עם אופנוע חדיש

מי שפשפש קצת בסיכומי השנה המשותפים של וואלה! תרבות וקול הקמפוס, וודאי שם לב לפרגון האדיר שחולקים הכותבים ליבול המקומי האלטרנטיבי, שנמצא – כך על פי הכתובים - בתקופת עדנה ופריחה חסרת תקדים. אל שפע המחמאות – מקצתן בלבד, כמובן, ראויות - מתלווה גם תחושת שביעות רצון עצמית, שנובעת מהכיסאות המוזיקליים שמשחקים ביניהם אנשי האינדי המקומיים - כולם מנגנים עם כולם, באים להופעות של כולם ומבסוטים טילים אחד מהשני. האווירה הזו, שחלקה קשורה בהתפתחות מוזיקלית טבעית ואמיתית, חלקה מחממות דוגמת לבונטין 7 ואוגנדה שנותנות לאמנים המקומיים במה ותקווה, חלקה מסלידה מפרובינציאליות וחלקה מיהירות מתסכלת, מייצרת לעתים אשליה שהכל קטן עלינו. הכל, כולל ההופעה של בלאק רבל מוטורסייקל קלאב אתמול בבארבי.

אפשר להאשים את מחירי הכרטיסים (200 שקל, רבאק), היעדר הופעת חימום אטרקטיבית יותר – להקת קולומביה זה הדבר הכי מתאים שמצאתם? – ואת היח"צנות הכושלת, בעובדה שהבארבי היה אתמול ריק למחצה. אבל אני חושד שהסיבה האמיתית לכישלון המסחרי של ההופעה אמש, נעוץ במשהו עמוק יותר; הוא נעוץ בהתנשאות ישראלית טיפוסית דוחה ומשוללת כל יסוד. בלאק רבל מוטורסייקל קלאב היא להקה שכבר מזמן נמצאת במדרון מתון למטה; הימים בהם היא הובילה פסטיבלים באירופה חלפו. גם כשהייתה בשיאה, היה מי שלא קנה את הפוזה האייטיזית שלה, ששורשיה נעוצים בפאסון (הבלתי מתכלה לכשעצמו) של הג'יזס אנד מארי צ'יין, שמגיע קומפלט עם מעילי העור, משקפי השמש והסיגריה הדולקת תמידית בזווית של הגיטרה. גם אז, אחרי שהסטרוקס החזירו את ההייפ מהסמפלר לגיטרה, להקות מקבילות דוגמת אינטרפול, יה יה יה'ז והליירז (וכמובן הווייט סטרייפס) היו מרתקות ממנה; גם הסיבה שגרף העניין שהיא מייצרת נמצא בירידה מתמדת, אינו מקרי – BRMC הם פוני של טריק אחד, שחוזר בסך הכל בניואנסים שונים. אבל - וזה אבל גדול - מדובר בלהקה שיודעת מה זה רוקנ'רול. יודעת איך הוא נשמע, נראה, מוסנף, מוזרק, מריח ובעיקר, איך מכוונים את הדיסטורשן של הגיטרה כדי להוציא ממנה מקסימום רעש. להקה עם קילומטראז' ורזומה, שמגיעה אלינו לעתים נדירות. להקה שמהאקורד הראשון שהיא ניגנה, היה לך ברור שעם כל הדאווין המקומי, אין כאן אף אחד שמגיע לפדאלים שלה.

כך קרה שאת אחת ההופעות הטובות של השנה פספסו יותר מדי אנשים שהיו מוכרחים להיות שם. אלו הם, למקרה שלא הבהרתי את עצמי, כל מי שמחזיק גיטרה בארץ – בין אם מדובר בגיבסון לס פול, גיטרת אוויר, או גיטאר הירו; בין אם מדובר במעריצים של בית הבובות, רן דנקר או מונוטוניקס, כולם היו צריכים להיות שם (ולא באו). עם ציוד שלא הגיע (והושלם על ידי ההפקה המקומית) וסאונד איום ונורא (וכדאי לציין שהטכנאים לא היו מקומיים, אלא הגיעו עם הלהקה), BRMC סיפקו אמש שיעור מאלף במקצוענות, כשמול קהל דל מדי הם נתנו את הנשמה עם הופעה שארכה כמעט שעתיים וחצי. בלי דיבורים בין שיר לשיר, בלי "תודה רבה" והתחנפויות מיותרות. כשהבסיסט, שבאמצע הפך גם לגיטריסט, אמר ש"אנחנו לא יודעים מתי נגיע לכאן בפעם הבאה, אז אנחנו פשוט ננגן לכם כמה שיותר" - כשהוא מתכוון לזה שישראל זה חתיכת חור תחת שהם בחיים לא יחזרו אליו, אבל כל עוד הם כאן הם הולכים לתת את המקסימום - אפילו התרגשתי.

העובדה שרמת השירים שלהם לא אחידה היא חסרת חשיבות בהקשר הזה, שכן הבית ספר שבלאק רבל עשו אתמול בבארבי סיפק תכנית לימודית חשובה לא פחות – שיעורים באיך לעמוד על במה, בדינמיקה, סטיילינג ופוזה (גם לדעת מתי לעמוד עם הגב לקהל, מתי להוריד את הז'אקט ומתי להדליק את הסיגריה זה חשוב). אבל בעיקר, היה שם שיעור במחויבות, שכל כך חסרה להרבה להקות מקומיות. המחויבות הזו, של להתאבד על המוזיקה שלך ולתת את הנשמה בכל שנייה נתונה - כי ככה זה עובד וככה בונים בסיס איתן של קהל מעריצים - היא עקרון שלעתים נדמה שפוסח עלינו. אותו עיקרון שהיה אמור לסרס את הגישה הזאת, שהכל כאן קטן עלינו, ואמור לגרום לאנשים לא לזלזל בקליפורנים האלה שמעתיקים את כל המובים שלהם מהאחים ריד. העיקרון הזה הוא מה שהפך אותי החל מאתמול למעריץ של בלאק רבל מוטורסייקל קלאב.