בהמשך לסקנדל סביב הדרת השחורים מן האוסקר האחרון, סוגיית הגזע עדיין עומדת בראש סדר היום של תעשיית הקולנוע מסביב לעולם, ועוד תישאר שם זמן רב. בארצות הברית, השם החם של פסטיבל סאנדנס בינואר היה "הולדת אומה", דרמה היסטורית על מרד עבדים אפרו-אמריקאים, שכבר כעת מסתמנת כאחד המועמדים המובילים לאוסקר. בצרפת, אחד הסרטים הגדולים של החורף האחרון התגלה כ"מסייה שוקולד", סיפורו של הליצן שבסוף המאה ה-19 הפך לכוכב הבמה השחור הראשון בתולדות המדינה, אך בשל צבע עורו, תהילתו לא האריכה ימים, ובסופו של דבר הוא נעלם וגם שקע בתהום הנשייה.
הן בשל איכותו והן בשל הרלוונטיות שלו, מעורר הסרט עניין רב בעולם, ובין השאר נרכש להפצה בארצות הברית. כמו כן, הוא מגיע אלינו במהירות שיא יחסית, ויופץ כאן מסחרית כבר מחר (חמישי). זאת, לאחר שנעל לפני כשבוע וחצי את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים.
לרגל ההקרנה החגיגית הזו, הגיע לארץ במאי "מסייה שוקולד", רושדי זם. היוצר, בן חמישים, צרפתי שמוצאה של משפחתו מרוקאי, הוא שחקן ותיק ומוערך, שבין השאר זכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן על תפקידו ב"ימים של תהילה", ובשנים האחרונות החל לעבוד גם מאחורי המצלמה. זה הסרט העלילתי הארוך הרביעי שביים, וללא ספק הבולט עד כה בקריירה שלו.
בשיחה עם וואלה! תרבות, שמתקיימת במהלך ביקורו בתל אביב, מודה זם כי הגיע לפרויקט כבמאי להשכיר, לאחר שהתסריט כבר הושלם וכן הליהוק של השחקן הראשי את הליצן מגלם כאן עומר סי ("מחוברים לחיים"), שנחשב כיום לכוכב הגדול ביותר בצרפת.
זם מסביר כי כיוון שמדובר בסרט תקופתי ולכן עתיר תקציב, אי אפשר היה לממן אותו בלי שם ענק מאחוריו, מה שאומר למעשה כי לא ניתן היה להפיקו בלי הנוכחות של עומר סי. "אחרי הכל", אומר הבמאי, "איזה עוד כוכב צרפתי היה יכול לגלם את הדמות הזו? איזה עוד כוכב שחור יש אצלנו? עומר סי הוא היחיד. אין עוד שחקנים שחורים מצליחים חוץ ממנו".
זה עצוב, וזה גם מלמד שהדברים לא ממש השתנו, למרות כל הזמן שחלף מאז שנות התרחשות הסרט.
"אתה צודק בהחלט, ואיש לא יוכל להתכחש לכך. עולם הקולנוע, ותעשיית הבידור בכלל, הוא אליטה שמשאירה מעט מאוד מקום למיעוטים, וזה נכון לא רק לשחורים. על כל תפקיד אחד שמוצע לנשים, יש ארבעה תפקידים שמציעים לגברים, ואם מציעים משהו לשחקן שחור, זה רק את התפקיד של הכושי. נוכל לדבר על שינוי רק כשיציעו לשחורים גם תפקידים בהם לצבע העור שלהם אין משמעות. יש לנו עוד הרבה הרבה עבודה".
השאלה הגדולה היא איך משנים את זה. האם באמצעות חקיקה?
"אתה מדבר על מכסות, למשל? תשמע, בזמנו עלה הרעיון הזה, לקבוע בחוק שרבע מהתפקידים צריכים ללכת לשחורים או לערבים או משהו כזה, ואמרתי לעצמי אם זה באמת יקרה, אז איזה מזל שהתחלתי את הקריירה שלי לפני כן, והגעתי להישגים בלי טובות מאף אחד, בזכות עצמי. אני חושב שמבחינתו של שחקן, לא נעים לחיות עם המחשבה שהוא קיבל תפקיד רק בגלל מכסה".
יש לך גם היכרות מסוימת עם התעשייה ועם החברה בישראל. ביקרת פה כמה פעמים, אפילו כיכבת לצד יעל אבקסיס בסרט תוצרת הארץ, "לך תחיה ותהיה" מ-2006. אז אתה בוודאי מודע לכך שנושא ההפליה הגזעית קיים גם אצלנו, ובגדול.
"בהחלט, אין לצרפת בלעדיות על הגזענות. היא קיימת בכל העולם. בצרפת גזענים כלפי הערבים, ובמרוקו הערבים גזענים כלפי השחורים. לי, בגלל צבע העור שלי, אף פעם לא היה קל שם. לגבי ישראל, אני חייב להגיד לך שבכל זאת קצת הופתעתי מרמת הגזענות פה. בתמימותי, במבט של זר, חשבתי בזמנו שהיהודים הם מקשה אחת. רק אז הבנתי שיש בתוך זה היררכיות, שהאשכנזים גזענים לגבי הספרדים ושגם בתוך האשכנזים יש יחס גזעני של הגרמנים להונגרים, למשל. אף חברה לא מתחמקת מזה, גם לא הציונות.
