וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מדור גיהנום 04: הבמאי שמפיח תקווה בעולם האימה

ירון ואג

3.5.2016 / 6:42

המציאות העגומה היא כי לא נשארו כמעט במאי אימה שאפשר לסמוך עליהם. "Hush" מוכיח כי מייק פלנגן הוא עוף נדיר שכזה

יח"צ - חד פעמי

נכון ל-2016, יוצרי אימה איכותיים הם זן נכחד. ענקי העבר מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שממשיכים לבייש את צעירותם בסרטים איומים, למשל ג'ורג' רומרו, דריו ארג'נטו, ג'ון קרפנטר וטובי הופר; אלו שכבר מתו, אבל רק לאחר שהספיקו לבייש את צעירותם, למשל ווס קרייבן; ובודדים, שהמשיכו להנפיק יצירות מופת, אבל רק לאחר שזנחו את הז'אנר, למשל רומן פולנסקי ודייוויד קרוננברג.

הדור החדש, לעומת זאת, מתקשה לשמור על רמה אחידה לאורך זמן, כבר בשלב מוקדם של הקריירה. אלכסנדר אז'ה, איליי רות' וניל מרשל, למשל, הבליחו לזמן קצר לפני שאיבדו את זה לחלוטין, וג'יימס וואן הנהדר עזב את האימה לטובת החיים הטובים, בדמות "מהיר ועצבני 7" והעיבוד המתקרב לקומיקס "אקווה-מן".

מייק פלנגן, במאי ותסריטאי "Hush", הוא כרגע אחת התקוות הגדולות והיחידות של הז'אנר. סרט הפריצה המצויין שלו,
"Absentia" מ-2011, מומן על ידי תורמים בקיקסטארטר והופק בעלות מגוחכת של שבעים אלף דולר. כל שנייה על המסך מהווה הוכחה שמקוריות וכישרון חשובים יותר מכסף.

ב-2013 עלה פלנגן ליגה עם "השער", עיבוד לסרט קצר שביים שבע שנים לפני כן, בו מנסים אח ואחות להשמיד מראה מסתורית שהרסה את חייהם. למרות השם הגנרי, מדובר באחד מתוצרי האימה המוצלחים של השנים האחרונות, וכך, כשאתה במאזן של 2 מ-2. הציפיות מתחילות להיערם.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין כמו בבית, בעיקר אם אתם רוצים להירצח. מתוך "Hush"/מערכת וואלה!, צילום מסך
הדמיון העלילתי לאינספור ספרים של סטיבן קינג לא מקרי. הסופר הגאון דיבר רבות בשבחי סרטו הקודם של הקולנוען, והבמאי עצמו הודה כי עבודתו זו היא מחווה למאסטר האימה

"Hush", שהופץ על ידי נטפליקס ויצא לאחרונה לצפייה ביתית, הגיח משום מקום יש לומר. בכלל היינו אמורים לראות על מסכינו סרט אחר מבית היוצר של הבמאי, "Before I Wake" שמו, אך הוא נגנז אצלנו ויציאתו נדחתה גם ברוב מדינות העולם (בימים אלו הוא מופץ בכמה טריטוריות באירופה).

בתוך הוואקום הזה, הופיע לו לפתע "Hush" .מדובר בסרט צנוע גם תקציבית וגם בסיפור שהוא מציג: גיבורתו, מאדי (קייט סיגל, אשתו של פלנגן ושותפתו לכתיבת התסריט), היא סופרת חירשת-אילמת המתמחה במותחנים, שמתבודדת בבית גדול באמצע שום-מקום כדי למצוא את הסיום המושלם לרומן החדש שלה. הדמיון העלילתי לאינספור ספרים של סטיבן קינג לא מקרי. הסופר הגאון דיבר רבות בשבחו של "השער", והבמאי עצמו הודה כי עבודתו זו היא מחווה למאסטר האימה.

עקב העובדה שאורכו של הסרט 77 דקות נטו, האימה לא מבוששת להגיע. חברתה היחידה של מאדי, שכנה איתה היא מתקשרת בשפת הסימנים, נשחטת באכזריות על מפתן ביתה של הגיבורה על ידי רוצח במסכה לבנה. הסופרת לא רואה דבר וכמובן לא שומעת את זעקות חברתה, מה שנותן לרוצח כמה דקות להבין שעלה על מכרה זהב בדמות טרף קל במיוחד. מנקודה זאת והלאה, מתחיל משחק קלאסי של חתול ועכבר. הוא אמנם עשוי היטב, אך לא כולל שום דבר שלא ראינו בעבר. מה שכן יוצאת דופן היא העובדה שהרוצח מסיר את מסכתו בשלב מוקדם בסרט, וחושף את השחקן ג'ון גאלאגר (שחובבי האימה יכולים לראותו כעת גם ב"דרך קלוברפילד 10").

הסרת הלוט הזאת, וההבנה שמאדי אינה מכירה את הרוצח ושאין סיבה ממשית למעשיו, היא נסיון לטוויסט על הקלישאה עתיקת היומין של הרוצח המחופש. האם מכונות הרג חסרות מצפון כמו מייקל מאיירס וג'ייסון וורהיס לא היו מפחידות יותר ללא מסיכה שמוסיפה להם ממד מטאפיזי? ככל הנראה, במקרה של השניים נישאר ללא תשובה. דבר אחד בטוח:
ב-"Hush" המהלך לא מצדיק את עצמו. הרוצח הופך מפחיד הרבה פחות בעת שהוא מפגין את חיוכו המטופש, ומקשקש מנטרות איומים ממוחזרות מהצד השני של הדלת או החלון.

כל זאת, בנוסף למיעוט יחסי ברציחות, הם שלדעתי הופכים את "Hush" מסלאשר לסרט מתת-הז'אנר של "הפלישה הביתית" (Home Invasion) – כלומר, אחד שמטרתו היא לערער את התפיסה הרווחת שהבית הוא המקום הבטוח ביותר, זאת בעיקר על ידי הפיכתו לכלא עבור הגיבור או הגיבורה.

עוד באותו נושא

מדור גיהנום 03: סרטי האימה החדשים והמערערים עוד יותר מ"צל של אמת"

לכתבה המלאה
מדור גיהנום 4.
טוק טוק מי שם? מתוך "Hush"

תת-הז'אנר הזה החל לצבור תאוצה באמצע המאה שעברה. מעניין לציין שבאותה תקופה תמיד ניתנה סיבה לפלישתם של הפושעים אל הבית. ב-"Suddenly" מ-1954, פרנק סינטרה משתלט על דירה שממנה הוא שואף להתנקש בנשיא; ב"שעות גורליות" של וויליאם ויילר מ-1955, המפרי בוגרט וחבריו נמלטים מן המשטרה; וב"בודדה באפלה" מ-1967, אודרי הפבורן העיוורת נאלצת להתמודד עם חבורת פולשים שסבורים שמצבור סמים מוטמן בדירתה.

נקודת המפנה במוטיבציה שניתנה לפושעים, או יותר נכון נלקחה מהם, התרחשה ב-1971 עם סרטו של סם פקינפה "כלבי הקש"', בו חבורת חוליגנים אנגלים מתעללת בדסטין הופמן ואשתו ללא כל סיבה נראית לעין. בשנים האחרונות התפיסה הניהיליסטית הזו של האלימות כבר הפכה לנורמה בקולנוע. סרטים כמו "משחקי שעשוע", "הטיהור",
"Ils" ו-"The Strangers", הבהירו שאם במקרה היית בבית, זו סיבה מספקת לכך שאתה עלול להירצח.

"Hush" מתנהל לפי כל חוקי הז'אנר, אך לפחות עושה זאת באופן רפלקסיבי, ומתאר לנו איך מאדי מריצה בראשה תסריטים שונים לסיום של ספרה ושל הסיוט שבו היא נמצאת. בסרטיו הקודמים שם פלנגן אשה במרכזו של הסיפור, וגם הפעם הוא עושה זאת בצורה מוצלחת ואף מתעלה על עצמו. הייצוג הקולנועי הנשי בכל מה שקשור לדמויות לא מבזות דל גם כך, בטח ובטח כאשר מדובר בנשים בעלות מגבלה גופנית. מאדי היא ממש לא קריקטורה של עלמה במצוקה לבושת בגדים קרועים חושפניים שצורחת ללא הפסקה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
ממש לא קריקטורה של עלמה במצוקה. מתוך "Hush"/מערכת וואלה!, צילום מסך

הדבר היחידי שמגביל אותה ואת "Hush" מתגלה כתסריט: הוא אמנם מהודק, אך פשוט לא מספיק מקורי בשביל שיהפוך לסרט השווה יותר מצפיה אחת.

בסך הכל, החופזה שבה "Hush" נעשה היתה יכולה להפוך לקטסטרופה תחת ידיו של במאי פחות מיומן, אבל פלנגן שומר על קצב מהיר ואסתטיקה מוקפדת. במבט כולל, מדובר בחצי צעד אחורה יחסית לשתי עבודותיו הקודמות, אבל לא בסרט שבגללו נאבד חלילה תקווה באחד מיוצרי האימה המבטיחים היחידים שעוד פועלים היום.

  • עוד באותו נושא:
  • Hush

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully