האדם הראשון שבחרו בו לביים את "קרא לי בשמך" היה ג'יימס אייבורי, מי שחתום יחד עם איסמעיל מרצ'נט המנוח על קלאסיקות כמו "זיכרונות אהבה מפירנצה", "אחוזת הווארד" ו"שארית היום". הוא קיבל לידיו את הספר של אנדרה אסימן, המציג סיפור אהבה בין צעיר אמריקאי ונער בן גילו במהלך חופשת קיץ באיטליה של שנות השמונים, ועיבד אותו לתסריט. אך אז החליטו המפיקים לקחת ממנו את שרביט הבימוי ולהפקיד אותו בידיו של לוקה גואדנינו, מתוך המחשבה שהוא כרגע שם חם יותר וכך יהיה קל יותר לגייס כספים ולהרים את הפרויקט. היוצר הוותיק, בן 89, נותר עם קרדיט של תסריטאי, ומקבל עליו את מלוא הפרגון - בין השאר, זכה בשבוע שעבר במועמדות לאוסקר על עבודתו, והפך בכך למועמד המבוגר אי פעם בקטגוריה הזו.
ההעדפה של גואדנינו על פני אושיה בשיעור הקומה של אייבורי מלמדת על גודל ההערכה כלפיו בתעשייה. היוצר האיטלקי, בן 46, פרץ לראשונה באמצע העשור הקודם עם "מליסה פ'", ועשה עוד קפיצה ענקית קדימה הודות ל"אני אהבה" מ-2009, שהיה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר ולאוסקר בקטגוריית עיצוב התלבושות. לפני שלוש שנים הגיע "גלים גבוהים" בכיכובן של טילדה סווינטון ודקוטה ג'ונסון, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, ומיצב סופית את מעמדו כאחד הקולנוענים הלוהטים באירופה, עם חזון, חותמת אישית וצבא מעריצים.
גם "קרא לי בשמך" זכה להצלחה, אמנם לא קופתית, ובין השאר מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כעת גואדנינו מתכוון ליצור לו סדרת המשכונים, ובלי קשר לכך, יגיש לנו בקרוב עיבוד מחודש ומסקרן לקלאסיקה "סוספיריה". בקיצור: הוא לוהט כמו קיץ איטלקי, אבל האגו שלו כלל לא התנפח. במפגש עמו במלון ברלינאי לפני כשנה, לאחר הקרנת הבכורה האירופאית של הדרמה הזו במסגרת הפסטיבל המקומי, הוא התגלה כאיש אדיב להפליא, שנהנה לדבר על קולנוע ומוזיקה בתשוקה נערית.
מי שעוקב אחר גוף העבודה של גואדנינו שם לב כי "קרא לי בשמך" שונה בסגנונו מסרטיו הקודמים - הרבה פחות אופראי, הרבה יותר עדין. "אם תשאל אותי מה אני מעדיף, מהלומה או ליטוף, כמעט תמיד אעדיף מהלומה, במובן הקולנועי כמובן", הוא אומר במבטא איטלקי כבד. "עם זאת, הפעם חשבתי כי העוצמה של הדמויות ושל השחקנים כל כך גדולה מלכתחילה, שלא כדאי להוסיף יותר מדי, שהבמאי צריך להיות בלתי נראה. בניגוד לנהוג השתמשתי רק בעדשה אחת, וזו שהכי קרובה לעין האנושית, וכשאין ברשותך מבחר של עדשות, רוב אופציות הצילום יורדות מן השולחן. פשוט נתתי לסרט לנשום, ולדעתי זה הוכיח את עצמו, כי יש בו תחושה של מיידיות".
כשגואדנינו מדבר על השחקנים העוצמתיים, הוא מתכוון כמובן לארמי האמר, המגלם את הצעיר האמריקאי, ואת טימותי שאלאמה, המשחק את הנער.
"אני אוהב את השחקנים האלה, אני חושק במה שהם מביאים למסך, ורציתי לעבוד איתם שנים", הוא אומר. "פער הגילאים ביניהם הוא בדיוק כמו בין הדמויות בסרט, שמונה שנים, ופער הגובה לא היווה בעיה - אין לך הרי שליטה על מי שאתה מתאהב בו, אז הגיוני שגם ביניהם תתפרץ תשוקה כזו. את טימותי הכרתי לפני כחמש שנים, עוד כשהיה בן 17. הסוכן שלי הכיר לי אותו ולא שכחתי את התבונה שלו, את החזון הבהיר, את הנחישות ואת ההתלהבות. עם ארמי רציתי לעבוד מאז שראיתי אותו ב'הרשת החברתית' בתחילת העשור. יש בו חושניות, אבל עוד לא יצא לו להביא אותה לידי ביטוי. רציתי להוציא אותה ממנו סוף כל סוף".
זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו בלי חולצה, לא?
"עזוב את זה, מה תגיד על הרגליים שלו...הן כל כך יפות, כל כך ארוכות. לא אשכח את הרגע שמעצב התלבושות הביא לו את השורטס בפעם הראשונה, וארמי אמר לי 'אתה בטוח? זה כמעט כמו ללכת עירום', אבל אני הסתכלתי בתמונות מהתקופה, וככה היו המכנסיים שאנשים לבשו אז".
התקופה היא 1983. התרגשתי, כי נולדתי באותה שנה. מבחינתך, מה השנה הזו מסמלת?
"אני הייתי בן 12, וכשאני נזכר בתקופה הזו, אני חושב על מוזיקה. כל הפופ האיטלקי שאתה שומע בסרט, אלה שירים שהייתי מקשיב להם בזמן אמת, וגם השיר של ה-Psychedelic Furs שארמי רוקד לצליליו. מבחינה היסטורית, זו תקופה איומה. אלה הימים של רייגן, של תאצ'ר, וזה רגע היסטורי מחריד מבחינה פוליטית שעד היום אנחנו משלמים עליו את המחיר. בכל זאת, מבחינתי, הזיכרונות מתוקים, כי זו הילדות שלי".
נוסף למוזיקה מן התקופה, יש בסרט גם שני שירים מקוריים שסופיאן סטיבנס כתב לו במיוחד. איך נוצר החיבור עמו?
"חבר הכיר לי את המוזיקה שלו לפני שש שנים. התאהבתי בה מיידית וככל שהכרתי אותה יותר, כך גם אהבתי אותה יותר. העבודה של סופיאן תמיד כל כך לירית ופואטית. אמרתי לעצמי - 'בוא ננסה, לא מזיק לנסות', אז פניתי אליו בתקווה שיסכים לחבר שירים לסרט, ולשמחתי כך הוא עשה".
לא נעשה ספוילרים, אבל אי אפשר להתעלם מאחת הסצנות המרכזיות בסרט: מונולוג ארוך בצורה יוצאת דופן, אותו נושא אביו של הנער, בגילומו של מייקל סטולברג. כמה עבודה היתה לכם על הסצנה הזו?
"זו שאלה טובה. לא עשינו חזרות, כי אני לא עושה הרבה חזרות. הצילומים של הסצנה לקחו שלוש שעות ועשינו שלושה-ארבעה טייקים. אני לא עושה הרבה טייקים, כי בעיני זה סתם דאווין ומפגן כוח. זמן שווה כסף בהפקה של סרט. כל דקה שאתה מצלם, עולה הון, אז במאי שעושה עוד ועוד טייקים מנסה להוכיח שהוא יכול לבזבז כסף, וזה סימן לחוסר הביטחון שלו ולרצון להמחיש את כוחו".
עד כמה האבא בסרט דומה לאבא שלך?
"אני חושב שכל סרט הוא אישי בסופו של דבר. אפילו סרט מסחרי טיפשי שעשית בשביל לקבל צ'ק הוא אישי, כי התוצאה מכילה בתוכה את החוויה שעברת כדי לעשות אותו. 'קרא לי בשמך' גם כן אישי, כמובן. הוא מתרחש בתקופה בה גדלתי, מבטא רעיונות שיש לי לגבי תשוקה ומציג דמות אב שאמנם מזכירה את אבא שלי.
"אבא שלי אדם מאוד אדיב ומיוחד. למדתי ממנו שאבא יכול להיות כמו אמא ולהפך, שאין תפקידים מוגדרים. לאבא בסרט, כמו לאבא שלי, יש יכולת להכיל ולקבל בברכה את הכל, כולל את הנטיות המיניות השונות של הבן שלך, וזו תכונה שהיא בדרך כלל נשית יותר מגברית, כי גברים הם קצת פחות משוחררים".
הסרט הזה הוא בשבילך ובשביל אבא שלך?
"בשבילי, בשבילו, בשביל לחגוג אנשים שאהבתי וסרטים שהשפיעו עליי. יותר מכל, עשיתי את הסרט הזה כדי לגרום לקהל להרגיש טוב. מבחינתי, זה סרט המשפחה הראשון שלי, אם כי בגלל סצינות האהבה בין הגברים בטח ייתנו לו בארצות הברית הגבלת גיל שתרחיק ממנו ילדים ונערים".
