ב-14 באפריל 1969 התקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר. הסרט "2001: אודיסיאה בחלל" היה מועמד בו לארבעה פרסים, מתוכם זכה בפרס על האפקטים המיוחדים. הבמאי סטנלי קובריק וסופר המד"ב ארתור סי קלארק כתבו את התסריט שעסק באבולוציה האנושית, בעתיד ובבינה מלאכותית. פעם אחר פעם נתקלו בני האדם במונוליתים, מצבות אבן שחורות ומיסתוריות שהפציעו ברגעי מפתח והזניקו אותם אל השלב הבא באבולוציה.
קו מובהק נמתח בין "אודיסיאה בחלל" לבין הפרק הנוכחי של "מד מן", שהתרחש שבועות ספורים אחרי טקס האוסקר ההוא. לא זו בלבד שהפרק, ששמו "המונולית", עוסק במוטיבים של סרטו האיקוני של קובריק, אלא שבעדינות נפלאה שתלה "מד מן" קריצות קטנות כלפיו. כאשר דון מגיע לעבודה ויוצא מהמעלית, זו שמולו נראית ממש כמו אותה תבנית מסרטו של קובריק. מאוחר יותר כשרוג'ר מסנגר על דון בשיחת הטלפון עם לוס אנג'לס, הוא אומר שדון "בילה שלושה שבועות לבד במערה הזו ועדיין לא חבט באף קוף" - רפרנס לציון הדרך הראשון של האנושות על פי "אודיסיאה", שבו במועד פרה-היסטורי כלשהו רצח קוף, הומינואיד, את יריבו בחבטות.
מכדור הארץ לירח
ענייני מד"ב אינם זרים ל"מד מן". למעשה, יש לה סופר משלה בז'אנר - קן קוסגרוב. קשה היה לא להיזכר בו ובסיפורים שלו, שהפעם האחרונה שבה נתקלנו בהם היתה בפרק הנפלא "סיגנל 30" מהעונה החמישית. בשעתו הוא, אשתו, דון ומייגן התארחו אצל פיט וטרודי בביתם שבפרברים, וקן סיפר להם על הסיפור שכתב תחת שם העט שלו, בן הארגרוב. המעשה היה ברובוט שמתוכנת לעשות פונקציה אחת בלבד, עד שהוא מנצל אותה כדי להסיר בריח מגשר המקשר בין שני עולמות והורג את אלפי בני האדם שעליו. הסיפור הזה מהדהד באופן ממש מעניין למה שקורה בפרק הזה, גם מצד החשש מהרסניותן של המכונות וגם מצד העולמות השונים שחלק מהדמויות חיות בהם. כמו אז גם עכשיו הסמליות שיקפה היטב את חייו של פיט עצמו - בעבר הוא חי בכפר וערג לעיר, כיום הוא חי בלוס אנג'לס ומנותק ממשפחתו שבניו יורק, עד כדי כך שאינו יודע כי חמיו לקה בלבו.
בהמשך הפרק ההוא שיער קן שפיט הלשין לרוג'ר על עבודתו הצדדית, ובתגובה חיבר עליו אלגוריה חדשה, הפעם מכוונת. "קו? חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת". תחושותיה של מרגרט/מריגולד הפוכות בדיוק לאלה של פיט. "חשבתי פעם שהחיים בכפר בודדים", היא אומרת לאביה, "עכשיו אני מבינה שהעיר היא הבודדה". הארגרוב, שם העט של קן בעבר, הוא שם משפחתה האמיתי של מרגרט. בלילה היא ואביה שכבו לישון על קש ועץ, הביטו בכוכבים ודיברו על ז'ול ורן. היה משהו טהור ונצחי ברגע הזה, כל הזמנים נשזרו בכל הזכרונות, מן האנשים הראשונים ששכבו תחת השמים ועד לאסטרונאוטים שכבשו אותם, ובתווך תמיד היו אבא או אמא שמספרים סיפור לילדם.
מרגרט אולי מוארת, אבל חרף המחילה שהעניקה שוב ושוב לאביה בפתיחת העונה, הפעם היא שופכת את כל האיבה שאצרה כלפיו מאז שהיתה ילדה. היא מעולם לא סלחה לו. הדבר האהוב עלי בכל הסיפור הזה הוא עד כמה מרגרט הקרינה על רוג'ר. כבר מההטחה המדויקת של מונה כלפיו כששאל איך זו אשמתו - "כי היא ילדה סוטה שמרוכזת רק בעצמה" - ועד שהבין לבסוף שהיא בת דמותו.
סימפטיה לשטן
אלפי מילים נכתבו על היצירה של קובריק וקלארק ועל משמעותו של המונולית, והפרק הזה של "מד מן" ללא ספק ביקש לשאת את מטען האבן הגדול הזה על גבו. האלמנט המונוליתי המובהק ביותר כ"חפץ" הנמצא שם כדי לקדם את האנושות, מתגלם כמובן במחשב החדש שמוכנס אל משרדי 'סטרלינג קופר ושות''. הוא תופס את מקומם של אנשי הקריאייטיב; אם לא של הקריאייטיביות עצמה, כפי שהם עצמם חוששים. אבל מעבר לכך, נדמה לי שיש באנלוגיה הקופית האגבית ההיא של רוג'ר כדי להבהיר שהפרק הוא תקציר האבולוציה של דון כולה. אדם רדוף על ידי מתים, עובד חדש שמתחיל לקנות את עולמו מלמטה, שתיין אבוד, איש שמבין שגאולתו תתחיל מן הקרקעית. כמו בסופה של "אודיסיאה", כאשר האסטרונאוט דייב באומן מגיע אל החדר הלבן והמשונה ומתקיים בו במקביל מספר פעמים בגילאים שונים. לבסוף ניצב המונולית מול מיטתו, תמיד שם כמו אל או שטן, אולי אורב ואולי אוהב.
דון מעולם לא היה אדם שחשש מרעיונות חדשים ומהעתיד. ראינו את זה פעמים רבות בעבר כאשר ניסה להטמיע רעיונות חדשים או למכור ללקוחות שלו את העתיד. גם הפעם נראה שהוא בעיקר סקרן לנוכח המחשב העצום שנבנה סמוך למשרדו ונהנה משיחותיו עם לויד. אלא שלא תמיד זה כך. לא אחת בשנים האחרונות נראה דון כשריד מיושן. מייגן היתה החוליה המקשרת בינו לבין הצעירים (ועדיין החומרים המתוחכמים של הביטלס היו קשים מדי עבורו), גינזברג במשרד התחיל לאיים על היצירתיות שלו (וציטט את "אוזימנדיאס" על חורבנן של אימפריות). גם אם רוב הזמן נראה שבסופו של דבר דון מצליח לשמור על הרלוונטיות שלו, בשכרונו הוא מגלה את דעתו האמיתית על לויד, נציג המחשבים עלי אדמות: השטן בכבודו ובעצמו. "אתה מדבר כמו חבר, אבל אתה לא", דון אומר לבחור המסכן. "אני מכיר את השם שלך, אתה מתכנה בשמות רבים. אתה לא צריך קמפיין. יש לך את הקמפיין הכי טוב מאז ראשית הזמן".
קשה לומר שאני אוהב את זה. היסטריה שכזו מצד דון כלפי טכנולוגיה לא בדיוק נתפשת בעיניי כעקבית לדמותו, ויש לו מספיק דברים על הראש כדי לא להכניס לרשימה גם פחד מפני עליית המכונות. אבל בסדר, החשש מפני הק?דמה היה שם כבר כאשר פגי הגיעה ביומה הראשון לעבוד כמזכירה ב'סטרלינג קופר' - ג'ואן היסתה את חששותיה ואמרה שמכונת הכתיבה הזו תוכננה בפשטות כדי שנשים יוכלו להשתמש בה. כאשר החלה מגמה של מעבר לצילומי פרסומות במקום ציורים, סטן הודה בפירוש שלעולם לא יצליח להגיע לרמת הדיוק של התמונות. והמחשב החדש של הארי הוא נדבך נוסף בחדשנות ובמקוריות שתמיד היו לו, תכונות שבמשרד התייחסו אליהן בקביעות כלאחר יד.
המחשבות על העתיד היו הפעם חלק אינטגרלי בפרק, כמו גם ההתבוססות בעבר, והם היו כרוכים זה בזה. ממש עד לסופו של הפרק לצלילי "On a Carousel" של ההוליז, נדמה שהוא מעלה מן האוב דברים נושנים ומגדירים. כדברי דון על הקרוסלה של קודאק בסוף העונה הראשונה, "המתקן הזה הוא לא חללית. הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה, קדימה". כך עשה הפרק. הדגל של המטס, שהיה שייך לבריטי שאייש בעבר את המשרד הזה ורצה בכל מאודו להיות אמריקני, נזרק לפח ואז נתלה על הקיר. לויד איש המחשבים שנכנס אל משרדו של דון ושאל אם יש לו אש, נראה כמו זכר מופגן למצית שהרג את דון דרייפר המקורי - "טעות אנוש", לויד אומר, כמו הטעות שהביאה למותו של דרייפר. ואפילו ברמות מינוריות פי כמה: בית ההיפים שבו השתכנה בתו של רוג'ר הזכיר לי ממש את ביתו של דיק וויטמן בילדותו. השוואה ביניהם בדיעבד מעלה שאכן מדובר באותו סט, או בבית שנראה ממש זהה. אני משער שבסדרה המדקדקת על קוצו של יו"ד כמו "מד מן", לא מדובר במיחזור סט מטעמי עצלות אלא ברפרור דק שבדקים, שלא לומר תת-הכרתי, אל העבר.
"עשה את העבודה, דון", אומר לו פרדי ראמסן. הוא הרי צריך לחזור לעבוד. למרות שכל הסיפור הזה עשוי להיתפש כדריכה במקום, הריקאפ כפי שנעשה כאן נראה לי הכרחי. עליו להמחיש שבסופו של דבר, חרף כל הדברים שדון מביא איתו כשהוא נכנס לחדר, הוא עצמו יכול להגיח כאדם חדש באמת, כמו בסופו של "2001: אודיסיאה בחלל".
קטנות
* אם יש דמות מתולדותיה של "מד מן" שיכולה להגדיר את הפרק הזה, הלא זוהי מיס בלנקנשיפ. כלשונו של ברט קופר: "היא נולדה ב-1898 באסם. היא מתה בקומה השלושים ושבע של גורד שחקים. היא היתה אסטרונאוטית".
* מה נסגר עם ג'ואן, למען השם? דון תמיד היה שם בשבילה, השותפים האחרים במשרד עשו דברים מחליאים פי מיליון, ובכל זאת דון הוא השעיר שלה לעזאזל. לא סביר, לא אמין, מעצבן בטירוף. ועכשיו היא עוד מרחיקה לכת ומספרת לפגי שלחוזה שלו יש תנאים והגבלות. באמת יופי.
* רוג'ר לא מודאג בתחילה מהעובדה שבתו הצטרפה לקומונה או כת, נאיביות שרק מחכה לפגוש בצ'רלס מנסון בהמשך השנה.
ומה אתם חשבתם על הפרק? ספרו לנו בפייסבוק