כל כך הרבה כתרים נקשרים לראשיהם של בשלנים נדיבים, מאכילים, חמים, מכילים, אימהיים, אבהיים ומה לא. עד כה גם הרוב המוחלט של כוכבי ריאליטי הבשלנים הישראלי "מאסטר שף" מילאו בדיוק את קלישאת הציפייה הזו, וניגשו עד אל פי הצופים עם כף ב"אווירון" ועם סמרטוטי כדי לנגב כל טיפה שתינתז. הבשלנים כאמא אווזה, והצופים כאפרוחים חסרי ישע שרק מייחלים לקצת חמימות מדומיינת ב-HD. אפשר כמעט לשכוח שבעצם רוב השפים הגדולים נחשבים לקריזיונרים ובלתי נסבלים, ולהדחיק שרוב המתחרים בתוכניות דומות בחו"ל מגיעים עם סכין שפים בין השיניים והולכים נגד האמ-אמא של הבמיה. ואז מגיעה "בואו לאכול איתי" הצנועה ומזכירה שהזולת הוא הגיהנום, ושבעצם רוב המתיחויות מתרחשות סביב שולחן האוכל, וככל שהאירוע הוא יותר אירוע, כך כל מה שעשוי להשתבש הוא יותר אפי וקומי.
כנגד כל הסיכויים (שם קוד ערוץ 1), העונה הראשונה של "בואו לאכול איתי" הצליחה להתנחל בלבבות ולהתגלות כפנינה בוהקת מוצלחת מאוד בלוח השידורים הנמנומי. הפורמט הבריטי של ריאליטי האוכל של צ'אנל 4 אשר נקרא בממלכה "Come Dine With Me", הוא מוצלח ומשעשע מאוד במקור, ועבר גיור נהדר. חמישה משתתפים שאינם מכירים זה את זה, מארחים בזה אחר זה כל אחד בתורו לארוחת ערב מלאה את החברים הכפויים לאותו שבוע. בסוף כל ערב כל אחד מהמשתתפים מדרג את המארח והסעודה, וביום חמישי בתום הארוחה הסוגרת את השבוע, הציונים משוקללים ואחד המארחים זוכה בנסיעה קולינרית לאיטליה. פשוט, מדויק ועובד.
אצל המלכה האם של הפורמט, יש מאות שנים של תירבות מלאכותי אנגלי של סיטואציות חברתיות מורכבות; תשובה מנומסת ומתחמקת לכל אירוע; מאות עלבונות מוסווים היטב; והתמחות בהסתרת הציפורניים בטלפיים. אנחנו שעוסקים יותר בהישרדות ופחות במסיבות תה, שולפים את קלף הדוגרי אבל מה קורה כשמעורבת בזה תחרות פופולריות? ובכן, הקרנבל הכאוטי רק מתחיל. ההתנגשויות בין החברים-אויבים, הדינמיקה של אוכלים ומאכילים, הבלבול הרגשי שנוצר כשאדם מתארח - על כל המשתמע מזה, ועוד יותר כשהוא מארח עם כל המשתרשר מזה. והכל טובע בתוך המרק התרבותי הישראלי שתובע "לפרגן" מחד ולהטיח את האמת-המדומיינת בפרצוף מאידך. השמחה והמבוכה ב"בואו לאכול איתי" רבות הן, וזה עוד לפני שדיברנו על הליהוק.
"בואו לאכול איתי" - גם בעונתה השנייה, שלא נופלת בעליצות ובביצועים מהעונה הראשונה היא מצטיינת ליהוק בתחום הריאליטי, ואם היה גביע על שם ליהי גרינר הוא היה הולך אל מלהקי התוכנית הזו. תרצו לזלזל בז'אנר? אין שום בעיה, אבל עדיין המקבץ הנהדר והנפיץ של בשלניםמתחרים-טיפוסים הוא מלאכת מחשבת של אלכימיה. בסך הכל חמישה משתתפים יש ל"בואו לאכול איתי", והם כאילו נולדו כדי לעצבן, להביך, ולהטריד זה את זה תוך חוסר מודעות עצמית שגורמת לרגעים המאתגרים יותר של "המשרד" להיראות כמשחק מתוק לילדות עם קוקיות. והחלק הנחמד ביותר, הוא שההפקה בכלל לא צריכה לשסות את המשתתפים זה בזה, הם מצליחים לעשות זאת לגמרי בעצמם, והכל מסתכם לכדי בידור שלא מוציא את הצופים או המשתתפים עם טעם חמוץ בחיך.
ואל כל ההמולה הרגשנית הזו, צריך רק להוסיף את הקריינות הסרקסטית והמצליפה של שי אביבי כדי להבין ש"בואו לאכול איתי" היא הפקה מדויקת. מינונים מדויקים של אוכל יחסים מבוכה חברתית מקהלה יוונית הופכים את התוכנית לאחד מהמוצרים הטלוויזיוניים היותר עדכניים שיש לערוץ 1. ועם עוד הפקות מקור מוצלחות כאלו שיימשכו את תשומת לבם של צופים שעוד לא חגגו חתונת זהב עם שלט הטלוויזיה, יכול הערוץ לשקם את התדמית שלו.
מה אתם חושבים על "בואו לאכול איתי"? ספרו לנו בפייסבוק