"אני חושב שהסרט הזה צריך לעורר עניין מיוחד בישראל", פוסק הבמאי הגרמני פולק שלנדורף בעת שאני פוגש אותו בפסטיבל ברלין האחרון, מיד לאחר פרמיירת "דיפלומטיה", הדרמה הטרייה ודוברת הצרפתית פי עטו. "אחרי הכל", מסביר הקולנוען הוותיק, "העלילה מתמקדת בלבטיו של קצין שמתחבט אם למלא פקודה או לסרב לה, ועד כמה שאני מבין, זו דילמה שהרבה חיילים אצלכם עומדים בפניה".
הקצין שעליו מדבר שלונדורף הוא הגנרל דיטריך וון קולטיץ', המושל הצבאי של פריז בשנת 1944, שרגע לפני הכניעה הגרמנית, קיבל הוראה מהיטלר להפציץ את מגדל האייפל, את מוזיאון הלובר, את הנוטרדאם ואת שאר שכיות החמדה של עיר האורות, כדי שבעלות הברית יגלו עיי חורבות עם כניסתם אליה. לפי הגרסה השנויה במחלוקת שמציג הסרט, הוא מנע את הקטסטרופה ברגע האחרון בשל התערבותו של הקונסול השוודי ראול נורדלינג. "דיפלומטיה" מתאר באופן דרמטי ומתומצת כיצד לכאורה, בערב הוצאת תוכנית ההרס לפועל, השכיל הדיפלומט הסקנדינבי לדבר אל לבו של הנאצי ולשכנע אותו לסרב פקודה.
במקור הסיפור הזה זכה לגרסה תיאטרלית, שהוצגה במחזה בשם זהה וזכתה להצלחה רבה על במות פריז. כפי שקורה לעתים קרובות במקרים כאלה, הפופולריות הבימתית הולידה גרסה קולנועית, וזו מגיעה אל האקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב לאחר הקרנת הבכורה המקומית שלה בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל חיפה.
שני הכוכבים הוותיקים והמצוינים של הגרסה התיאטרלית עברו גם אל הבד אנדרה דוסוייה כדיפלומט השוודי ונילס ארסטרופ כקצין הנאצי. החדש בחבורה הוא שלנדורף, יליד 1939 שפרץ עם הגל החדש של הקולנוע הגרמני בשנות השישים ומאז פעל במולדתו, בצרפת ובהוליווד. הוא נהנה משיא תהילתו ב-1979, עת ביים את "תוף הפח" זוכה דקל הזהב והאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, וזכור בין השאר גם הודות ל"סוואן מאוהב" על פי מרסל פרוסט מ-1984 ו"מותו של סוכן" על פי ארתור מילר מ-1985 בכיכובם של דסטין הופמן וג'ון מלקוביץ'.
"לפרויקט הזה", מודה הבמאי, "הגעתי כיד להשכיר. לא רק שלא הייתי מעורב בשום צורה בהצגה המקורית, אפילו לא ראיתי אותה ולא ידעתי על קיומה. שפנו אליי לראשונה, לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני, וכשהלכתי לראות את המחזה, חשבתי שהכוונה היא לעשות ממנו סרט טלוויזיה ולא האמנתי שרוצים להפיק משהו קולנועי מיסודות כל כך תיאטרליים. אולי דווקא בגלל שהייתי כל כך פסימי וביקורתי לגבי ההפקה הזו, היא יצאה טוב בסופו של דבר".
ולמה בכלל רצית לביים אותה?
"כי יש כאן סיפור על קרב בין שני אנשים, וזה משהו שתמיד מעניין, בטח אותי. חוץ מזה, זה סיפור שחושף כיצד פריז כמעט נחרבה, ובתור מישהו שבילה שנים רבות בעיר, אני לא יכול להקל ראש בצומת ההיסטורי הזה. לחשוב שהעיר הזו עלולה היתה להיחרב, עם כל האוצרות שיש בה זה נורא, זה בלתי נסבל".
יכול להיות שנמשכת אל הסרט גם בגלל שהוא עוסק במקומו של היחיד בהיסטוריה, שזה משהו שתמיד נוכח בגוף העבודה שלך לאורך השנים?
"כן, זה באמת משהו שמעניין אותי, וכמו שאמרתי תמיד בכל סרטיי האחריות תמיד מוטלת על היחיד. אין דבר כזה שההיסטוריה גדולה ממך. אין תירוצים. אתה תמיד צריך להקשיב למצפון שלך ולא להוראות. אני חושב שהגנרל הנאצי יודע עמוק בלבו מה ההחלטה הנכונה, אבל הוא צריך את הקונסול השוודי בשביל שיוצא את זה מתוכו. הדיפלומט הוא כמו מיילדת, שעוזרת לנאצי להוליד מתוכו את ההחלטה בה רצה".
בתור במאי קולנוע, מה אתה יותר במאי או גנרל?
"שניהם. מצד אחד, אמרתי לנילס שאם הוא מחפש רול-מודל כדי לדעת איך גנרל מתנהג, שיסתכל עליי על הסט...מצד אחר, אני חושב שבכל הקשור לעבודה עם שחקנים, במאי צריך להיות דיפלומט, ואם הצלחתי בעבר לעבוד עם שחקנים בסדר הגודל של דסטין הופמן וג'ון מלקוביץ', סימן שבאמת הייתי כזה. במאי, כמו דיפלומט, צריך לתת לשחקן את התחושה שדעתו חשובה. אסור להגיד לשחקנים מה הם צריכים לעשות. עדיף להקשיב להם, לשמוע מה הם רוצים לעשות. יצא לי לשתף פעולה עם סוון ניקוויסט, שהיה כזכור הצלם הקבוע של ברגמן, והוא אמר לי שככה ברגמן עבד. הוא תמיד קודם כל עודד את השחקנים לספר לו מה הם היו רוצים".
אתה חושב שגם בימינו דיפלומטים מסוגלים לנסים בסדר הגודל של הצלת פריז?
"אני חושב שיש דברים שרק דיפלומטים יכולים לפתור. קח לדוגמה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם אפשר לפתור אותו צבאית? היום כבר ברור שלא. רק דיפלומטים שיגיעו מבחוץ יכולים להושיע, כמו שהיה בזמנו בשלום בין ישראל למצרים".
זהו, שאחרי הכישלון של הסכמי אוסלו, לא בטוח שלציבור הישראלי יש אמון בדיפלומטים סקנדינבים.
"הממ...אז אולי אנחנו צריכים להמציא דיפלומטים סקנדינבים חדשים? אפשר לבקש מסטלן סקרסגרד לשחק אחד".
רצה הגורל והמפגש מתקיים מעט אחרי שהנשיא הגרמני של הפרלמנט האירופאי, מרטין שולץ, עורר סערה בכנסת לאחר שמתח בנאומו בה ביקורת על ההתנהלות הישראלית מול הפלסטינים. "טרם התעדכנתי בכך, אבל אני לא מופתע - שולץ הזה הוא האיש הכי מגושם בנמצא, ותמיד מדבר שטויות", אומר על כך שלנדורף. "הוא ממש קריקטורה של גרמני, גם מבחינה פיזית. כבר השם שלו נשמע כמו פארודיה שולץ! זה כאילו שהוא יצא מקומדיה של לוביטש. אין בו טיפת עידון".
בזמן שחברי הבית היהודי יצאו מהמליאה במחאה על הנאום של שולץ, אלפי ישראלים אחרים נכנסים למשרדי הרשויות הרלוונטיות כדי לקבל ויזה ולהגר לברלין. אתה מופתע מהנוכחות הישראלית המתגברת במדינתך?
