דו"ח מיוחד

ארה"ב כבשה את עירק על סמך תחושת הבטן של ג'ורג' וו. בוש. אחרי שמנפים את הטענות הרעועות כי עירק החזיקה בנשק להשמדה המונית או כי משטרו של סדאם היה קשור בקשרים משמעותיים לאל-קעידה, מה שנשאר הוא הפצע הפעור של 9/11 והאינטואיציה הטקסנית של הנשיא שלחשה לו שמלחמה טובה היא התשובה הניצחת לשפל רוחה של אמריקה.

גם לסטיבן קולבר יש אינטואיציות. בסוף 2005, אחרי תקופה ארוכה ככתב ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, הוא קיבל תוכנית סאטירה משלו, ה-Colbert Report. בפרק הראשון הוא טבע חידוש לשוני, שאחר-כך ייזכה לתואר "מילת השנה" מטעם אגודות בלשניות שונות. המונח הוא “Truthiness”, שאני מרשה לעצמי לתרגם כ"אמיתנו?ת". אמיתנות, קבע קולבר, היא סוג הידע שמגיע מהבטן, מהאינסטינקטים – ישר מפיו של אלוהים, אם אתה נוצרי טוב – ללא הסתמכות על התבונה, ההגיון, ובעיקר, ללא פנייה אל העובדות. את הנתונים האמפיריים מחליפה הרטוריקה, והרטוריקה אינה מאפשרת דקויות: או שאתם בעדנו או שאתם נגדנו.

"דו"ח קולבר" לא משודרת בארץ. סביר להניח שגם אם הייתה משודרת, הקהל הרחב לא היה מבין אותה – היא שקועה מדי בשיח הפוליטי הייחודי של ארה"ב. אז למה קולבר ראוי לכתבה במוסף התרבות היוקרתי של "וואלה!"? ראשית, משום שמדובר בקומיקאי בחסד. הפרסונה הטלוויזיונית של קולבר היא שדרן גס-רוח ונבער, נוצרי אדוק מחד ונרקסיסט גמור מאידך. את המונולוגים המופרכים והמושחזים שלו בגנות האבולוציה, סמולנים וספרים (הוא שונא אותם. הם מלאים בעובדות) הוא נושא ברצינות תהומית ובשכנוע עמוק. הסאטירה, נוקבת ומושחזת מאין כמותה, מגיחה מבין השורות ומתחת לשפם; תאמינו לי, זה הרבה יותר כואב ככה. החדשות הטובות הן שכל הפרקים של "דו"ח קולבר" זמינים, בחינם ובאופן חוקי, באתר של קומדי סנטרל, הבית של קולבר.

קולבר מצביע על כך שעליונות הרטוריקה על פני הדיוק היא תוצאה טבעית של המפגש בין הטלוויזיה והפוליטיקה. טלוויזיה היא מדיום דרמטי מעיקרו, מדיום שדורש עלילה, סיבוך וקתרזיס. לפרטים הקטנים, היבשים, הנוקדניים, מה לעשות, אין סקס אפיל, והם נראים רע על המסך. הוסיפו לכך את הבידוריזציה של התקשורת, שמתרחשת משום שחברות החדשות הן רק חטיבה אחת בתאגיד שיש לו גם חברות תקליטים ואולפני סרטים וקיבלתם תמהיל דלוח של בידור וחדשות. אחת הסיבות העיקריות לכך שהקרחת של בריטני היא סיפור גדול לפחות כמו יום-קרב בעירק, היא שהקרחת היא שיא – או שפל – חדש באופרת-סבון מעולה, ועירק היא כמו משפחת קמיצ'לי של המלחמות.

אם קולבר היה מסתפק בטביעת מונח שמגדיר בתמציתיות את הפוליטיקה של ימינו, דיינו; אבל קולבר נשאר רעב: אחרי שנכנס בממשל בוש, הוא פנה לטפל בוויקיפדיה. תוך שהוא טובע את המונח "wikiality" – שילוב של וויקיפדיה ומציאות – הוא ניסח את מעמד הידע בעידן האינטרנט: "אתם מבינים, כל משתמש יכול לשנות כל ערך [בוויקיפידיה], ואם מספיק אנשים מסכימים איתו, הערך נעשה נכון...אילו רק כל גוף הידע האנושי יכול היה לעבוד ככה. ולמעשה, מעכשיו הוא יכול, תודות לוויקיאליטי. אני לא חובב של המציאות, ואני לא חובב של אנציקלופדיות...מי זאת בריטניקה שתגיד לי שלג'ורג' וושינגטון היו עבדים? אם אני רוצה לומר שלא היו לו עבדים, זו זכותי, ועכשיו, תודות לוויקיפדיה, זו גם עובדה...כל מה שעלינו לעשות הוא לשכנע את מרבית האנשים שעובדה מסוימת היא נכונה. מה שאנחנו עושים הוא החלת דמוקרטיה על המידע." (הציטוט הזה לקוח, כמה אירוני, מהערך על קולבר בוויקי). אבל זה לא הספיק לקולבר, והוא דרש מצופי התוכנית להיכנס לוויקי ולשנות את הערך "פיל" כך שיהיה כתוב בו שאוכלוסיית הפילים האפריקאיים שולשה בשנה האחרונה. הערך שונה כמעט מיד, ועבר כל כך הרבה גרסאות עד שהנהלת האנציקלופדיה נאלצה לנעול אותו.

המונח האחרון בשילוש הקדוש של קולבר הוא “wikilobbying”. מסתבר שמיקרוסופט שילמה לאיזה מתכנת כדי שישנה את את הערכים הקשורים אליה בוויקי, כך שהיא תוצג בהם באורח חיובי. קולבר כינה את המהלך הזה "וויקילובינג" והציע ל-IBM לשלם יותר כסף למתכנת אחר כדי שישפצר את הערכים שלה וכך להפוך, באופן מילולי לחלוטין, את בעל המאה לבעל הדיעה. בסיום הפינה שלו הוא מנסח סלוגן מסדר הגודל של אופיום להמונים: "כאשר הכסף קובע ערכים בוויקיפדיה, המציאות הופכת לסחורה". אז הוא שלח את צופיו לשנות את הערך "מציאות" בוויקי ל"המציאות היא סחורה", וסיפור הפילים חזר על עצמו – האדמיניסטרציה נאלצה לנעול את הערך.

הסיבה החשובה יותר להתייחסות לקולבר, היא שלעניות דעתי, קולבר הוא מגדולי הפילוסופים של ראשית המאה ה-21. אף על פי ששלושת המונחים העיקריים שהוא טבע מתייחסים בעיקר לזילות העובדות בפוליטיקה של בוש, קולבר מבין שאופי הידיעה בעידן האינטרנט עובר שינוי דרסטי. בראשית הייתה המתקפה הגדולה של הפוסטמודרניזם על סמכותם של ברי-הסמכא הגדולים, ועתה האינטרנט מספק חלל תרבותי שבו כל בלוגר הוא מומחה למשהו. להדיוטות אין בדרך-כלל יכולת לאמת את המידע שהם קוראים ברשת, ורובם גם לא מרגישים צורך בכך, כל עוד המידע שהם מקבלים תואם את השקפת עולמם. כאשר המידע שהגולש מוכן להפנים נועד לאשש את מה שהוא ממילא מאמין בו, הוא לא לומד דבר חדש. קולבר גם יודע שלא ניתן להחיל דמוקרטיה ללא קפיטליזם, ולהיפך. בשוק חופשי כמו האינטרנט, כל בייט של מידע, ממושג החירות ועד הערך על מיקרוסופט, הופך למטבע עובר לסוחר. אי-ביי הוא לא רק אתר; הוא אידיאולוגיה. וכאשר הידע שלנו נעשה סחיר, המציאות עצמה הופכת לסחורה.

מה שנפלא אצל קולבר הוא שאת הפילוסופיה שלו הוא עושה בפינות של שלוש דקות. הימים בהם הוגים צרפתיים ניסחו טיעונים פתלתלים בשפה בלתי צליחה נגמרו. הפילוסופיה צריכה להתאים את עצמה למרווח שבין שתי הפסקות פרסומת או למות. וקולבר אפילו רלוונטי לישראל. הרי, מאיפה גייסה חברת-הכנסת טרטמן את החוצפה לטעון שיש לה תואר שני, אם לא מתוך מחשבת הוויקיאליטי, שבמסגרתה אם כתוב שיש לך תואר אז יש לך תואר? ומאיפה נבעה אותה הופעה רטורית משלהבת שארג הנשיא קצב למען התקשורת, אם לא מתוך אמונה כנה שגם אם העובדות לא לצידו, הוא עדיין צודק? טרטמן וקצב הם רק קצה קרחון האמיתנות: העולם הולך ומתמלא באנשים שמבינים שבמערך-הידע הקיים, העובדות בלתי רלוונטיות. הם ממלאים את הכנסת, ואת עולם הבידור, וכשהם ימלאו את סדנאות האמת שלנו – בתי הספר והאקדמיות – אז הידע יהפוך לדמוקרטי באמת וחסר ערך לחלוטין. ברוכים הבאים למאה ה-21.