"אני חושב שבצרפת קל יותר ליהודים ממוצא מזרחי מאשר בישראל, ואני נדהם למשל לשמוע שיש כאן יחס מזלזל וגזעני כלפי רונית אלקבץ, כי אצלנו היא ללא ספק השגרירה הכי מוערכת שלכם, אבל כנראה שאין נביא בעירו. אני חייב כמובן לסייג ולומר שההיכרות שלי עם ישראל מוגבלת, ואנחנו גולשים כאן לעניינים רגשיים ומורכבים".
וכואבים, וגם הסרט כזה, אבל מה שיפה בו, שהוא מצליח להיות כל הדברים האלה, ובכל זאת גם לתפקד על תקן בידור לקהל רחב.
"ניסיתי להיות נאמן ככל האפשר לאופי הדמות עליה מבוסס הסרט. למרות כל הקשיים שהיו בפני שוקולד, אסור לשכוח שהוא היה ליצן בקרקס, אדם שהקדיש את חייו כדי לבדר אנשים ובעיקר ילדים, ובין השאר גם היה חלוץ בתחום אחר הראשון שהלך לבתי חולים כדי לשעשע את המאושפזים הכי צעירים. הוא גם נהנה מהחיים ככל שרק איפשרו לו, ובכל מקרה ברור שהיו בעולמו צדדים שמחים.
"עם זאת, ברור שבגלל צבע עורו, היו גם פרקים קודרים בחייו, וכמובן שלא חשבתי לרגע להסתיר אותם או לרכך אותם ולו במעט. אמנם, זה סרט לקהל רחב, אבל יש לי אמון גדול בקהל הזה. אני רוצה לעשות סרטים נגישים, אבל זה לא אומר שאני חושב כי הצופים אידיוטים. להפך. לדעתי, כל ילד בימינו מבין שבעולם יש שנאה, גזענות ואלימות, ושבאופן כללי החיים קשים".
הסרט כמובן ראוי להערכה על זה, ועל הרבה דברים אחרים, אבל נקודה אחת מפריעה: הוא לוקח חירות אמנותית גדולה במיוחד בכל הקשור לעובדות. זו ביוגרפיה לכאורה, אבל הרבה מן ההתרחשויות בה קרו במציאות בדרך אחרת לגמרי, או בכלל לא קרו.
"אני מודה, התסריט מבוסס על המציאות באופן חופשי ביותר. צריך לזכור כי שוקולד הודר מדפי ההיסטוריה, ולכן כמעט ואין חומרים עליו, ואנחנו לא יודעים לגביו כמעט כלום, אז היו כאן הרבה חורים למלא, וזה מה שעשינו. כך או כך, תרשה לי להתגונן מפני הטענה הזו באמצעות הציטוט של אלכסנדר דיומא 'מותר לאנוס את ההיסטוריה, כל עוד שיוצאים מזה ילדים יפים'".
בעברית הסרט נקרא "מסייה שוקולד" אבל בצרפתית זה פשוט "שוקולד". לא חששתם שיבלבלו אותו עם הדרמה הרומנטית של ג'וני דפ וז'ולייט בינוש? או פשוט שיחשבו כי זה קומדיה על אוכל?
"היו לנו התלבטויות סביב השם, אבל לא בגלל זה, אלא כי 'שוקולד' זה הכינוי שהלבנים הצמידו לגיבור בגלל צבע עורו, וכמובן שיש בזה משהו שטחי, מקטין ומשפיל, אבל עוד פעם: לא רציתי לרכך ולו במעט את היחס המבזה שהוא חווה. אם הייתי קורא לסרט בשם אחר, היה בזה מן ההתחמקות, אבל אני החלטתי להביט לגזענות בפנים, ולבקש מן הצופים לעשות כך גם".
נוסף לפועלו הקולנועי, זם פעיל גם בעמותה בשם Un coeur pour la paix, שמקדמת הידברות בין יהודים ופלסטינים. "זה מה שנשאר לנו", מצהיר זם. "פעם עוד דיברו פה על תהליך השלום, אבל היום הוא כבר מת לגמרי, וזה גם לא מעניין אף אחד באירופה. מבחינה פוליטית-מדינית, המצב בישראל מחריד, מזעזע, אז כל מה שנותר זה לעזוב את הפוליטיקאים ולהתמקד באנשים משני הצדדים, ולנסות ליצור ביניהם דיאלוג. גם אם הם לא מסכימים, העיקר שידברו".
מה לגבי הקולנוע הישראלי? יש איזשהו קולנוען או קולנועית ישראלית שהיית שמח לעבוד איתם?
"אם רונית אלקבץ מציעה לי משהו, אני חותם על החוזה מיד, בלי להסתכל על התסריט ובלי לחשוב פעמיים. לגבי כל השאר תראה, בגלל שאני גר בפריז, שבה יוצאים כל הזמן המון סרטים מכל העולם, יש לי פריבילגיה גדולה, להיחשף לתוצרת הקולנועית של כל מדינה ומדינה, כולל ישראל כמובן. אני חושב שהיתה תקופה נהדרת, לפני כעשור, והרבה סרטים ידעו איך לדבר על החברה המקומית והקונפליקטים שלה. עכשיו זה קצת נחלש, אולי כי העברתם את כובד המשקל לסדרות כמו 'חטופים'. קולנוע זה לפעמים עניין של גלים, של תקופות, וכרגע נראה שהקולנוע הישראלי לא בתקופה טובה".