"זה די מדהים בעיני. הרבה לאומים מהגרים לברלין, אני מבין שזו עיר שמושכת אליה אנשים כרגע, בעיקר אמנים, אבל העובדה שדווקא ישראלים, ועוד כל כך הרבה מהם, באים אליה מה אגיד, לא חשבתי שזה יהיה ככה. מבחינת ברלין זה טוב כמובן, אבל את ישראל זה צריך די להדאיג. אולי ההגירה הזו מלמדת שהישראלים לא מרגישים נוח במדינתם. אני חושב שזה כך, מהתרשמות אישית. לפני ארבע שנים הייתי אורח במקום הזה בירושלים, בישכנוז..."
משכנות שאננים.
"אשכנוז!"
משכנות.
"הא, אתה יכול לכתוב לי את זה על פתק? אני תמיד טועה בשם".
אין לי עט.
"לא משנה. בכל מקרה, דברתי אז עם הרבה ישראלים והרגשתי מצדם חוסר נוחות. אמנם תל אביב היא עיר נפלאה ומלאת חיים, אבל אני מרגיש שאנשים בה סובלים מתחושת בידוד וקלאוסטרופוביה. זה כאילו שישראל מוקפת בחומה. בעצם, זו לא מטאפורה היא באמת מוקפת חומות..."
לסיכום, "דיפלומטיה" זו לא הפעם הראשונה שאתה עוסק במלחמת העולם השנייה.
"זו הפעם הרביעית...בעצם החמישית".
יש עוד סיפורים שהיית רוצה לספר עליה? תהיה פעם שישית?
"ככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מן המלחמה הזו, היא הופכת למיתולוגיה. היא כבר כמו המערב הפרוע, שסרטי המערבון סיפרו ומספרים עליו מעשיות בלי קשר להיסטוריה. מלחמת העולם השנייה היא מגרש משחקים, מרחב מיתי שכל אחד יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה".
האמנם זה כך? קראתי עכשיו שערוץ טלוויזיה גרמני ביטל בגלל מחאה ציבורית הפקת סדרה שעמדה להתבסס באופן חופשי מדי על סיפורה של אנה פרנק.
"באמת? לא שמעתי על זה, אבל טוב שכך, כי כשהטלוויזיה הגרמנית מתעסקת במלחמת העולם השנייה, התוצאה מזעזעת. שמעת על הסדרה 'דור מלחמה'?"
האמת שהיא הוקרנה בסינמטק תל אביב באופן מסחרי והיתה להיט גדול.
"באמת? אוי ואבוי. זה סדרה מזעזעת. כולה קלישאות ומניפולציות בשביל הרייטינג. מחריד אותי לחשוב על הגרמנים עושים משהו דומה לאנה פרנק. בכלל, אנה פרנק היא הדמות שהכי קשה לעשות עליה סרט. היא וז'אן דארק. יש כל כך הרבה מיתוסים סביבן, שכמעט בלתי אפשרי להציג אותן כדמות אנושית".
ארי פולמן עומד לנסות לעשות זאת. פורסם זה עתה שהוא יביים סרט אנימציה על הסיפור של אנה פרנק.
"גם על זה לא שמעתי, אבל זו דווקא בשורה טובה. גם כי 'ואלס עם באשיר' הוא אחד הסרטים המדהימים שראיתי בחיי, וגם כי אני חושב שאנימציה היא הדרך הכי נכונה לעסוק כיום באנה פרנק. רק כך אפשר לתת מבט חדש בסיפור שלה".
לסיום, כבר ביקרת בישראל לא פעם, אתה שוקל לבקר שוב לרגל יציאת "דיפלומטיה"?
"אגיד לך את האמת אין לי כוח. אני כבר זקן מדי בשביל כל הסיבובים בעולם עם הסרטים. הבילוי במטוס ובשדה התעופה מעייף, ובמיוחד בישראל בדיקות הביטחון אצלכם כל כך מתישות!".