לטובתו את הפריחה הכללית של עולם המד"ב והפנטזיה בישראל כדי להתמקם כחגיגה של ממש.

התקווה: בסוכות הקרוב ייפתח פסטיבל חיפה, עם תפריט איכותי וגדוש שאמור לסייע לו לשבור את שיאי מכירות הכרטיסים הגבוהים גם כך שלו. בקיץ הבא יתקיים שוב פסטיבל ירושלים, ואם מנהליו עשו עבודה כל כך טובה תחת ההפצצות, אפשר רק לתאר לאן יגיעו בזמן שלום.

הדאגה: האמת שמכל הנסיקות למיניהן שהוזכרו כאן, המומנטום של הפסטיבלים המקומיים נראה היציב מכולם. ובכל זאת, גם כאן מרחפת עננה אחת: היו ימים, שבהם חגיגות הקולנוע בארץ העניקו לנו הזדמנות לנגב חומוס עם דה-נירו ומרלון ברנדו. כעת, הבידוד הבינלאומי והמצב הביטחוני מקשים יותר ויותר על הבאת אורחים בעלי שם, ולא צפוי שינוי לטובה בגזרה הזו. גם אם תשע"ה תהיה עוד שנה מצוינת לקולנוע המקומי, ככל הנראה נאלץ להסתפק בלחגוג זאת יחד עם נטלי פורטמן ואנריקו מסיאס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully