מי שלא קופץ אדום

בעקרון, אין שום סיבה להתייחס למכביז. אם שמעתם מתישהו בשלוש השנים האחרונות להקה שהעיתונות הבריטית אוהבת לשבח, סביר שהאזנתם למשהו שנשמע פחות או יותר כמוהם. אם הוטרדתם מקיומם של שלל הרכבים בריטים שמנסים לרכב על ההצלחה של גאנג אוף פור, לא אתפלא אם גם הנוכחות של המכביז תגרום לכם לכעוס על חוסר ההתערבות של בית המלוכה הבריטי בתרבות שהמדינה הזו מייצאת לעולם.

אם המונחים "פוסט-Pאנק", "ארט-Pאנק" ו"סתם-אינדי-רוק" יכולים להביא אתכם לסף טירוף של ייאוש, המכביז יעשו כמיטב יכולתם להיות הקש שישבור את גב הגמל.

לכל הרוחות, מאז שהליברטיניס הגיעו לעולם קיבלנו כל כך הרבה "עוד מאותו הדבר", שכבר לא ברור מה הופך להקה מסתם חיקוי לדבר האמיתי. בגלל זה אני מתקשה להבין למה דווקא המכביז, שמתעקשים שלא לחשוב על שום רעיון בעצמם, הם דבר הכי נכון שהרוק הבריטי זרק עלינו מאז הארקטיק מאנקיז (אני אהיה כנה – ההכרזה מתעלמת מהמון להקות שהספקתי לשכוח).

אי אפשר להבין מה כל כך שווה במכביז. למען האמת, נראה שהכל קורה להם בטעות, במזל אפילו. זה מתחיל בשם שלהם, שאוטומטית מקנה להם כבוד פה אצלנו, הוא נבחר אחרי שהם פתחו באופן אקראי ספר תנ"ך ובחרו שם מהעמוד שנפתח להם. הם אפילו לא ידעו מי אלו המכבים, ואם תשאלו אותם משהו על הספר הקדוש הם מיד יתעצבנו ויגידו כמה שהם שונאים דת. בכלל, נראה שהבחירה הרנדומלית באה בכדי להדגיש זילות יחס כלפי התנ"ך.

גם ההצלחה שלהם יכולה להתחשב כתלוית מזל – הם כבר קיימים מ-2003 והוציאו אי-פי קצר וחביב ב-2005 (עם השם המבריק “You Make Noise, I Make Sandwiches”). הם בחרו להתבטל להם סתם ככה בעירם ברייטון, להופיע פה ושם, ורק בשנה שעברה התחילו לטפטף סינגלים מתוך אלבום הבכורה שלהם, “Colour It In”, שיוצא במלואו רק בימים אלו. האיטיות הזו הועילה להם – במקום לצאת לחנויות התקליטים שנה או שנתיים קודם לכן, ולהיבלע בין המון הלהקות המקבילות, המכביז הגיעו אלנו בשנת 2007 – השנה הכי משעממת ברוק מאז באג 2000. תכנון מוצלח אתם חושבים לעצמכם? בולשיט. נסו מזל טהור.

אבל בכל זאת, וכפי שאתם מבינים, קצת קשה לי להסביר את זה, 37 הדקות הטינאג'ריות של “Colour It In” עוברות כמו רבע שעה אנרגטית במיוחד וגורמות לך לשמוע הכל שוב, מההתחלה. כל שיר באלבום, בלי יוצא מן הכלל, יכול להיות סינגל מוצלח, אולי כי למכביז יש פשוט את הווייב הכי שמח בעולם – הכל כיפי וכל רגע הוא פופ מזוקק – גם כשהגיטרות רועמות, וגם כשהבלדה צצה לה פתאום (זה קורה רק בשיר האחרון והמקסים, “Toothpaste Kisses”).

הקול של הסולן, אורלנדו וויקס, הוא, במילים קצת ארכאיות, "משהו משהו" – הוא גנב קצת מכל כך הרבה, עד שיצר משהו שהוא רק שלו – הוא יורק את השירה שלו כמו בלוק פארטי, עולה ויורד כמו הפיוטצ'רהדס, נולד עם קול שדומה לזה של ביירות וחטף את ההגשה המיוחדת של קלאפ יור הנדס סיי יה. "משהו משהו" אמרתי כבר?

ואם כבר הזכרנו את בלוק פארטי, אז ממש עכשיו המכביז נמצאים איתם בטור, מחממים אותם, ואולי אפילו גורמים לקהל להתפלל שבלוק פארטי בכלל לא יעלו – לא כל כך מזמן המכביז היו מופע החימום הקבוע של הארקטיק מאנקיז, ואתם יכולים לנחש כמה אהבו אותם; לא סתם שירים שלהם נופלים בטופ-40 הבריטי כל רגע.

כנראה שהקסם במכביז הוא שהם עושים את המוזיקה הכל כך מוכרת הזו, בצורה הכי טובה שאפשר – שירים כמו “Good Old Bill”, “Precious Time” ו-“Latchmere” אולי לא יכניסו את המכביז לאף היכל תהילה, אבל כל אחד שאי פעם מצא קסם באחת מן הלהקות שקיימות בז'אנר הזה שמסרב למות, יתאהב בשירים האלו בשניה. מה אני אגיד לכם, הם עלו על משהו, המכביז האלו – זה בכלל לא משנה שלעולם לא אצליח להסביר את זה, העיקר שאני אוהב את זה.