רדיו אמצע הדרך

באופן די סמלי, מחלוקת גלגל"צ-יח"צני חברות התקליטים פרצה כשמפרק השעונים והשמאל אהוד ברק חזר למרכז הבמה. "קרעתי את המסכה מעל פרצופו האמיתי של ערפאת" הוא הכריז בכל מקום. בשבוע בו הוא חזר, קרעה גלגל"צ, לכאורה הדמון הגדול של המוזיקה הישראלית, את הפרצוף מעל שד משחת לא פחות: חברות התקליטים.

הזיכרון הישראלי אינו קצר, הוא פשוט אינו קיים ולכן נזכיר קצת מעלילות "השיר שלא שלנו" בשבוע שעבר: רשימת פלייליסט חדשה הגיעה לידיהם של היח"צנים ממורטי העצבים, ובידיים רועדות הם הבינו שדפקו אותם מאחורה. במקום הריבים הקלאסיים על מקומם של להקות ישראליות אזוטריות באותו קודש הקודשים, הפלייליסט, הם גילו שקיצצו להם בלחם והחמאה. הפלייליסט החדש כלל רק ארבעה שירים לועזיים חדשים ברשימת ההשמעה המוגברת (להלן "הנטחנים") ומינון מוגבר של שירים ישראלים באותה רשימה (להלן "הנטחנים כחול לבן"). הקצף, תוצרת ארצות הברית כמובן, לא אחר לצאת על התחנה ומנהליה.

לפני שניגש לטיעונים עצמם, אקדים ואומר שדי מביך למצוא את עצמך בין פטיש 17 טון לסדן עם דוקרנים. דורות של כותבים ועיתונאים שטופחו על ברכי שנאת גלגל"צ במסדרונות החינוך מחדש של החוג האלטרנטיבי, קורסים מבלבול. הנה, השטן הגדול מיפו מקדם קבל עם ועולם את המוזיקה הישראלית, נותן לה דרור, ובאבחת מחווה יח"צנית לא כל כך ריקה (וממש לא מלאה), שולח את שאול מהבארבי לשמפניות. מה שחסר זה רק ריקודי בטן של אבישי מתיה. עם כניסתה של העברית לפלייליסט ושובו החשוב של קוואמי מהגלות הישראלית הכפויה, מסתמנות אפילו שיחות שלום מאזור לבונטין. אבל תגובות חברות התקליטים אינן מותירות ברירה אמיתית: מי שיוצאת פחות מכוערת מסיבוב האקדחים הזה היא גלגל"צ.

על חברות התקליטים לעומת זאת, מוטלת כרגע המשימה לחפש את החברים שלה. הכעס האותנטי שלהם על הרשימה של גלגל"צ בשם אבריל לאבין, הראה לציבור הישראלי האדיש, שכל השנים זה הוא שחי בשקר: אף אחד מהגדולים לא באמת נלחם על הזכות של הציבור למוזיקה ישראלית קצת יותר מתקדמת ומעניינת. בזמן שכולם הזילו דמעות על הווידויים קורעי הלב של יח"צנים על ימי ישיבות הפלייליסט המכריעות ("לא עצמתי עין חודש", "הלכתי לבאבא סאלי לקבל ברכה", "התפללתי לפסל של קובלנץ"), מה שהם בעצם רצו זה להכניס עוד ביונסה ועוד טייק דאת לרשימת הנטחנים. הטענות נגד גלגל"צ על תרומתה לקריסת השוק הבינ"ל הן סוג של פרודיה על מיליונר, שמייבב על העלאת מיסים. הרי עד לפני תקופה, הסיכוי לשמוע בגלגל"צ שני שירים ברצף בעברית היה משול לסיכוי שאחמדינג'אד יעבור ברית מילה בשידור חי.

חברות התקליטים מנסות להפוך את סיר הבשר על פיו, רק שהן שופכות אותו על עצמן. ומי שנלחם בשם טייק דאת על החופש היצירתי, מגיע לו שיקבל את ג'נגו החדש כל יום בשבוע. לא רק שהוא יותר טוב, גם הדיסקים שלו הרבה יותר זולים מהתמחור המופרע של המוזיקה הלועזית שמיובאת ע"י החברות הגדולות. תוסיפו לזה את המניפולציה הלא מחמיאה ב"שבעה לילות" בשבוע שעבר (בי-סיידים של רדיוהד ונירוונה נדחו על ידי חברות תקליטים) ואת העובדה המאוד פרוזאית שהחודשים ינואר-פברואר לנצח יהיו חלשים בריליסים לועזיים – ענייני לוחות זמנים הגויים ימח שמם – וקבלתם פאניקה שיותר משהיא מעידה על טיב השוק, מעידה על פתטיות השחקנים שלוקחים בו חלק.

ומבין כל הרפש ששני הצדדים הלא תמימים מנסים להטיל אחד בשני, האם ישנו באמת שינוי? האם "הנטחנים" יפנו מקומם ל"נטחנים כחול לבן", ובא ל"תו השמיני" גואל? בהאזנה אקראית לתחנה (בשביל לא אקראית תצטרכו לשלם יותר, ואל תדאגו, זה יילך ישר לער"ן), אפשר לחוש בעליה במספר השירים העבריים. אבל זהו רק עניין מתמטי, שבהסתכלות על רשימת הפלייליסט מגלה את הבלוף: שלמה ארצי החדש, כנסיית השכל ממוחזרים, מירי מסיקה, אריק ברמן. המוזיקה הישראלית באנגלית מיוצגת על ידי Amiram Inc. (קרנבריז עם דוגמן סולן) והדר מרקס טוענת שלבונטין 7 הוא מקום מגניב. מעניין לאיזה אמן שמופיע שם היא הקשיבה. המוזיקה הישראלית הישנה (שנות שבעים בעיקר), תוצאה ישירה של "המלך מת, יחי המלכה דלית עופר החדשה", חווה רנסנס. סינרגיה היא להקת הרוק הישראלי המובילה כרגע, וזה די אומר הכל. המלחמה המזויפת על העדפת היצירה המקומית הסתיימה, כרגיל, בנוק-אאוט מסחרר לעליבות של שני הצדדים: רוצים שינוי? אנחנו דור מזוין.