וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עכשיו מזומן

ניב הדס

14.11.2007 / 9:27

אביב גפן מנהל בסלקום? ניב הדס לא מופתע. בעיניו מדובר בעוד צעד כלכלי מתבקש של האופורטוניסט הגדול של הרוק הישראלי

מישהי שלמדה עם אביב גפן בכיתה סיפרה לי פעם שהוא היה המלך הבלתי מעורער של השכבה. כששאלתי אם אנחנו מדברים על אותו אביב גפן, זה שאמש התבזה בפעם המאה וכולם בעטו בו כי הוא לא הלך לצבא, היא ענתה שלא רק שהוא היה מלך, הוא גם היה בולי – לועג לחלשים, קובע מי יוזמן לאיזו מסיבה ומזגזג בין הבנות. גם חבר שבירמן בתקופה בה פקד גפן באופן קבוע את הבר "הכלב המעשן" – קצת לפני שיצא "זה רק אור הירח" - מספר שאביב היה נכנס בכל פעם עם פמליה של עושי דברו. בין אם בוחרים להאמין לסיפורים הללו ובין אם לא, חייבים להודות שההתנהלות הזו מאפיינת את הקריירה שלו לכל אורך שנותיה; קריירה שהקו המנחה היחיד שלה הוא אופורטוניזם.

בדומה לשמעון פרס, גם גפן עושה שימוש בסמלים ותדמית שהוא לכאורה עומד מאחוריהם, אולם כאשר בוחנים את התנהלותו שלו, מגלים שלא כך הוא הדבר. כשם שפרס ממשיך למתג עצמו בעולם כאיש רוח ושלום, בעוד הוא יושב בממשלות שתומכות בהתנחלויות ובמלחמה (העיקר הכסא), כך גם גפן ממשיך לעודד אינדיבידואליות ומרדנות, כאשר למעשה אין שום דבר מרדני או מתריס בדרכו האמנותית; הוא לא רק פועל בתוך השיטה עצמה, אלא ממציא, מחדש ומשכלל אותה כל הזמן ולבסוף מתגנדר בנוצות אמנותיות מזויפות.

כמו הכרזות הפציפיזם הריקות מתוכן של פרס, כך גם הפרובוקציות של גפן מתוזמנות היטב, מחושבות ומדויקות כשכל עניינן אינו הכוונת דרכם של החלשים, הנדכאים והדחויים – ילדי אור הירח, או השלום במקרה פרס – אלא להעלות את מניותיו שלו עצמו. אבא אלכוהוליסט, אמא שבוכים על הקבר שלה (ומשתתפת בקליפ) וראש ממשלה שיכור (אליו הוא התחנף אצל דן שילון באולפן) – כולם היו כשרים בדרך לצמרת ולעזאזל עם הילדים שאמא שלהם באמת מתה ואבא שלהם אשכרה מתעלל בהם וחשבו שמצאו סוף-סוף קול שמייצג אותם, רק כדי לגלות שהם עוד חוליה בשרשרת של התבטאויות משוללות מהות או תוכן, שמהדקת את אחיזת הקריירה של אביב בשוק הישראלי.

שיר הסמרטוטים

קחו לדוגמה את השימוש הנלוז שעושה גפן באי-שירותו הצבאי, שעלה כבר באלבומו הראשון במשפט "מה זה לב רגיש מול בטחון של מדינה", כשהוא מציג עצמו כמי שלכאורה לא שירת בצבא ממניעים מצפוניים וחוסר יכולתו להשתלב. והנה הפלא ופלא, בכל פעם שהוא נקלע לדיון בטחוניסטי, מצליח גפן לשלוף את תעודת הפטור הרשמית שלו מצה"ל, זו שטוענת כי בעיות בגב מנעו ממנו את השירות הצבאי, מבלי שהוא נדרש להתעמת עם ההכרזות הקודמות שלו, או מבלי שהוא יחשוב פעמיים לפני שהוא עושה בהן שימוש נוסף, בהתאם לנסיבות.

גם תמיכתו לכאורה של גפן בדרך השלום – הוא הרי היה האחרון שלחץ את ידו של רבין או משהו כזה – כבר הפכה מאז שאמר את המשפט האלמותי ש"פתטי להתנגד למלחמה בלבנון" (אמירות מצוטטות שהלוואי והיה אפשר להתחרט עליהן, כרך ג' פרק 12) לבדיחה עצובה (אבל לא מנע ממנו להופיע בעצרת הזיכרון האחרונה לרבין, או להמשיך ללבוש את שרשרת סמל השלום).

