סקירת הסדרות החדשות: Gap Year, When We Rise, Sun Records, The Break, Taken, SS-GB
סקירת הסדרות החדשות: Madiba, Doubt, APB, מתחזים, Detroiters
סקירת הסדרות החדשות: 24: מורשת, Santa Clarita Diet, Powerless, Superior Donuts, יום אימונים מסוכן
סקירת הסדרות החדשות: Z: The Beginning of Everytihng, Mary Kills People, Cardinal, Pure, ריברדייל
סקירת הסדרות החדשות: Beyond, Sneaky Pete, Shut Eye, קומנדו 6 (Six), טאבו
סקירת הסדרות החדשות: Emerald City, Incorporated, Star, The Mick, The Halcyon
The Arrangement
מה: הדרמה הראשונה של ערוץ !E, שמזכירה באופן חשוד את הסיפור של קייטי הולמס וטום קרוז: שחקנית צעירה שבעקבות אודישן יוצאת לדייט עם כוכב קולנוע גדול, מקבלת מעט אחרי כן הצעה להתחתן איתו ולהצטרף לארגון בשם "מוסד הדעת העליונה", תמורת עשרה מיליון דולר.
למה כן: אנחנו אפילו לא רוצים לחשוב על זה.
למה לא: גם אם לוקחים בחשבון ש"The Arrangement" מכוונת מראש לקהל צופים שמחפש את הטראש, הדביק והרכילותי - עדיין קשה להסביר למה היא כל כך גרועה. העונה הראשונה של "UnREAL" הוכיחה שאפשר לעשות טראש מודע לעצמו ואפילו אינטליגנטי, אם ממש רוצים ללכת רחוק אפשר גם לומר שסדרת סרטי "שרקנדו" היא טראש מספק. לעומתם "The Arrangement" היא לכל היותר "חמישים גוונים של אפור" לעניים. מאוד עניים. זה לא רק שהקשר הרומנטי-כפייתי במרכז חסר כל היגיון, הוא גם חסר כל כימיה.
קשה לומר שהכתיבה של הסדרה רעה, כי המשפט הזה עושה עוול למושג כתיבה. שורות כמו "כשזכית בגלובוס הזהב, היה לך קשה לא לבכות?" או "התפקיד החדש שלי הוא לגלם את עצמי. זה התפקיד הכי קשה שיש", היו אמורות להכניס אנשים לכלא, ובכל זאת הנה הן מוצגות על המסך. וזה לא הדבר היחיד שהמסך סובל ב-"The Arrangement", שכן כל הדמויות הנשיות בה הן מרטיבות שפתיים, נטולות שני כפתורים עליונים בחולצה, בעלות עיני עגל, שרק מבקשות לשאת חן בעיני גברים חמורי סבר שנראים כאילו נקעו את הצוואר בילדות ולא החלימו מעולם. אין בטראש הזה דבר, משום שהוא רציני מכדי להיות פארודיה, מטומטם מכדי להיות ביקורת, ובוטה מכדי להיות סקסי או מעורר. ובכל זאת פרס מיוחד צריך להינתן לסדרה על איתור זוויות מצלמה לסייד בובס, לא בטוח שהאנשים מספורטס אילוסטרייטד מכירים כאלה.
Time After Time
מה: קווין וויליאמסון, יוצר "צעקה" ו"יומני הערפד", חוזר עם סדרה המבוססת על רומן מאת קארל אלכסנדר. הרפתקאותיו של סופר המד"ב המצליח הרברט ה.ג'. וולס הצעיר, שיוצא למרדף במרחבי הזמן בעקבות ג'ק המרטש, או ד"ר ג'ון סטיבנסון כפי שהוא נקרא כאן. המרדף מביא אותו אל מנהטן של ימינו, שם מנהלים השניים מאבק של חתול ועכבר, בו מעורבת גם אוצרת צעירה במוזיאון המציג תערוכת ה.ג' וולס (ג'נסיס רודריגז). פרדי סטרומה ("UnREAL") וג'וש באומן ("נקמה") מככבים בתפקידים הראשיים.
למה כן: יש לה כמה רגעים טובים מאוד שמעידים על הפוטנציאל. למשל הגעתו של ה.ג'. אל שנת 2017 מחדדת מצוין את העתידנות שנחשפת לפניו - רחפנים, איש על סגוויי ודברים משונים מעין אלה - סצנה שמזכירה קצת את מרטי מקפליי שהגיע אל 2015. העלילה בכללותה מכניסה לא מעט אלמנטים מעניינים שמנצלים יפה את משחקי הזמן, בפרט ההיתכנות שדמות אחת תכיר דמות שנייה למרות שמבחינתה זה עדיין לא קרה. על פי שלושת הפרקים הראשונים נדמה שמשם צפויים לצמוח סיפורים מיסתוריים ומסקרנים, ובהיכרות עם מפעלותיו של וויליאמסון יש לשער שהסדרה יכולה בקלות להשתפר.
למה לא: יחסית ליצירה שאמורה להיות מהוקצעת, "Time After Time" מציגה יותר מדי קטעים מרושלים עם מעידות קטנות ומבאסות, והסיפור שלה לפרקים נמהר מדי. זה נכון בפרט בכל הנוגע לדמותו של ג'ון, שמתרגל בקלות יתרה לאפשרויות של העתיד ולגאדג'טים שעד אתמול לא ידע על קיומם, ובאופן כללי דמותו לא מנומקת דיה גם אחרי שלושה פרקים. פסיכופת, בסדר, אבל מה עוד? כמו כן, הסיפור נשען לא פעם על היגיון פנימי לקוי, בלשון המעטה. הדוגמה המהותית ביותר היא ההתעקשות המטומטמת לא לערב את המשטרה כי אי אפשר לספר להם שג'ון הגיע מהעבר. מה? למה בכלל צריך להתעסק עם הנושא ולא פשוט לדווח להם על כך שג'ון רצח (מספר נשים!) בהווה? לבעיות האלה אפשר להוסיף את הרייטינג הנמוך, שלא מבטיח חיים ארוכים לסדרה.
Making History
מה: קומדיה חדשה של פיל לורד וכריס מילר (האחראים גם על "האיש האחרון בעולם", ועל "סרט לגו", סרטי "רחוב ג'אמפ" ועוד), ומוטיב נוסף שהשתלט העונה גם אצל רשתות אחרות - מסע בזמן. ג'וליוס שארפ, בן טיפוחיו של סת' מקפרלן, יצר את הסדרה המגוללת את קורותיהם של שני חברים שמוצאים דרך לנסוע בזמן, ומוצאים את עצמם עד מהרה משפיעים על ההיסטוריה וממנה גם על חייהם בימינו כיום. בכיכובם של אדם פאלי ("הכל לטובה", "מינדי") ולייטון מיסטר ("אחת שיודעת").
למה כן: ובכן, היא ממש מצחיקה. היא משתמשת בהיסטוריה - במקרה של שני הפרקים הראשונים, הכרזת המרד האמריקאי על הבריטים - ככר פורה לבדיחות הן על ההווה והן על דמויות היסטוריות (פול רוויר יוצא ממש רע, למשל), אבל הכל ברוח טובה ובלי נימה מרושעת. אם כבר - מטופשת, בקטע טוב. לפעמים היא אף עושה זאת תוך נימה ביקורתית עבה וגסה במכוון על נושאים פוליטיים עכשוויים, כמו חיבתם הגדולה של האמריקאים לנשק.
למה לא: על סמך שני פרקי הפתיחה קשה להעריך אם יש ביכולתה של "Making History" להפוך ליצירה משמעותית, כי על פניו נראה שהיא נהנית יותר לעלוץ ולעשות צחוקים בלתי מחייבים מאשר לתכנן משהו ארוך טווח. אם כך זה יימשך, ייתכן שהיא תמאיס את עצמה די מהר או סתם תהפוך לאופציה שולית. מעבר לכך עוד לפני עליית הסדרה קוצץ מספר הפרקים המוזמנים מ-13 ל-9 - לא מבשר טובות.
Trial and Error
מה: קומדיית פשע חדשה של NBC. ג'וש סגל (ניקולס ד'אגוסטו, "הסקס של מאסטרס") הוא עורך דין צעיר שיוצא לעמוד בראש התיק הגדול הראשון שלו בעיירה דרומית קטנה. סגל נבחר לייצג פרופסור אקסצנטרי לספרות (ג'ון לית'גו) החשוד ברצח אשתו האהובה. עבודתו הופכת קשה אף יותר כשהוא פוגש את צוות המשפטנים המקומי והמוזר שאיתו יצטרך לשתף פעולה, וכשהוא מבין שהלקוח שלו לא מסוגל להפסיק להתנהג באופן הגורם לו להיראות חשוד עוד יותר.
למה כן: מדובר בקומדיה מטורללת להפליא שמציגה גופות שנשרפות בטעות, חברת צוות שסובלת מכל בעיה אפשרית בערך, כולל פרצי צחוק ברגעים הכי לא נכונים, עורכת דין יריבה שמציעה בקביעות הצעות מגונות לגיבור, וכן הרבה יותר מדי פוחלצי חיות. כיף להיזכר שניקולס ד'אגוסטו הוא גם שחקן קומי מוצלח (נסו את "מעודדים צמודים" המעולה אם לא יצא לכם). המחוות והתגובות הקטנות שלו למוזרויות סביבו מספקות לא מעט מהצחוקים. לית'גו גם הוא כבר לא נצפה בסיטקום זה זמן רב, מאז "מפגשים מהסוג האישי" למעשה, ובתבונה הוא משחק הפעם באופן הרבה פחות פומפוזי (אם כי עדיין קצת, כי זה בכל זאת לית'גו).
למה לא: בעיירה מלאה בטיפוסים תמהוניים, קשה להיתלות רק בגיבור. היא קצת כמו "מחלקת גנים ונוף" אבל עם פחות דמויות שיהיה אכפת לנו מהן.