לא מעט סרטים תיעודיים טובים מופקים בישראל מדי שנה. מתוכם, פעם בכמה זמן מגיע אחד שמצליח להתבלט והופך לאירוע כזה שעושה כותרות וסוחט מחמאות (והשמצות) לא רק במדורי הקולנוע, אלא גם ובעיקר במקומות שבדרך כלל מוקדשים לסוגיות פוליטיות ומדיניות. "שומרי הסף" הוא הדוגמה האחרונה למסמך דוקו שכזה, ועתה "שיח לוחמים" עומד ללכת בעקבותיו.
את הסרט ביימה מור לושי, והוא ערך את הפרמיירה האמריקאית שלו בפסטיבל סאנדנס לפני כשבועיים, והשבוע נהנה מהקרנת בכורה אירופאית בפסטיבל ברלין. כמשתמע משמו, הוא מבוסס על הספר שקיבץ עדויות לוחמים ב-67' בעריכתם של עמוס עוז, אברהם (פצ'י) שפירא, מוקי צור ועוד כמה מאנשי התנועה הקיבוצית כל אלה הקליטו ראיונות עם החיילים ושמעו מהם על חוויותיהם ותחושותיהם, ואז הביאו אותם לדפוס.
בזמן אמת, כשבעים אחוז מהחומרים שאספו נפסלו לפרסום בידי הצנזורה. ההקלטות הגנוזות נשמרו אצל שפירא, שבחמשת העשורים מאז המלחמה ביסס את מעמדו כדמות מפתח בעולם הרוח הישראלי. הן עלולות היו להישאר חסויות לעד, לולא פנתה אליו לושי כמעט יובל לאחר מכן, ובהסכמתו ובעידודו יצאה לחשוף לראשונה את הנאמר בהן בסרט. גם הוא עצמו מתראיין בו, ומתגלה כאן כאחד האינטלקטואלים האמיצים, הפקחים ואוהבי האדם שזכינו להתכבד בהם.
לושי משלבת בין ראיונות עכשוויים עם שפירא, עוז ואחרים שראיינו או התראיינו בזמנו לספר ובין ההקלטות משנת 67', שנשמעות על רקע עדויות מצולמות ונדירות משדה הקרב. אלה נאספו בעבודת נמלים, ונערכו ביד אמן בידי דניאל סיוון, בן זוגה של הבמאית ושותפה המקצועי הקבוע. יחדיו, הם מצליחים לשים הכל בפרספקטיבה, כך שכל מה שאנו רואים ושומעים מקבל משמעות שרלוונטית לימינו עוד יותר מאשר לתקופה בה הגיע "שיח לוחמים" אל המדף.
לפני ההקרנה, אמרה לושי כי היא מקווה שכעת לא רק נשמע את קולות החיילים, אלא גם נקשיב להם. מי שאכן יבחר לעשות זאת יידרש להתמודד עם שלל תהיות שעולות מ"שיח לוחמים" למשל, האם כל מה שראינו עד עכשיו על ששת הימים היה לא יותר מאשר מיתולוגיה הירואית ששיקרנו לעצמנו, ומאחורי התמונות האופוריות של הר הבית ושל משה דיין מסתתרים בעצם חיילים בפוסט-טראומה וניצחון שכולו הפסד? והאם זה לאו דווקא באשמתם או בכלל באשמת מישהו או משהו, אלא פשוט בגלל שזהו טבעה של מלחמה?
זה כמובן רק קצה הקרחון, ויהיו עוד שלל הזדמנויות לחקור את כולו הקהל הישראלי יוכל בקרוב גם כן להתרשם מ"שיח לוחמים", אם זה בהקרנת הבכורה שלו באחד הפסטיבלים המקומיים, בהקרנות המסחריות שיגיעו לאחר מכן או בשידור הטלוויזיוני שלו ב-yes דוקו.
אפשר כבר לחזות מראש את הסטטוסים שייכתבו נגד "שיח לוחמים" לקראת ולאחר ההקרנות הללו, לעתים מצד אנשים שבכלל לא צפו בו. אך האמת מורכבת בהרבה, והמתלהמים הפוטנציאליים צריכים לקחת בחשבון כי הסרט מערער את כל הצדדים. עיתונאי ספרדי, למשל, אמר לי כי הוא מעריך שבארצו יגדפו את לושי מפני שהיא מעזה להציג כאן את ששת הימים כמלחמת אין ברירה.
בכלל, מעניין היה להיתקל בתגובות הברלינאיות לסרט. הבוטה מכולן היתה של צופה גרמנייה שפנתה אל הבמאית בסשן השאלות ותשובות לאחר ההקרנה ותהתה "האם יעצרו אותך עם שובך לישראל?". לושי מיהרה לאכזב אותה ולהבהיר לה שלא תהפוך לאדוארד סנודן החדשה כיוון ש"אנחנו מדינה דמוקרטית", מה שנענה מיד בקריאת ביניים מן הקהל "לא, אתם לא!".
סביר להניח כי קריאות ביניים רבות עוד מצפות לסרט בהמשך דרכו, אך אפשר לקוות כי משאלתה של לושי תתגשם והצופים יקשיבו לו בלי לשסות את דבריו. בעשייתה את "שיח לוחמים" הגישה הבמאית לקהל מפתח. מעתה והלאה זו תהיה הבחירה שלו האם להשתמש בו כדי לפתוח תיבת פנדורה, או דלת לדיון פורה ומועיל.
סרט מזרח-תיכוני נוסף שממשיך לעורר הדים בפסטיבל הוא "אהבה, גניבה ושאר סיבוכים" של הפלסטיני מועייאד עליאן, העוקב אחר גנב רכב בן עמו שמוצא חייל צה"ל חטוף בתא המטען של אחד מרכביו הגנובים. גם הקולנוען הזה הצליח להרגיז את כולם. עיתונאית מצרייה, למשל, שמחה לבשר לו אחר ההקרנה ש"צפויות לך עוד צרות בגלל שהצגת את החייל הישראלי באופן חיובי מדי".
לעליאן לא אכפת ממה שיגידו עליו. מבחינתו הוא בסך הכל תיאר את המציאות ומי שבאמת מכיר אותה, אמור לדעת שכך הם הדברים. "הפלסטינים, כמו גם הישראלים דרך אגב, תמיד מצפים שסרט יציג אך ורק את נקודת המבט שלהם", אומר הבמאי, תושב בית צפאפא, בריאיון לוואלה! תרבות. "זה חזק במיוחד אצלנו, כי אנחנו מרגישים שהפסדנו לכם במלחמת המדיה ולכן הציפייה היא שכל סרט פלסטיני יהיה חד-משמעי מספיק כדי להפוך את היוצרות בקרב הזה. אבל המציאות מורכבת מכך. לגבי החייל, למשל הוא לא איש רע, הוא לא בחר להיות בצבא הכיבוש. הכריחו אותו להתגייס. הוא בכלל רוצה לעשות דברים אחרים".
ריאד סלימן שמגלם אותו עושה עבודה מצוינת, אבל למה מלכתחילה לא בחרת בשחקן ישראלי לתפקיד?
"צילמנו באזור A, שבאחריות מלאה של הרשות הפלסטינית. גם אם שחקן ישראלי היה מסכים לעבוד איתנו, היו עוברות שנתיים עד שהיינו משיגים את כל האישורים המתאימים".
הישראלים בברלין יכולים היו להתרשם מן האיכות של סרטך האם גם לאלה שנשארו בארץ תהיה הזדמנות לכך?
"חשוב לי שקהל ישראלי יראה את הסרט. השאלה היא איפה ירצו להקרין אותו. אני לא ארצה שהוא יוקרן בשום מקום שמקבל כסף מן המדינה. אם סינמטק תל אביב מקבל כסף מהרשויות בישראל, אז אני לא רוצה שיוקרן שם. זאת הרי לא האופציה היחידה. יש עוד מקומות בתל אביב. למה שלא יוקרן בידי איזשהו מוסד תרבות פרטי? גם בכורה בפסטיבל ירושלים היא לא אופציה מבחינתי, אבל אזמין את כל החברים שלי מהסינמטק שם להקרנה במזרח-ירושלים. זו לא רק העמדה הפרטית שלי. רוב היוצרים הפלסטינים מתנהלים כמוני".
דיברנו פה הרבה על ישראל ועל פלסטין, אבל מי שיוצאים הכי נלעגים מהסרט שלך הם האירופאים.
"האירופאים באים לפלסטין עם כל הכוונות הטובות שבעולם והם באמת עוזרים מאוד, אבל זה לא אומר שאני יכול להתעלם מכך שהם לא מבינים לא אותנו ולא את התרבות שלנו, והם תמיד מצפים שניישר קו עם כל האג'נדות שלהם".
לסיכום, שמעת על השלכות פרשת סוהא עראף כעת כל יוצר שמבקש מימון מקרן רבינוביץ' נדרש לחתום על כך שיציג את סרטו כישראלי.
"זה עצוב שהכל בעולם הזה, ולא רק בקולנוע, גורר יותר ויותר ניירת ואישורים. עד לאן נגיע? בעוד עשור תחתום על נייר בשביל כל דבר שתעשה. ומה זה משנה בעצם? הנייר הזה משנה את מי שאתה? הוא ישנה את מה שהסרט שלך אומר? זה מטופש בעיני. בכל מקרה, בחיים לא אגיש בקשה לקבל מימון מקרן ישראלית. אין לי בעיה לעבוד באופן פרטי עם מפיק ישראלי, אך לא אעבוד עם קרן ישראלית".
חוץ מהנציגות הישראלית והפלסטינית, יש כמובן עוד סרטים באירוע מאות כאלה, ליתר דיוק. מבין אלה, שיחת היום בימים האחרונים היתה "Knight of Cups" בכיכובם של כריסטיאן בייל ונטלי פורטמן, פרי יבולו הטרי, המהורהר והמופשט מתמיד של טרנס מאליק, שגורם ל"עץ החיים" שלו להיראות כמו "חטופה 3". המראה הנפוץ במתחם הפסטיבל היה של צופים מבולבלים, שממלמלים "וואט דה פאק" לאחר הקרנותיו ורצים לחפש תשובות אצל חבריהם שצפו בו גם כן, אך נאלצו להודות שאין להם מושג מה רצה לומר המשורר.
סרטים בולטים נוספים מן הימים האחרונים הם "ויקטוריה" הווירטואוזי על חיי הלילה הברלינאים ו"המועדון" של פבלו לארין הצ'יליאני על שחיתות הרוח והחומר של הכנסייה הקתולית. כרגע נראה כי שניהם צפויים להתחרות במאליק על דב הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל.
אך האירוע המרגש בימים אלה נולד דווקא בזכות סרט שאינו משתתף במסגרת תחרותית "Love and Mercy" של ביל פולהד בכיכובם של ג'ון קיוזאק, פול דאנו ואליזבת בנקס, המתאר כיצד בריאן ווילסון מהביץ' בויז הצליח להיחלץ מן המשבר הנפשי עמוק השנים בו היה שקוע בזכות האהבה.
כמו רוב היצירות הקולנועיות שמבוססות על חיי מוזיקאים, גם הדרמה הרומנטית הזו לא מתעלה לרמות האמנותית של גיבורה. עם זאת, היא בסך הכל נעימה לצפייה ונוגעת ללב. חשוב מכך, לאחר שראינו מאיזה תהומות השכיל להתאושש ווילסון, אי אפשר היה שלא להזיל דמעה בשעה שעלה על הבמה בתום הפרמיירה עם זוגתו, והודה לכל מאות הצופים שבאו להודות לו בעצמם על כל מה שהעניק להם במשך השנים בשיריו הנצחיים.
לחלק הראשון בסיקור פסטיבל ברלין 2015
ספיישל פסטיבל ברלין בוואלה! VOD