אם לא די באלו, הרי שהמאבק הממושך שלו בצלמי הפפראצי שלא נותנים לו מנוח, כבר עובר כל גבול – הוא יכול לשפוך עליהם מים בבראסרי כשהעיתוי לא מתאים לו (מי הולך לבראסרי, מקום הבילוי הכי פומבי בתל-אביב, בערב שלפני החתונה שלו?), לכנות אותם עלוקות ומי שמתירים את דמו, אבל גם לעשות בהם שימוש כאשר הוא חפץ לפרסם תמונות של הבן שלו, דילן (עכשיו ברצינות – מה זה אמיתי השם הזה? בן אדם, אין לך טיפת מודעות עד כמה זה מעורר גיחוך?).

ככה זה כמו שלא אהבנו מעולם

החל משלשום, אביב גפן הוא לא רק זמר, יוצר ומכונת כסף (במונחים ישראלים); הוא גם מנהל הלייבל ווליום מרס רקורדס (סחטיין על העברית, הבן של יונתן) של סלקום. על פניו המהלך הזה אמור לעודד אותנו – הנה באים האנשים עם הכסף הגדול ונותנים לאמן, לא לאיש כספים בחליפה, לאפיין את הקו המוזיקלי ולייצר עבורם רפרטואר.

הבעיה היא שגפן, למרות שהוא בהחלט יודע לכתוב שירים יפים, הוא לא אמן, ולמעשה מעולם לא היה; הוא דימוי – הולוגרמה - של אמן, עם גינונים, תדמית ויצירה, אבל עם התנהלות של מנהל מותג. המקום שממנו הוא מגיע אינו נקי וטהור, אלא כלכלי גרידא, כאשר כל האמצעים קבילים עבורו.

הוא אולי טוען שהוא נמצא באותה גווארדיה עם שלום חנוך וברי סחרוף, אבל אין ביניהם שום דמיון – חנוך וסחרוף הם יוצרים, ששיקולים כלכליים מעולם לא הניעו אותם, אלא היצירה שלהם, לטוב ולרע, בלבד. למיטב זכרוני ברי מעולם לא כתב מוזיקה לפרסומת של חברה סלולארית, וחנוך טרם השתתף בפרסומת לחטיף, אבל זה עדיין לא מאוחר – הם עוד יכולים ללכת בדרכיו. לא שיש פסול ביצירה עבור גופים מסחריים, אבל כשעמידה כנגד הקונצנזוס ואנטי-מסחריות הן הצד שעליו מרחת את החמאה (הולנדית, אני מנחש) במשך כל השנים, יש כאן ריח חמצמץ של זיוף.

גפן, במקרה הזה, גרוע יותר ממנהל חברת תקליטים ממוצע עם הבנה מינימלית במוזיקה – הוא עומד לכאורה בצד אחד של המתרס, אבל מייצג אינטרסים של הצד השני; עם רגל אחת בדאווין של יוצר ורגל שניה שקבורה עמוק בתוך הבוץ התעשייתי-מסחרי. בשנים האחרונות הוא התקדם בסולם הדרגות - ממנהל שיווק של ארומה, דרך יחצ''ן של הונדה, עד לעמדת סוחר מכשירים סלולאריים (כאן עולה השאלה – האם כשישאל בפעם הבאה "אתם רוצים שינוי?", הכוונה תהיה שינוי מדור 3 לדור 3.5?). אם מישהו חשב שהנה, אף על פי כן ולמרות הכל, יהיו כאן שיקולים אמנותיים, הגיעה ההודעה שהסינגל הראשון בלייבל תחת ניהולו יהיה, נכון, הסינגל של אלכס, בת טיפוחיו המסתורית, שכבר חתומה בהליקון.

רמי פורטיס טען פעם שאביב גפן הוא היוצר היחיד בארץ שיש לו ביצים. זה היה לפני 13 שנה, כשהפומפוזיות של גפן עוד הצליחה להשלות כאן מישהו. עשור וקצת אחרי זה, והאמירה של פורטיס מקבלת משנה תוקף – לגפן יש ביצים מזהב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully